אחותו של סלומון טקה לא זקוקה למערוף

המדינה עשתה טובה למשפחת הצעיר שנורה והאפשרה לאחותו להגיע לארץ ל-3 חודשים. אבל לא טובות צריכה קהילת יוצאי אתיופיה, אלא צדק

תמר קפלנסקיפורסם: 10.10.19 , 12:35

סלומון טקה

בתחילת השבוע התפרסמה בשורה משמחת: מסרט ווריקה, אחותו של סלומון טקה ז"ל שנורה למוות בידי קצין משטרה ביוני האחרון, נחתה בישראל עם שני ילדיה. מסרט מנסה לעלות לישראל זה שלוש שנים, וביתר מאמץ מאז אירוע הירי שבו נהרג אחיה, אך ללא הצלחה. בתחילת השבוע זה לכאורה קרה בסיוע שר החקלאות אורי אריאל, שאף התייצב עם המשפחה באולם מקבלי הפנים בנתב"ג. "זה המעט שאנו יכולים לעשות על מנת להקל על כאבם וצערם של בני המשפחה", כתב השר בפייסבוק. אלא שכבר למחרת התברר שלא איחוד ולא נעליים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

האשרה שניתנה למסרט וילדיה תקפה לשלושה חודשים בלבד, ותמורתה נדרשה משפחת טקה להפקיד עירבון של לא פחות מ-30 אלף שקל, שיבטיחו כי בתום השהות תשוב לאתיופיה. יחד איתה ימשיכו להמתין אלפי אתיופים עם קרובי משפחה בישראל לאישור כניסה, בהתאם להחלטת הממשלה מ-2015 ולהבטחת נתניהו, שאמר בביקורו באתיופיה ביולי 2016: "אנחנו מחויבים לנושא וזה יבוצע".

בינתיים ממשיכה חקירת מותו של טקה בן ה-18 להיגרר בעצלתיים. בקצת יותר משלושה חודשים מאז נטמן באדמה ראו בני משפחתו את זכרו מוכפש. נטען עליו שהיה שיכור ומסומם, שתקף את הקצין היורה באלימות, שהוא עבריין עם שמונה תיקים פליליים – שקר מוחלט שכמה כתבים המשיכו לדקלם. במקביל, הפגנות בני הקהילה נגד אלימות משטרתית זכו לתמיכה מועטה ולקיטורים על פקקים, ובמהרה דוכאו באלימות משטרתית.

לעומת זאת, הקצין החשוד, שזהותו עדיין אסורה לפרסום, תואר ברגישות כמי שחש "מאוים מאוד", ובקשת המשפחה לעיין בתיק החקירה נתקלה בהתנגדות, בטענה ש"מסירת מידע יש בה כדי לפגוע בביטחונם ובשלומם של משפחתו ושלו".

הסיפור הזה הוא תמצית היחס של ישראל לאזרחיה האתיופים: יד אחת מפעילה אפליה מובנית ושגרתית – מאלימות משטרתית ועד הפרדה בגנים, מזריקות דפו פרוברה, תרומות דם ויינות ברקן, ועד קריטריונים נוקשים במיוחד לעלייה; והיד השנייה מפזרת הבטחות ריקות ומילים מרגשות וחסרות כיסוי בפייסבוק. דיבורים יפים על "אחינו האתיופים" בנאומי נתניהו באפריקה, והתגייסות יעני-הומניטרית של השר אריאל, מערוף לטובת המקרה המרגש ויוצא הדופן של האחות השכולה.

זה באמת מרגש נורא. רק שההתרגשות הזו משכיחה את המציאות הפשוטה: המדינה לא אמורה לעבוד במערופים, אלא לבסס מדיניות רצינית. לא לעשות טובות שמצטלמות יפה למקרים שמצטלמים יפה, אלא לטפל בבעיות. אריאל הוא לא אזרח מודאג אלא שר. הוא מודע למציאות הבלתי נסבלת שבמסגרתה ממתינים אלפי אנשים באתיופיה כבר שנים והוא אמור לפעול לשינוי המצב.

כך או כך, ערוותה של מדיניות המערופים מתגלה כשבסופו של דבר המציאות המפלה, שבה לשוטר מותר לירות בצעיר בן 18 שישב עם החבר'ה בגן הציבורי, נשארת כשהייתה. כמו שאני אומרת לפעמים לילדים שלי, "לבקש סליחה סתם זה לא שווה, אם אחר כך אתה ממשיך להתנהג כמו קודם".

משפחת טקה לא צריכה מערופים. ולא צריך שצעירים שחורים ימותו מירי שוטר כדי ליישם את ההבטחות ולהעלות את האתיופים. מה שדרוש למשפחת טקה – ולקהילת יוצאי אתיופיה – הוא לא טובות, אלא יחס שוויוני ומכבד. לא צדקה – צדק. נדמה לי שהיום שלמחרת כיפור הוא זמן טוב להכיר בזה.