הילד במרכז הבית? כדאי שתפסיקו
"רק שיהיו מאושרים", זה כל מה שההורים רוצים, אבל לפעמים הם דואגים, מפנקים ועושים עבורם יותר מדי. כתוצאה מכך גדלים ילדים "מאושרים" שלא יודעים איך להתמודד עם העולם. מה הפתרון?
אם פעם כאשר ילד נולד הוא היה מצטרף לתא המשפחתי, כיום הוא עומד במרכזו. בעידן הנוכחי המעמד המיוחד הזה מבלבל לא מעט את ההורים. בעבר תפיסת החינוך הייתה "חוסך שבטו, שונא בנו", ואילו כיום היא חלפה מן העולם, ואנו מאמצים גישות ושיטות שונות בכדי לחנך ילדים, אולם במקרים רבים שכרינו בהפסדינו.
רק שיהיה מאושר
כשאני שואל הורים מה הכי חשוב להם עבור ילדיהם, המגמה לרוב היא "שיהיה מאושר". במחשבה עמוקה על התשובה אני מגדיר אותה כטעות תפיסתית מהותית, ולא כי אושר הוא דבר רע, אלא בשל הדרך שבאמצעותה נגרום לילד להיות מאושר.
מניפולציות של ילדים שעובדות על ההורים:
אושר הוא מצב של הווה ולא תנאי לעתיד, כלומר ילד יכול לחוש באושרו כאן ועכשיו, וזה לא תלוי בדבר מה שיתרחש בעתיד. התא המשפחתי, הזכות ללמוד, לשחק ולהיות בן חברים היא אושר צרוף. ועל אף זאת, הורים רבים משוכנעים שצריכים להתקיים תנאים לאושר. התנהגויות כמו פינוק וחסות יתר מונעות מילדים תסכול ותחושת אי נוחות.
ההורים רוצים שאושרו של הילד לא יפגע, אך בפועל מגדלים כך ילדים אומללים. הרצון והחוזה הבלתי כתוב בין ילד להוריו, שהם "יסדרו לו את המציאות" מחלישים אותו ומייצרים אצלו תפיסה שאין לו סיבה להתאמץ. משפט כמו - "אני לא מבקשת ממנו כלום, רק שילמד" ודומיו שגור מאוד היום וטומן בחובו את התפיסה המרכזיות של הילד. כך הוא מבין - "אל תעזור בבית, אל תהיה חלק, אל תתאמץ, רק תלמד".
קראו עוד:
מה צריך לדעת על הלו"ז של המתבגר בבית?
העצות המיותרות שאתם נותנים לילדים
"המעבר למגורים משותפים הוא רעידת אדמה"
אנחנו מאפשרים לו לקנות בסופר מה שהוא רוצה, רושמים אותם לחוגים ללא הסכמים, נותנים דמי כיס ולא יודעים אחר כך מה מותר ומה אסור לרכוש בכספם, ולמעשה מטפחים אישיות מבולבלת, מתקשה בגבולות ולא מוכנה בעליל לאתגרי החיים.
לא מבקשים ולא מגדירים
ישנו נרטיב שחוזר על עצמו - "הילדים לא עוזרים בבית". הסיבה לכך נעוצה בכך שאנחנו לא מגדירים זאת כחלק מהשותפות בבית, לא מבקשים ולא מגדירים. מגיל צעיר ילד מתבונן באוסף צעצועיו שזרוקים בסלון ורואה כיצד אמא ואבא מסדרים, וכך הוא מבין שתמיד יהיה מי שיסדר.
בגיל התבגרות זה כבר מצב מוגמר וחריף. בבתים רבים מתבגרים חיים באווירת בית מלון. בבוקר הסנדוויץ' מחכה עטוף ומוכן, את התיק בצהריים יש מי שיעלה לחדר, ולחוג או לבילוי יקחו ויחזירו אותם. הפרדוקס הוא שילדים באים לעולם עם מוכנות לתרום ולסייע, מעיין לוח חלק שסופג את מה שאנחנו מאפשרים, ודווקא אנחנו שלא דורשים, לא מגדירים ולא מחייבים בסוף מוצאים עצמנו מבולבלים וכועסים.
תסכול הוא דבר טוב
חיים בבית שמאופיין בעיקרון "הילד המאושר" מובילים להשלכות גם בחייו הבוגרים של האדם - קושי בהסתגלות במקום עבודה, קושי באחזקת מערכות זוגיות (אחת מסיבות שיעור הגירושין המחריף) וקושי במערכות יחסים. כאשר התפיסה היא שתסכול הוא דבר רע אין התפתחות של שרירי ההתמודדות הנפשית, ומכאן הדרך להרמת ידיים קצרה מאוד.
לכן כאשר אנו רואים את ילדינו מתמודדים עם תסכול (הכדור לא נכנס לסל, לא רצו לשחק איתי, המורה העירה וכדומה) הדבר הכי טוב שנוכל לעשות זה להקשיב ולשקף את החיים, ולגרום להם להאמין שהם הם יכולים להתגבר על המצב, אבל זה ממש לא תפקידינו לפתור מיד ולסדר את העולם.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
ככול שילדים ידרשו להתמודדות מותאמת גיל, כאשר סמנטית נפסיק לדבר במונחי אושר וכאשר נחייב אותם להיות חלק מהבית, כך יתאפשר להם לקבל הכוונה והכנה מותאמת מציאות לחיים. זוג שבחר להתחתן מיצב את הזוגיות כמרכז החיים, הילדים מצטרפים לדבר הגדול הזה. הזוגיות והבית הם לב הבית.
שחיקת הזוגיות לרוב נגרמת כיוון שעיננו נשואות לסיפוק הצרכים המיידי והמוחלט של הקטנטנים שבחבורה. על כן ראוי שהקשר הזוגי יישאר מרכזי ויעניק את האפשרות הכי טובה לילדים להיות שותפים מלאים לדבר הקסום שנקרא בית ומשפחה.
הכותב הוא מנחה הורים , מאמן אישי ומרצה במוסדות חינוך. בוגר מכון אדלר, בעל תואר B.A במדעי הרוח והתמקדות בפסיכולוגיה, ותואר M.A בחינוך.
לפנייה לכתב/ת 
