יום כיפור - מקור הלגיטימציה של משפחת אסד
הצגת המלחמה ב-73' כניצחון אדיר אפשרה לאסד האב להשתמש באלימות ללא גבול. פובליציסט לבנוני על המיתוס שבנה את משפחת השלטון בסוריה
אחד מסימני ההיכר של משטרים שעולים בעקבות התפרצויות אלימות ושולטים מכוח תקנות חירום, הוא הלהיטות אחר לגיטימציה. מקור הלגיטימציה של משטרים פרלמנטריים הוא בכך שהם מבטאים את רצון העם; משטרים תאוקרטיים טוענים שהם מייצגים את "רצון האל"; משטרים צבאיים וביטחוניים, שבדרך כלל הם לאומיים, תולים את הלגיטימציה שלהם ברצון האומה ובאינטרסים שמחייבים "קרבות הרי גורל".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
המשטר באלג'יריה, למשל, צמח מתוך "מרד מיליון השהידים", שהיווה לגיטימציה מספקת לשלטון שנמשך יותר מחמישה עשורים. גמאל עבד אל-נאצר הפיל את שלטון המשפחה האלבנית המושחתת והפרו-בריטית של מוחמד עלי במצרים, לאחר מכן חתם עם האנגלים על הסכם שבמסגרתו יעזבו את המדינה, הלאים את תעלת סואץ וב-1956 נכנס למלחמה נגד בריטניה, צרפת וישראל.
עלייתו של סדאם חוסיין לנשיאות התרחשה לאחר שהוא עצמו היה גורם מכריע במהפכת 1968. השליטים של מדינת דרום תימן לשעבר השתמשו במלחמת העצמאות נגד הבריטים כדי למנף את אחיזתם בשלטון במשך יותר משלושה עשורים עקובים מדם, ואילו מועמר קדאפי הקפיד עד ימיו האחרונים להזכיר את הפיכת 1 בספטמבר.
אבל בין המשטרים מהסוג הזה יש מקרה אחד חריג: זה של חאפז אל-אסד בסוריה.
המנהיגים המוזכרים לעיל הסבו לעמיהם סבל, ואין ספק שהטיעונים שלהם בבואם לקנות לעצמם לגיטימציה כללו לא מעט אי-דיוקים היסטוריים, אך בכל זאת יש בהם גרעין של אמת. אסד, לעומת זאת, לא העלה טענות כאלה במשך זמן רב, וגרם לסבל רב יותר מאשר המנהיגים האחרים.
אפילו אנשי מפלגת הבעת', שבירכו על ההפיכות שהנהיגה מפלגתם בסוריה, לא מצאו מה לומר לגביו: הוא לא היה איש מפתח בהפיכה של מפלגתו ב-1963 (הוא היה רק השלישי מבין שלושה ב"ועדה הצבאית" בהנהגת מוחמד עמראן וסלאח ג'דיד). יתרה מזו, את תפקידי המפתח בהפיכה מילאו קצינים שלא מהבעת', לפני שאנשי המפלגה גנבו מהם את השלטון.
נכון שההפיכה שלו ב-1970 העניקה לו לראשונה לגיטימציה כרפורמטור בשעת משבר, אבל הסמיכות לאירועי ספטמבר השחור (1970) שללה ממנו את התהילה הלאומית והמהפכנית, תהילה שהעולם הערבי היה צמא לה לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים ומותו של נאצר.
מצב זה השתנה במלחמת 1973. אסד פברק את תוצאות המלחמה, הציג אותן כניצחון היסטורי, ובכך הפך להיות "גיבור אוקטובר" ורכש לעצמו מעמד. הוא מחק את החרפה של 1967 שאירעה סמוך לכניסתו למשרד ההגנה והפך להיות מה שמכונה "שחקן אזורי". בהמשך, אחרי 1977, הוא מיהר לנתק את עצמו מנשיא מצרים אנואר סאדאת (בבחינת "שם בקהיר – בגידה ושיתוף פעולה עם האויב, ואילו כאן בדמשק – עומדים איתן ונלחמים").
אחרי ככלות הכול, מיתוס הניצחון קשור בישראל, והתשוקה לנצח אותה יוצרת יכולת להאמין בבלתי ייאמן. כך או כך, היו שהאמינו בנרטיב הניצחון הסורי, ומי שלא האמין בו – פעל כאילו שהוא מאמין בו.
על בסיס הלגיטימציה של הניצחון ב-1973 הצליח אסד לעשות את הבלתי מתקבל על הדעת. המזרח התיכון הערבי כולו, ובמיוחד לבנון, הפכו לעולם ללא חוק. נישול הפלסטינים מהזכות לייצג את פלסטין רק החריף, והטרגדיה של העיר חמה והדיכוי של שאר סוריה הפכו לדבר שבשגרה. העולם הערבי, מצידו, הכיל את התבוסה הנוספת של מלחמת לבנון ב-1982 והצהיר שהוא מתכונן לניצחון במקום ובזמן שהערבים יבחרו.
מקרה זה מראה את עוצמת ההשפעה של הסכסוך עם ישראל, שבנה את המיתוס של אסד. כך הפכה הלגיטימציה של מלחמת 1973 ליסוד המכונן החשוב ביותר של משטרו, הצדקה לשלטונו למרות כל צרה שהוא גרם. היעדרם הבולט של הישגים במהלך שנות כהונתו העצים עוד יותר את חשיבותה של מלחמת 1973 להצדקת שלטונו, ונראה שהיא אשר אפשרה להוציא אל הפועל את האלימות העיוורת של השלטון.
ובשילוב שבין אלימות ולגיטימיות מנופחת, אסד האב הצליח להישאר בתפקיד הנשיא הטוטליטרי עד מותו בשנת 2000. יתרה מזו, הוא אף הצליח להוריש את השלטון לבנו.
חאפז אל-אסד לא חתם על הסכם עם ישראל, שכן חתימה כזאת הייתה עלולה להיות רעידת אדמה שתערער את ההצדקה היחידה שיש לו. המתרחש בפלסטין הפך למקור בלתי נדלה להצדקה קיומית. לאחרונה התפארו תחנת טלוויזיה ויועצת של הנשיא הנוכחי בהישגיו של אסד האב, והתגאו בכך שהנשיא המנוח הוא "האיש שלא חתם". אבל האמת היא שלו היה חותם, תחנת הטלוויזיה לא הייתה מוקמת, ואותה יועצת הייתה מובטלת היום. לו רק חתם.
- חאזם סאע'יה הוא עיתונאי ואינטלקטואל לבנוני. המאמר המלא התפרסם ביומון "א-שרק אל-אווסט". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: צאלח עלי סואעד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com