"תוציאו אותי מהר": יומן הכלא של נעמה יששכר
ההלם הראשוני מהמעצר, הסיוט בתחנת המשטרה, ההקלטה שבה עוד ביקשה מאמה "תהיי רגועה", ההכרה שהפכה לכלי משחק בידי השלטונות ברוסיה, האלימות מצד הנשים האחרות שעמן חלקה את אולם המעצרים, הנאום המרגש לפני מתן גזר הדין - והעונש הנורא. הכתבה המלאה - היום ב"ידיעות אחרונות"
לפני חצי שנה נסעה נעמה יששכר (26) להודו. זאת הייתה הפעם השלישית שטסה לשם כחלק מניסיונה להתמקצע כמדריכת יוגה, אולם מהנסיעה הזאת היא לא שבה. בדרך הביתה, רגע לפני שעלתה על טיסת הקונקשן ממוסקבה לישראל, החל הסיוט הגדול של חייה: כמות לא גדולה של סמים קלים, 9.5 גרם חשיש, נתגלתה בתרמיל שלה – שהועבר על ידי צוות הקרקע מהמטוס שלקח אותה מהודו אל המטוס שאמור היה להחזירה לישראל – על ידי כלב גישוש. מאז היא שהתה במעצר, רוב הזמן בכלא סמוך למוסקבה שבו התנאים קשים מאוד. "ידיעות אחרונות" חושף היום (א') את יומן הכלא של נעמה.
מאז מעצרה, משפחתה של נעמה כמעט לא יכלה לתקשר איתה. הפגישות עמה בבית המעצר הלכו והתמעטו ככל שחלף הזמן, שלטונות הכלא התעקשו שהמכתבים ממנה ואליה יהיו ברוסית. "ידיעות אחרונות" מביא את סיפורה של יששכר, שלב אחר שלב, כפי שסיפרה אותו לאמה במהלך אותן פגישות וכפי שעלה מתוך המכתבים ששלחה. "היא לא פושעת, היא לא תחזיק מעמד בכלא הרוסי", אומרת האם, יפה, בראיון שאותו היא מקיימת מדירה ברוסיה שבה היא מתגוררת בחודשים האחרונים, "נעמה היא כלי משחק בידי הרוסים. ערכו לה משפט ראווה".
כתבות אחרונות בנושא:
נעמה יששכר הוקלטה לפני מעצרה: "אני אבודה. משטרה, הם לוקחים אותי"
דילמת ההסגרה והמלכוד המשפטי: "להתפלל עבור נעמה"
המשפחה תערער: "ערכו לנעמה משפט ראווה, היא כלי משחק בידי הרוסים"
ביום שישי הגיעה המכה הגדולה: בית המשפט גזר עליה שבע שנות מאסר וחצי - עונש חסר פרופורציה יחסית לעבירה. ברקע נמצאת דרישתם של הרוסים מממשלת ישראל לבטל את הסגרתו של האקר יהודי-רוסי לארצות־הברית, כשנעמה משמשת ככל הנראה אמצעי להפעלת לחץ.
8 באפריל
עיכוב בדרך לישראל
האם, יפה, מספרת ש"הרוסים פתחו לה את התיק האישי ושלפו ממנו נרתיק. נעמה אמרה: 'זה לא שלי, אני לא מכירה את זה'. היא הייתה צריכה לבדוק את התרמיל לפני ששלחה אותו והיא לא עשתה זאת. בהודו תמיד מאחסנים עבור אנשים אחרים דברים בתרמיל שלך כי נוסעים עם חבר'ה. לקראת הטיסה התרמיל שלה היה קטן מדי. היא דחסה דברים פנימה, ומה שלא נכנס לה היא זרקה – מצעים, שמיכה. אבל היא לא דאגה לנער אותו אחרי לילה בדלהי. זו הייתה הטעות".
9 באפריל
המצב מסתבך
24 שעות חלפו מאז המעצר הראשוני בטרמינל. נעמה ומשפחתה מתחילים להבין שמשהו לא מתנהל כשורה. החששות גוברים. "אני מתה, המשטרה הגיעה, לוקחים אותי", כתבה נעמה לחברתה. "בשלב זה אמרו לה לחתום על טופס ברוסית. היא סירבה כי לא הבינה מה כתוב, ובסוף אחד הפקידים חתם בשבילה", מספרת האימא. "בתחנת המשטרה בשדה התעופה היא פגשה רב מבית חב"ד בשם שייע, שהגיע אליה יחד עם אשתו ונתן לה אוכל חם. הוא אמר לה, 'יש לי עו"ד טוב. מישהו בשם אלכסנדר, אמנם לוקח יקר, אבל כדאי'. אנחנו חשדנו שזו קנוניה להוציא מאיתנו סתם כסף, וזאת הייתה טעות שלנו.
"לקחנו עורך דין אקראי מרשימה שקיבלנו מהשגרירות. באיזה שהוא שלב היא אמרה לי, 'אימא, הם לוקחים לי את הטלפון. תשלחי את אלכסנדר. הוא הכי טוב'. עד אז היא הייתה אופטימית, אמרה לי, 'הם ייקחו את זה, יוותרו לי, ישחררו אותי'. היא אמרה להם, 'אני מודה שמצאתם את זה בתרמיל שלי. אבל זה לא שלי'. היא בכלל לא ידעה כמה גרם זה. הבנתי שזה נראה כמו חצי שקל. עגול ושטוח. בינתיים הגיע לשם גם עורך הדין ששכרנו לה, ושייע התקשר אליי ואמר, 'זה עורך דין טירון, זו טעות. נתפסה פה בחורה ישראלית לפני חודשיים ואלכסנדר הוציא אותה'. ואז אני מבינה שלוקחים אותה למקום כמו אבו כביר, ומודיעים לי שהמשפט שלה עוד יומיים, ביום שישי".
11 באפריל
מאופטימיות לסיוט
"אני מגיעה בחמש בבוקר למוסקבה ובתמימותי חושבת שהיא בתחנת משטרה בנמל התעופה. אלכסנדר, שכבר לקחנו אותו בשלב זה, אומר לי, 'לא, היא בתחנה אחרת באזור ואת לא יכולה לראות אותה'. אני מאחסנת את דבריי ולוקחת מונית לבית המשפט. אפריל. קפוא ברוסיה. נעמה עדיין עם הבגדים של הודו: גרביים, כפכפים, שאל דקיק על הכתפיים. בבית המשפט היא רואה אותי לראשונה אחרי שלושה חודשים, ועיניה זורחות. היא אומרת לי, 'אימא, אל תדאגי'. עורך הדין אומר, 'תארגני דירה כי כנראה נשחרר אותה למעצר בית. שימוש עצמי זה בין חודש לחודשיים מעצר. זה מה שקרה לבחורה אחרת שנעצרה. מעצר, קנס כספי וגירוש'", מספרת אמה.
אבל בפועל, הדברים נראים שונה. "נעמה הגיעה לשם אזוקה לגמרי", מספרת יפה, "התובע דיבר, עורך הדין אמר שהסם לא שלה, הבנתי שהם דנים בתנאי המעצר שלה ובינתיים דיברתי עם נעמה, אמרתי לה שהבאתי לה בגדים חמים, קרם פנים, סבון פנים. כשהשופט נכנס להחליט אני מצליחה לגעת בה, והיא אומרת לי: 'אימא, הייתי בתא בודד, לא התקלחתי מאז דלהי. את מריחה אותי? ניסיתי לרחוץ את הפנים בכיור וקצת לנקות את עצמי כי במשטרה לא נתנו לי להתקלח. אימא, איזה שטות שלא בדקתי את התרמיל. כששמו לי את האזיקים על הידיים הבנתי שאני בבעיה. אמרתי להם כל הזמן, 'למה לי להבריח מהודו? אני יכולה לבוא לארץ ולקנות את הכמות הזו בלי להסתבך'. זה לא עזר.
20 באפריל
עם סוחרי סמים במעצר
"נעמה נכלאה בכלא 4, כלא הנשים היחידי במוסקבה. כדי לפגוש אותה צריך לקבוע תור. לקח לי יותר משבוע לראות אותה. שייע מבית חב"ד ראה אותה לפניי. הוא הביא לה אוכל כשר והיא סיפרה לו מה עברה. יומיים אחר כך ראיתי אותה. חיכיתי שעות בחוץ, ובסוף הקונסולית סידרה לי פגישה עם מתורגמנית. נכנסתי בקבוצה של שמונה או עשר נשים יחד. את מדברת איתה דרך זכוכית, בטלפון. ואז היא מספרת לי, 'כולם שמעו עליי, ואחת פה מדברת אנגלית. איזה מזל. נתנו לי מיטת קומותיים ליד החלון היחידי. אין הרבה מה לעשות, מתעוררים בשש בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר'. למזלה היא אוהבת דייסה, מה שנותנים שם. עוף וביצים היא לא אוכלת. 'האוכל סביר', היא אומרת לי, 'אבל גם את יכולה להביא לי אוכל כי לא מקבלים פה שום ירק או פרי, והחלב מוקצב'.
"כל אסיר יכול להתקשר רבע שעה בשבוע. אני קיבלתי ממנה רק שתי שיחות, קניתי סים רוסי, הפקדתי לה כסף ויש דברים שהיא מזמינה בעצמה. נוזלים, למשל, אסור לי להעביר לה. את מספקת לה הכל: אבקת כביסה, גבינות, חלב. ויום אחד היא אומרת לי, 'מעבירים אותי לאולם אחר, ואני מפחדת כי התרגלתי לבנות'. בסוף מתברר שזה מקום יותר טוב. עד אז היא ישבה עם סוחרי סמים, כי כנראה מסווגים אותם לפי העבירה".
מאי 2019
"אני חזקה"
חודש חלף מאז המעצר. "אלכסנדר אמר לי, 'יש לנו דיון עוד חודש. תעלי על מטוס ונחזיר לך אותה לישראל'. אמרתי לו, 'אני טסה לארץ אבל חוזרת לדיון. כמה שעות אחרי שאני נוחתת בארץ, הוא מתקשר בהיסטריה ומספר לי שמאשימים אותה בהברחה. אני לא מבינה. איך הברחה? היא בכלל לא נכנסה לרוסיה. ישר עליתי על מטוס ושוב היה דיון על מעצר בית. כשהיא שמעה את המילה 'הברחה' היא אמרה לי: אבל אל תדאגי, אני בסדר, אימא, אני חזקה, לא אתן להם לשבור אותי. אני כל כך מודה לך שאת פה'".
אוגוסט 2019
"אכזבתי אותה"
"החקירה נגמרה. נעמה עברה לבית כלא אחר, שעה וחצי ממוסקבה. יש בו חלונות ועציצים ואנחנו לא מוגבלות בזמן. פעמיים בחודש אפשר להיפגש לשעתיים או שלוש, אבל תמיד עם מתורגמן. נעמה כותבת לי: 'מאולם של 32 בנות עברנו לארבע בנות בתא, אבל זה מקום יותר קטן. שם יכולתי לעשות הליכה ולחייך לעצמי.
"אבל אני מרגישה שאכזבתי אותה. הלכתי להמון שרים, משרדים, ניסיתי לשלם, השגתי לה בכל פעם בית אחר כחלופת מעצר, אבל הם כאילו מתנגדים. יש לזה כל מיני תנאים. למשל, שיהיה בית בלי משכנתא, שלא יהיו בו ילדים. המזכירה של שייע הביאה לנו דירה כזו, אבל משהו כאילו עוצר אותם והם הולכים נגדנו. בדיון הרביעי או החמישי הקונסולית הביאה מכתב שהם ערבים שהיא לא תברח, שייע שם ערבות, הבאתי שתי דירות שונות, ואחר כך הבנו שהשופט הולך עם התובע. כל פעם היא באה בתקווה וכל פעם חזרה לכלא.
"היא כותבת יומן ומסמנת איקס על כל יום שהיא נמצאת בכלא, רושמת את החלומות שלה, או מה היא צריכה. בהתחלה היא הייתה אומרת לי הרבה, 'יום אחד נצחק על זה'. היום היא כבר לא אומרת את זה. היא מיואשת. היא יודעת שהעונש פה על עבירת הברחה הוא עשר שנים. היא אומרת 'לא הברחתי. הרי בכלל לא נכנסתי לרוסיה'. היא לא יודעת שלא מעניין אותם מה היא אומרת. כבר ארבעה חודשים היא יושבת. על מה? על זה שהיא עצרה במוסקבה? אני רואה ברחוב במוסקבה בחורות מטיילות ועושות קניות ונצבט לי הלב. נעמה לא שתתה קפה הפוך מאפריל, לא שמעה שיר בעברית מאפריל".
7 באוקטובר
הטיעונים לעונש
"אני מגיעה לדיון, התובע נותן את נאום הסיום במשך עשר דקות ומבקש שמונה שנות מאסר. עורך הדין שלנו עומד לפני השופט ומסביר למה זו לא הברחה, שבישראל זו כמות חוקית, ופיזית היא בכלל הייתה בדרך לעלות למטוס. ואז נתנו לנעמה לדבר. וזה היה נורא למרות שהיא הייתה מדהימה. היא אמרה: אני חושבת שאני משלמת מעל ומעבר. לקחתי אחריות על אישום השימוש העצמי אבל אני לא מודה בהברחה כי לא עשיתי את זה. אני מבקשת שתאמין לי ותשחרר אותי' – והוא בזמן הזה שיחק בטלפון שלו ובכלל לא הקשיב לה. ואז הוא אמר, 'ביום שישי אני אחליט על פסק הדין', והחזירו אותה לתחנת המשטרה".
"הבטחתי לנעמה שנראה אותה ביום שני והשופט אישר את הביקור. עכשיו אני צריכה לארגן מוניות ומתורגמנית. עשינו מימון המונים ועברנו את הסכום. הכסף הזה מיועד להגנתה ולטיפול פסיכולוגי כשתחזור ארצה. פניתי להמון אנשים, חלקם פוליטיקאים בכירים וחלקם אנשי עסקים. גיליתי המון דברים על אנשים, על איך הם תורמים ולמה, ושאם זה לא משרת את האינטרסים שלהם אז הם בוחרים לא לתרום. בסופו של דבר מי שהכי עזרו לנו הם רק החברים של נעמה ושל ליעד, הבת השנייה שלי".
הכתבה המלאה - היום ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
