אפיסת מוחות: כך המדינה מפספסת מגפה שפוגעת ב-1.5 מיליון איש
בישראל חיים כ-150 אלף חולי דמנציה ועוד כמיליון וחצי שסובלים ממחלות נוירולוגיות אחרות, והמספרים האלה צפויים רק לעלות. עבודת מחקר חדשה חושפת כי העלות למדינה כבר הגיעה לסכום אסטרונומי של כשבעה מיליארד שקלים בשנה, אבל אין מספיק מומחים, מחלקות נוירולוגיות ומיטות אשפוז כדי לטפל במשבר
כשאיתן (שם בדוי) קיבל את הבשורה שאביו חולה באלצהיימר, הוא לא הבין במלואה את משמעות הצרה שנחתה על המשפחה. "הסבירו לנו שהמחלה מתפתחת בהדרגה, ויש תרופות שיכולות להאט אותה", הוא מספר. "יצאנו מהרופא עם תחושה שלמרות שמדובר במחלה חשוכת מרפא, זה לא סוף העולם". אבל המציאות הייתה שונה בתכלית. "תוך זמן קצר מצבו של אבי החל להידרדר", הוא מספר.
"מהר מאוד הבנו שאמא שלי לא תוכל לטפל בו לבדה והבאנו עובד זר שיסייע להם. משכחה של דברים קטנים, שאפיינה את מצבו בתחילת הדרך, הוא עבר להתנהגות משולחת רסן, יצא לשוטט בחיתולים ושכח מי הוא ומאיפה הוא בא. אנשים טובים שהכירו אותנו היו מתקשרים אלינו באמצע הלילה לומר שהוא יושב ברחוב ובוכה".
סך הכל היה האב חולה חמש שנים, במהלכן הלך מצבו והידרדר. "הציעו לנו להעביר אותו למוסד סיעודי, אבל סירבנו בתוקף לזרוק אותו במוסד כזה, בין השאר מתוך מחשבה שנקבל תמיכה בשירותי רפואה גם בבית. בפועל, לא הייתה שום תמיכה. צילצלנו שוב ושוב לרופא המשפחה. הזהרנו, התחננו, ביקשנו עזרה מהקופה. פעמיים שלחו אלינו אחות שלא הביאה שום תועלת. שאר הזמן פשוט לא גילו שום עניין. כל פעם שמצבו החמיר הפתרון היחיד שהוצע לנו היה לגרור אותו לבית חולים, מה שלא רצינו בשום אופן, כי גם שם לא טיפלו בו. במקום לשכב בבית הוא שכב זרוק במחלקה. העדפנו שיישאר בסביבה המוכרת לו ולא יפחד לבד במיטה זרה".
בסופו של דבר, מת האב בבית, חלוש ומצומק, לאחר שסירב לאכול ולשתות ימים ארוכים. בני משפחתו לא הצליחו להזין אותו. "למרות שכבר חלפו שנתיים מאז שנפטר, רגשות האשם אוכלים אותי", מספר בנו, והדמעות שוטפות את פניו. "אני לא יכול להפסיק לחשוב מה יכולנו לעשות עבורו יותר טוב, וכמה הוא סבל בסוף. הוא הלך ודעך מול עינינו, עד שמת מרעב ומצמא. אני עדיין לא מעכל שזה מה שקרה לנו ושכך הוא סיים את חייו, בסבל כזה".
קיראו עוד:
אלצהיימר צעיר: כשמחלה של זקנים תוקפת באמצע החיים
בדיקת דם המאבחנת אלצהיימר - שנים לפני התפרצותה
הרופא שטוען שמצא שיטה לעצור את תסמיני האלצהיימר
בישראל חיים כיום כ־150 אלף איש עם דמנציה, ועוד כמיליון וחצי שסובלים ממחלות נוירולוגיות אחרות, מקלות כמו כאבי ראש, עד קשות וסופניות. עבודת מחקר חדשה העוסקת בתחלואת מוח בישראל, שנחשפת כאן לראשונה, מגלה כי בחלק מהמחלות התחלואה בישראל גבוהה במיוחד בהשוואה לעולם המערבי. שיעור חולי הפרקינסון, הדמנציה והאפילפסיה בישראל גבוה יותר מהשיעור המקביל ב־14 ארצות נבחרות מאירופה בעלות פרופיל כלכלי דומה לישראל, בהן בריטניה, דנמרק, פינלנד, גרמניה ועוד. הפער הגדול ביותר הוא בחולי האפילפסיה, ששיעורם כפול מבשאר הארצות, נתון שהרופאים לא יודעים להסביר אותו.
לפי הדוח, השינויים הדמוגרפיים הצפויים בגודל ובהרכב האוכלוסייה, ובפרט הגידול המשמעותי של האוכלוסייה בגילי 65 ומעלה - עתידים להגדיל מאוד את מספר החולים ואת העלות הכרוכה בטיפול בהם. אם המדינה לא תתגייס להפחתת התחלואה ולטיפול בה, מזהירים המומחים, היא תמצא את עצמה מול צונאמי של חולים קשים ונכים, שהטיפול בהם יעלה מיליארדים. גם ברמת הפרט, המשמעות ברורה. אם לא יחול שינוי דרמטי, בעתיד הקרוב כל אחד מאיתנו ימצא את עצמו מטפל בחולה כזה.
כך משפיעה מחלת האלצהיימר על המוח. צפו:
מיגרנות ב-200 מיליון שקל
תחלואת המוח ומערכת העצבים מקיפה מאות מוגבלויות תפקודיות ומנטליות. שבץ, דמנציה, מיגרנות כרוניות, פרקינסון, אפילפסיה וטרשת נפוצה מהוות כיום את הגורם המוביל בעולם לנכות פיזית וקוגניטיבית, ונחשבות לגורם התמותה השני בשכיחותו אחרי מחלות לב וכלי דם. בשנת 2015 גרמו מחלות כאלה לאובדן של 250 מיליון שנות חיים בריאות ברחבי העולם - מדד המצביע על משך החיים הצפוי לפרט באיכות חיים טובה, ללא מוגבלות.
תחלואה כזו מהווה מעמסה כלכלית כבדה, בעיקר בשל הטיפול ארוך הטווח בנכות הנובעת ממנה. עלותן של ההוצאות הישירות והעקיפות על מחלות כאלה (קצבאות נכות, סיעוד ורווחה והפסד פריון) באירופה, גבוהה מעלות הטיפול הכולל במחלות לב ובסרטן.
שכיחותן הגבוה של המחלות הנוירולוגיות, כמו גם עלותן הגבוהה, גורמות לכך שכל מדינות העולם המערבי מנסות למנוע או לדחות את התחלואה בהן. אבל בישראל עוד לא הפנימו את המסר. העבודה החדשה, שנעשתה על ידי פרופ' גבי בן נון, מהמחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן־גוריון, מגלה כי עלות ששת סוגי התחלואה העיקריים שנבדקו מגיעה לסכום אסטרונומי של כארבעה מיליארד יורו בשנה - כשבעה מיליארד שקל. ההוצאה הישירה של מערכת הבריאות הישראלית על טיפול בשש המחלות שנבדקו מהווה כ־6.4 אחוזים מההוצאה הלאומית לבריאות. על פי המחקר, בעוד 20 שנה, שיעור ההוצאה הצפויה על תחלואת המוח בשנת 2040 יעמוד על כשמונה אחוזים.
קיים מחסור במידע לאומי מהימן על מרבית סוגי תחלואת המוח ומערכת העצבים ההיקפית בישראל, אולם המספרים הקיימים מספיקים כדי להעיד על הסבל העצום הנגרם כתוצאה מהם. אחת מכל שתי נשים ואחד משלושה גברים ילקו בחייהם בשבץ מוחי או בדמנציה.
מדי שנה סובלים למעלה מ־20 אלף איש מאירועים מוחיים - בממוצע מתרחש אירוע כזה בישראל אחת לחצי שעה. 100 אלף אוטמים זעירים נוספים מתרחשים בשקט, מבלי שהחולה מבחין בהם, וגורמים אף הם לנכות תפקודית וקוגניטיבית. למרות שזיהוי ואבחון מוקדם מסייע בעיכוב התפתחות הדמנציה ולעיתים אף במניעתה, בפועל יש תת־אבחון חמור של החולים, ורבים מהם סובלים בבית, מחוץ לסטטיסטיקה, ללא קבלת מענה אמיתי לצורכיהם הרפואיים והסוציאליים.
בנוסף, על פי ההערכות, 85 אלף איש חולים באפילפסיה, 25 אלף חולים בפרקינסון, 6,000 בטרשת נפוצה. מספרי החולים במחלות הקלות יותר לכאורה, גדולים עוד יותר. אחד משבעה אנשים סובל ממיגרנה, סך הכל יותר ממיליון איש באוכלוסייה. עוד מספר לא ידוע של חולים סובלים ממחלות עצב שריר, בהן ALS, וממחלות חוט השדרה.
לפני כחודשיים פורסם דוח מכון המחקר לחקר מדיניות הבריאות הבינ"ל מייסודם של קרן ביל ומלינדה גייטס, המוסד המוביל בעולם בהערכת נטל מחלות גלובליות, וגילה כי בישראל חל זינוק חד בהיקפי התחלואה. הדוח מצא כי בין השנים 1990־2016 במדינות מערב אירופה, חלה עלייה מתונה של ארבעה אחוזים באובדן שנות חיים בריאות, עקב תחלואה נוירולוגית. במדינות מרכז אירופה נרשמה אפילו הפחתה של תשעה אחוזים בתחלואה. בישראל, לעומת זאת, עלה האובדן הממוצע של שנות חיים בריאות ב־63 אחוז, בין השאר בשל שינויים שחלו בגודל האוכלוסייה, בהרכבה ובעלייה בתוחלת החיים.
"חלק גדול מתחלואת המוח היא תלויית גיל", אומר פרופ' דוד טנה, מנהל המכון לשבץ מוחי וקוגניציה בבית החולים רמב"ם, ויו"ר האיגוד הנוירולוגי בישראל. "ככל שהרפואה יודעת להאריך את החיים שלנו ולרפא יותר טוב מחלות לב וסרטן, אנחנו חשופים הרבה יותר למחלות מוח. לפי הצפי של שינוי גודל האוכלוסייה בישראל, התחלואה הזו תגדל עד שנת 2065 פי שלושה".
אבל גם תחלואה קלה יותר, מתברר, גורמת סבל ונכות ועולה למדינה הון. העלות היחסית של ההוצאות העקיפות בכאבי ראש, המחלה הנוירולוגית הנפוצה ביותר, היא הגבוהה ביותר מבין כל סוגי התחלואה, בעיקר בשל הפסדי פריון. מסקר שערכה חברת TNS טלסקר, נמצא כי 36 אחוז מהסובלים ממיגרנה בישראל הפסידו בין יום אחד לעשרה ימי עבודה בשנה בגלל התקפים כאלה. בעבודתו, מעריך פרופ' בן נון, כי המשק הישראלי מפסיד למעלה מ־200 מיליון שקל לשנה בגלל מיגרנות.
"אדם שסובל ממיגרנה כרונית ויש לו התקפים למעלה מ־15 ימים בחודש לא מסוגל לעבוד ולחיות, בחלק מהמקרים הוא מתקשה אפילו לבצע משימות פשוטות בבית", אומר פרופ' גל איפרגן, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים סורוקה. "חולים שסובלים ממיגרנות כאלה לא צועקים את הסבל שלהם ברחוב, כי הם מתביישים בו, ותרופות למיגרנה לא נכנסות לסל הבריאות בגלל ההיקף העצום של החולים שזקוקים להן, שמגדיל מאוד את עלותן למדינה".
זמן ההמתנה: 4־8 חודשים
במקביל למספרים ההולכים וגדלים של החולים, ולמורכבות המחלות הקשות שמהן הם סובלים, חלה הפחתה עקבית בהיקף ובטיב השירותים שהם מקבלים. מערך השירות הנוירולוגי בישראל סובל כיום מחסר קשה באנשי מקצוע, בתתי־התמחויות, בתשתיות ובמשאבים. בישראל, שימו לב, יש כיום רק 323 נוירולוגים מומחים, כלומר נוירולוג מומחה אחד לכל 30 אלף בני אדם. בכל המדינה יש רק 357 מיטות אשפוז נוירולוגיות, ושאר הסובלים ממחלות מוח מאושפזים במחלקות פנימיות או בחדרי מיון. בעשרה בתי חולים אין בכלל מחלקה נוירולוגית, מה שאומר שחולים שמגיעים אליהם יטופלו באחת המחלקות הפנימיות או יועברו למרכז מרוחק יותר.
בארצות מתוקנות זה נראה אחרת לגמרי. באוסטריה, למשל, שגודל האוכלוסייה בה דומה לישראל, יש למעלה מ־800 מומחים בנוירולוגיה, 63 מחלקות נוירולוגיות הכוללות 30 מיטות לפחות כל אחת, 37 יחידות שבץ, ושמונה יחידות לטיפול נמרץ נוירולוגי.
כמו תמיד, בפריפריה המצב חמור עוד יותר: שתי מחלקות, ובהן 28 מיטות נוירולוגיות שמשרתות מיליון וחצי תושבים בצפון, ובדרום יש 42 מיטות עבור מיליון ורבע תושבים. המתנה לנוירולוג במרפאות בתי החולים נמשכת כיום ארבעה עד שמונה חודשים.
"המחסור בנוירולוגים מורגש בכל המדינה, אבל בפריפריה הוא חמור במיוחד", אומר פרופ' איפרגן. "הבעיות של תל־אביב בתחום הזה הן הפנטזיה שלנו". המחלקה של איפרגן, שבה 33 מיטות המאכלסות חולי שבץ, חולים שסובלים מפרכוסים וחולים עם מחלות של מערכת העצבים, משרתת את כל אוכלוסיית הנגב. התוצאה: "עומסים ותפוסה מטורפת. אין מקום להכניס סיכה".
הבעיה העיקרית, אומר איפרגן, היא מחסור ברופאים שעברו התמחות־על שממקדת את הידע שלהם בטיפול במחלות שונות. נוירולוגים וסקולרים, למשל, שלהם מומחיות בכלי דם במוח ובטיפול במקרי שבץ מוחי, יש כ־20 בלבד (עבור 20 אלף מקרי שבץ מוחי בשנה). מומחים בפרקינסון ובהפרעות תנועה - כ־25 בלבד. מומחים בטרשת נפוצה - כ־15. מומחים בבעיות זיכרון וריכוז, וכן בכאב ראש ופנים - רק כעשרה.
"נוירולוג כללי יודע את היסודות של איך לטפל בחולה עם מחלת עצב־שריר, למשל", מסביר איפרגן, "אבל התמחות־העל מאפשרת לטפל בחולים המורכבים יותר. בתחומים שאין לנו בהם מומחים כאלה, אנחנו נאלצים להעניק טיפול שאינו מיטבי. במקרים כאלה חולים מהנגב נאלצים לפנות למרכז הארץ, שגם שם המחסור קשה.
"בחלק מהתחומים אנחנו מתבססים על מומחה אחד, וכשהוא איננו בגלל חופשה או מחלה, השירות פשוט מפסיק לפעול. לא מזמן סגרנו את המרפאה לאפילפסיה בגלל שהרופאה המומחית היחידה נאלצה לצאת לחופשה ארוכה. אם מצנתרת המוח שלנו נוסעת לחו"ל, חולים שסובלים משבץ וצריכים טיפול דחוף נאלצים לנסוע למרכז".
"מכלל חולי השבץ בישראל, פחות מ־40 אחוז מטופלים ביחידות השבץ הייעודיות או במחלקות נוירולוגיות", אומר פרופ' טנה. "חולים כאלה וחולים מורכבים שסובלים ממחלות כמו אפילפסיה, שוכבים במחלקות פנימיות, אבל בלי מומחה נוירולוגי הטיפול בהם חסר. לא לכל מחלה יש לנו היום תרופה, אבל לכל חולה כזה מגיעה הזדמנות לקבל את הטיפול הכי טוב שאפשר להציע לו. בתנאים של היום, לצערי, זה לא קורה".
"עזרו לנו לעזור לחולים"
בתוך הצפי הקודר הזה, יש גם בשורות טובות. בשנים האחרונות עברה רפואת המוח מהפכה, שמאפשרת לה לטפל טוב יותר ברוב המחלות הקשות. "באופן היסטורי, נוירולוגיה הייתה תחום אבחוני קטן ומעניין, אבל נטול כלים טיפוליים", אומר פרופ' טנה. "הסיטואציה הזו משתנה במהירות. לשבץ מוחי יש היום טיפולים ממיסי קריש, וצנתורים לשליפת קריש. באפילפסיה יש מגוון תרופות חדישות, יש התקנים וניתוחים בחולים שעמידים לטיפול תרופתי. גם בפרקינסון יש תרופות וטיפולים מתקדמים. זה מחייב את מערכות הבריאות לעשות תכנון מחדש ולהתאים את השירותים העתידיים לאפשרויות החדשות".
על פי הספרות הרפואית, כבר היום ניתן למנוע כ־75 אחוז ממקרי השבץ המוחי וכשליש ממקרי הדמנציה. "אחת הדרכים היעילות למנוע דמנציה היא למנוע או לטפל מוקדם במחלות כלי דם של המוח", אומר פרופ' טנה. "איזון תרופתי של חולה פרקינסון או אפילפסיה דוחה את הנכות שלו, וטיפול מוקדם בטרשת נפוצה עשוי לשנות כליל את מהלך המחלה. אבל כדי לעשות את מה שאנחנו יודעים ויכולים, חייבים לתת לנו עזרה דחופה: תוספת מיטות אשפוז נוירולוגיות, הכשרת רופאים צעירים ותשתיות מודרניות בקהילה לרפואת המוח".
שיפור איכות הטיפול והנגשתו תשתלם גם למדינה. "אם נחסוך 'רק' עשרה אחוזים מעלות תחלואת המוח למערכת הבריאות, נוכל להכפיל את תקציב סל התרופות", אומר פרופ' בן נון. "בנוסף, צמצום הפסד ימי העבודה במשק כתוצאה ממחלות מוח יאפשר לפתור את בעיית התורים ולהוציא את הזקנה מהמסדרון".
לפני כארבעה חודשים הוקמה מועצה ציבורית מתנדבת, שנטלה על עצמה לקדם את הטיפול בתחלואת המוח בישראל, ובה חברים רופאים, אישי ציבור וכלכלנים. יו"ר המועצה, פרופ' יונתן הלוי, לשעבר מנהל שערי צדק ויו"ר ועדת סל התרופות, מוטרד. "בנוירולוגיה, איכות הטיפול יכולה להבדיל בין חיים עם שיתוק על כיסא גלגלים לבין בריאות שלמה. אבל כמו כל המגזרים גם אנחנו תקועים כי המטרה שלנו מחייבת עבודה משותפת עם משרדי האוצר והבריאות, והמדינה בבעיה".
"הממשלה חייבת לקחת על עצמה את מחלות המוח כפרויקט לאומי", מזהיר פרופ' איפרגן. "היום כבר אין ברירה. אם השינוי הזה לא יתרחש במהירות, הטיפולים החדשים יגיעו רק לאלה שידם משגת, ורוב אזרחי המדינה ימשיכו להיות מטופלים ברמה של תחילת המאה".
לפנייה לכתב/ת 
