יעל הדיה: "בגיל 50 המוח משדר שהוא מכבה את עצמו"

יש בנות שבגיל 55 מרימות משקולות, מוצאות זוגיות, מתנפלות על מה שנותר מהחיים. הסופרת והתסריטאית יעל הדיה מעדיפה בגיל הזה לחשב את קיצה הסיעודי לאחור. "הדבר הכי עצוב מ-50 וצפונה הוא הפער בין המקום הרגשי למצבי הפיזי", היא אומרת בצער. "שמתי לב לזה לפני שנתיים, כשגיליתי שגם אם הכי טבעי לי לרוץ ולדלג, אני כבר לא עושה את זה כי אני מפחדת ליפול. לפני כמה ימים חזרתי עם הילדים הביתה והאור במדרגות לא נדלק. מיד כולם נכנסו לכוננות. הבן הגדול הדליק לי את הפנס בטלפון. התאומה שלו אמרה, 'אמא, תישארי פה ואני ארוץ להדליק את האור מתוך הבית'. לא הבנתי מאיפה זה בא הדבר הזה. אמרתי להם, תעזבו אותי בשקט, אבל הם נורא פחדו עליי. היה מאוד מביך לגלות שהפכתי רשמית לזקנה".

זקנה? בגילך?

"אני מרגישה פריכות פנימית. העצמות שלי כבר לא כמו שהיו פעם ויש בי ידיעה ברורה שאם אפול, זה לא ייגמר טוב. וזה מעצבן. זו בגידה. בגידה מביכה. לפני שנתיים עשיתי קניות, שמתי בבגאז', נשענתי כדי למשוך שקית ופתאום שמעתי קריק. כולה משכתי שקית וסדקתי צלע. הילדים נקרעו מצחוק. כמה שבועות אחר כך היה נתח גולָש בקצה המקרר. הזיכרון שלי אמר לא להישען על הסלמונים הקפואים כדי להגיע אליו, אלא להקיף את המקרר כמו מבוגר אחראי. אבל אני עדיין בן-אדם שקופץ ונשכב על מקררים".

ומה?

"שוב קריק. עוד סדק בצלע. אני מאוד מקנאה בנשים שאומרות שבגיל 50 הן מרגישות הכי במיטבן והכי יפות ומושכות. והן באמת שם, כי כל העולם מתחיל להשתולל בגיל הזה. אנשים מעיזים יותר, זו שירת הברבור של הלהיות לפני שנחדול. גברים ונשים מתנסים בדברים שבחיים לא היו חושבים עליהם בגיל 30, רק כי הם רוצים להוכיח לעצמם שהם עוד נחשקים. והם בטוח כאלה, רק באופן מבוגר. 

"אבא שלי היה שופט ירושלמי רציני ומכובד ואמא שלי בוהמיינית ניו-יורקית פראית. אפשר היה לדבר איתה על הכל. החברות שלי ואני היינו יושבות איתה לכינוסים של עומק הלילה, מעיפות בדיחות גסות, אבל עדיין ראינו בה זקנה כי היינו בנות 17 והיא כבר נגעה ב-50. היום, כשאני יושבת עם הסטודנטים הצעירים שלי לסיגריה והם צוחקים איתי וחושבים שאני הכי מגניבה בעולם, אני מזהה את המבט ההוא על אמא שלי. הם לא רואים בי אחת מהם. וזה שובר לי את הלב".

אז מה עושים?

"אני לא יושבת כל היום בבית ומבכה את נעוריי. יש את תנועת הנשים שאומרת, תחבק את השינוי. מצטערת, אני לא מחבקת שינויים או עצים ולא מקבלת את השינוי, אלא מכירה בו ומנסה לבעוט. מי שמרגישה שהיא במקום טוב עם עצמה והגיעה אל המנוחה והנחלה, אשריה. באמת יש הרבה פלוסים בזה שנגמר המחזור ואם הטבע רוצה שנפסיק להיות פוריות, שזה מעליב, אפשר לחיות עם זה, אבל פאק, למה זה צריך לבוא עם כל תופעות הלוואי? ולמה אנשים צריכים בכלל להזדקן? הרבה יותר הגיוני להקפיא אותי בגיל 50 פיזית ומנטלית, ושאמשיך באותו מצב צבירה עד שאמות".

לא משנה עד כמה היא סוערת, מצחיקה ומצודדת בגילה הלא-ממש מופלג, מבחינת יעל הדיה, גיל 50 הוא סרט ההמשך הגרוע של גיל ההתבגרות. רק שכאם חד-הורית לשלושה מתבגרים הורמונליים כמוה, לה עצמה כבר אין במי למרוד. אז מתבקש לפחות לעשות על זה סדרה. מי שחתומה על הרומנים "תאונות", "שלושה סיפורי אהבה" ו"רביעי בערב" לקחה הפסקה קלה מהספר הבא שסיומו מתמהמה, והתמסרה לכתיבת "חמישים" - ממתק שנון, מצחיק ובעיקר נוגע ללב שעלה לשידור ב-yes וב-STINGTV לצפיית בינג'. מדובר בדרמה קומית המבוססת על חייה של הדיה, בכיכובה של אילנית בן יעקב שמגלמת תסריטאית אלמנה, המטפלת בשלושה ילדים ואבא דמנטי (דודו אלהרר). בסדרה הזאת הכל מונח על השולחן: בריחת שתן, בעיות זיכרון, מאבק בעולם כלכלי שמקדש נעורים, המרוץ הנואש לאהבה וגם פקיד מס הכנסה שמתעקש שחזייה תומכת זו לא הוצאה מוכרת. "כמובן שמדובר בהקצנה וזה לא לגמרי אני או הילדים", ממהרת הדיה להבהיר. "מגיל 50 למדתי סוף-סוף להיות בן-אדם יותר שמח ולחיות חיים רגועים ופחות אובססיביים. כל כך הרבה שנים לקח לי להבין כמה הייתי כבדה וכמה ביזבזתי את הנעורים במלנכוליה ובזעם. בא הגיל והוריד לי את המסך השחור. הכל מסתדר יותר. האינטראקציות שונות, כיף לי עם אנשים ואני הופכת לבן-אדם מדהים גם בעיני עצמי".

אז מה הבעיה ליהנות מזה?

"שזה זמני. בערך בגיל 50 משהו קורה לזמן. הוא מתעוות: השעה מתקצרת, והיום והשבוע והחודש מתקצרים, ואני כמו מכונית שהייתה בהרצה ואפשר סוף-סוף לשלוח אותה לכביש, אבל אין זמן כי כל שנה עוברת בטיל. זה כל כך לא הוגן, עד שסוף-סוף ירד לי האסימון ונגמרו כל הקרבות שניהלתי עם עצמי ועם העולם, אני פתאום קולטת שיום ההולדת העגול הבא שלי יהיה 60, שזה משהו שאני פשוט לא מוכנה להכיר בו, ואז 70, שלא חשוב מה יקרה בו, טוב זה לא יהיה. לא הרבה אנשים היו מוכנים לחזור אחורה בזמן, אבל אם לי הייתה ניתנת הזדמנות לחזור לשערי הגיהינום של גיל 15 או 20, עם אותם הבאגים ואותן הטעויות, הייתי חוזרת. כי מבחינתי, גיל 50 זו ההבנה שמעכשיו זה הולך להיות רע לתפארת".

מה כל כך רע?

"שנתחיל בחסרונות? בעצם למה נתחיל, יש רק חסרונות. את כל הזמן עסוקה בבדיקות תחזוקה. פתאום קופת חולים מזמנת אותך לבדיקות סקר כי זה הגיל שבו אתה הופך לפצצה מתקתקת. וזה נורא מעליב, וגם מדאיג, אז נכנסים לפרנויות. מגיל 50 כל דבר קטן זה אולי סרטן. פעם הייתי מתעלמת מכאבים, תתעלמי וזה יעבור מעצמו. היום זה הפוך, אם תתעלמי את בעצמך תעברי. בגיל 50 גם לא זוכרים כלום, המוח משדר כל שנייה שהוא מכבה את עצמו כמו מערכת חשמל עם מפסק פחת. אבל על הדרך יש קורבנות חפים מפשע, כמו חשבונות שצריך לשלם ועבודות שצריך להגיש. פעם הייתה לי חלוקת קשב מצוינת. יכולתי בעת ובעונה אחת לכתוב ספר, לדבר בטלפון ולענות לילד, היום נשאר מהקשב כל כך מעט, כמו קליפות של תפוחי אדמה, שכבר אי-אפשר לחלק אותו".

הפחד הכי גדול של הגיבורה בסדרה הוא שהיא תהפוך לעול על הילדים שלה. גם את מפחדת מזה?

"הדבר שאני הכי פוחדת ממנו הוא שיהיו סביבי תורנויות. שהילדים יפתחו קבוצת וואטסאפ שנקראת 'מי ייקח את אמא לחג' או לקניון או לבית קפה לשתות ולבהות בגלל שחייבים. אני שונאת קניונים ושונאת בתי קפה, ואם הילדים שלי היו שואלים אותי אם בא לי לבוא איתם לבית קפה בקניון, הייתי חושבת שהם לקחו איזה סם או שהזדקנתי ולא שמתי לב. ואני שונאת חגים. בכל פעם שאין ארוחה משפחתית באיזה חג אני מאושרת שאני יכולה לשבת מול הטלוויזיה במקום לסבול את הרימון והדבש. תארי לך שבעוד 15 שנה הילד מתקשר ואומר, 'את רוצה לבוא אלינו לחג?' ואני אגיד, 'כן, איזה יופי. מי יבוא לקחת אותי?' זה מפחיד". 

למה להתחיל לפחד מזה בגיל 50?

"כי היום אני עוד יכולה להרשות לעצמי את הציניות ואת ה'לעולם זה לא יקרה'. אבל הזמן ערמומי. הוא גורם לנו להיות אדישים לרגע שזה יגיע. כחרדתית גאה אני כבר עכשיו נכנסת לפאניקה שזה יקרה. היום אני לא זקנה ולא צעירה ועדיין עסוקה במשברים ובדרמות. האינטנסיביות של החיים שלי בלתי נתפסת, גם בגלל שאני חד-הורית ועצמאית וצריכה לנהל בית ולהזמין טכנאי או לוכד נכשים, וגם בגלל שאני צריכה לכתוב וללמד ולשבת בישיבות. לפעמים אני אומרת, רוצה לצאת קצת לפנסיה, להיות הזקנה הזאת שיושבת על הספסל ומאכילה יונים. ואז אני אומרת, לא, זה לא מה שאני רוצה". 

אנשים חיים ובועטים בגיל 70 ו-80 ו-90.

"בהארכת תוחלת החיים יש הרבה מינוסים. ברגע שאתה לא יכול לצוד או לעבוד, אתה עול וצריך להאכיל אותך. אני בעד השיטה של האסקימוסים. עדיף למות על הקרח מאשר להפוך לעול על הקהילה או על הילדים".

כבר בגיל 30 הבינה הדיה שצריך להתחיל לעשות ילדים כי הפוריות מתמעטת, ומי יודע אם תספיק להקים משפחה. באותה תקופה הוציאה את ספרה הראשון, "הנפשות הפועלות", ונחשבה רווקה תל-אביבית מבוקשת. "היו לי הרבה מערכות יחסים, וכמה שאמרתי לעצמי שאני לא מחפשת מישהו לעשות איתו ילד, זכרתי שגם אם נשים מצליחות ללדת בגיל מאוחר, הן יוצאות מהכלל, והחלטתי להפוך את התוכנה וקודם לדאוג לילד. אז בגיל 34 הלכתי על תרומת זרע ונולדו התאומים ובגיל 40, כשהשעון הביולוגי שאג על באמת, הבאתי את השלישית".

מאז הספיקה להוציא לאור עוד ארבעה ספרים, לזכות בפרס היצירה לסופרים ומשוררים על שם לוי אשכול ולכתוב פרקים לסדרה "בטיפול". אבל בעיקר לשמש כהורה יחיד לשלושה ילדים, "מהממים, ורבליים ומצחיקים בטירוף, אבל בשפה שכבר אסור להשתמש בה הם גם ילדים קשים".

ובאמת, "חמישים" עוסקת גם בתפר שבו הילד המתבגר הופך לילד המאתגר. "כשהילדים היו קטנים, הלכתי לפסיכולוגים והם אמרו, 'אסור להגיד ילד קשה או בעייתי', ואני אמרתי, למה אסור? אמא שלי הייתה אומרת לי את זה המון ולא יצאתי רע".

זה בטח הרבה יותר קשה כשאתה חד-הורי.

"אומרים שאישה שמגדלת לבד תאומים זה שווה ערך לזוג שמגדל רביעייה. הייתי אמא פעם ראשונה עם שניים, לגמרי לבד, ולמרות שהייתה לי עזרה, הם היו לחוצים ואני הייתי לחוצה והיה קשה. את השלישית כבר לא רוחצים באמבטיה, אלא בכיור המטבח עם הכלים והסקוץ', אבל בהתחלה זה לא היה קל. יש לי חברות שמתלוננות על הבעל שמרשה לילדים משהו שהן מתנגדות לו, ואני אומרת, תרגיעו, לכן יש לפחות על מי להתלונן והילדים שלכם יכולים לשנוא אתכן בתורנות. ילדים לחד-הורית לא יכולים לשנוא אותה עד הסוף כי הם פוחדים שאולי הכעס שלהם ימיס את אמא והיא תיעלם ותמות וזה יהיה באשמתם".

ברוח זו הגישה לילדיה לאחרונה ספר תמונות ואת היומן שכתבה מאז שהיו בני חצי שנה, עמוס בהגיגים והרהורים, ומרוב שהוא ריגש, החליטה לעיין בו שוב אבל עם הרבה פחות ביקורת עצמית, וגילתה להפתעתה שהיא הייתה אמא הרבה פחות גרועה משחשבה.

וזה הרגיע?

"רוצה משהו חיובי לגיל 50? רק לאחרונה קלטתי שאני אמא בסדר גמור. שהסערות האלה, זו השפה בבית. שאנחנו בית שבו פועלים עשרה מסכים במקביל, ושאני לא מצליחה להגביל את שעות הטלוויזיה וניהלתי מאבק עקוב מדם במשך שנים בשניצל תירס והוא ניצח, וזה בסדר. זה לא הופך אותי לאמא פחות טובה. הבית כאוטי, אני כאוטית שעושה מלא טעויות ולפעמים מתפוצצת ומאבדת שליטה ולא מצליחה להיות הדבר המכיל הזה, וגם זה בסדר. ועל זה בדיוק הסדרה: אמא שהיא לא בדיוק הדוגמיות של מכון אדלר, ובית שאומרים בו הכל ועדיין הוא כיפי וחם, ושהתפסן בשדה השיפון צדק, 'כל האמהות קצת לא שפויות', כי זה חלק מהגדרת התפקיד. ושהניסיון לשנות או להבריק את חוסר השפיות מזיק ממש כמו טיפולי המרה". 

היא מתגוררת במושב מסילת ציון הסמוך לירושלים. את הקריירה שלה היא החלה כעיתונאית, המשיכה להוראת כתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית וכיום היא ראש מגמת תסריטאות במכללת ספיר. "טלוויזיה וקולנוע הם מדיה הרבה יותר מיידית מספרים. וגם רווחית יותר. קשה להתפרנס מספרות. אבל בכל פעם שאני מוצאת זמן לשבת ולעבוד על הרומן, פתאום אני לבד בתוך בועה שקטה ואין עוד אנשים, תקציבים, הפקות וגופי שידור. אין שחקנים ובמאים. זה רק אני, כמו ילד שובב שיכול לעשות את כל השטויות בלי שאף אחד יעיר לו על עליהן. בתסריט הפידבק מיידי. את מקבלת הערות והמון אנשים נכנסים לטקסט עוד לפני שהוא בשל. כתיבה לטלוויזיה היא הפרנסה שלי, אבל אני לא מוותרת על כתיבה ספרותית".

גם אם היום קוראים פחות?

"כן, אבל יש יותר כותבים. לא יודעת ליישב את הסתירה, אבל זה כנראה הדחף הלא-נגמר של אנשים שרוצים להביע את עצמם. היום גם בוחרים פחות במקצועות הספרות ובכלל במדעי הרוח, כי הסטודנטים הפכו לאמהות היהודיות של עצמם. הם אומרים את מה שהאמהות אמרו לנו, שצריך מקצוע פרקטי להתפרנס ממנו". 

וגם מעמד הסופרים הולך ופוחת.

"פעם הסופרים היו האורקל, וכשגרוסמן דיבר, זה היה ממקום לאומי וייחודי ופצוע, ולא רק השמאלן שכולם אוהבים לשנוא. פעם היה חשוב לשמוע את הסופרים, הם אלה שאמרו את המילה האחרונה. היום כבר לא". 

וסופרות?

"בעבר עשו הפרדה בין ספרות נשים לספרות גברים. זה נורא עיצבן אותי. הייתה הגוורדיה המכובדת של סופרי הקנון - א"ב יהושע ועוז וקנז - שהוזמנו לנאום לצד פוליטיקאים, והנשים היו בגטו ספרותי משלהן וכתבו על מחזור וילדים ובעלים בוגדים. אני ממש נלחמתי בזה בשנותיי הראשונות כסופרת. סירבתי להשתתף בפורומים של נשים עד שלא יהיה גם פסטיבל ספרות גברים. השתדלתי שהספרות שלי לא תהיה מה שכינו פעם 'ספרות רחם'. לצערי אפילו זה היום לוקסוס, כי מעמד הסופרים והסופרות כל כך התגמד". 

אולי הכתיבה פמיניסטית כי החיים מכתיבים את ההשראה?

"החיים שלי הם הוראות הפעלה לפמיניסטית המתקדמת. ככה יצא מעצם טבעי. כאם חד-הורית אני לא צריכה לחנך את הילדים להיות פמיניסטים. הם לא מכירים מצב שבו גברים יכולים לעשות משהו מועיל. אני לא מגדירה את עצמי בשום הגדרה פוליטית, אבל אני מאוד שם, ואני שמחה לחיות בעידן המי־טו שהציף דברים שהיו לא בסדר. ואני לא מדברת רק על אונס, תקיפות והטרדות, אלא גם על שפה. נורא קשה לי לראות צעירות שלא מפנימות שלא בסדר שידברו אליהן בצורה מטרידנית. כשהבנות שלי שואלות מתי אפשר לדעת שמדובר בהטרדה, אני אומרת להן, בכל פעם שמישהו גורם לך להרגיש לא נעים מאיזושהי סיבה. תסמכי על האינסטינקטים שלך שהדבר המוזר הזה לא בסדר וצריך להתרחק ממנו".

יש טענה שמי-טו הקצין מדי, וגברים היום פוחדים לפתוח את הפה.

"גברים לא צריכים לפחד לפתוח את הפה, אלא להיזהר לפני מי הם פותחים אותו. לי אין בעיה שיגידו משהו לא ראוי. זה יהיה לא נעים, אבל אני כזאת אמזונה זקנה שאדע לירות בחזרה ולנטרל. צריך להגן על נשים ונערות צעירות, גם במחיר זה שגבר לא יוכל לפתוח את הפה ולהגיד מה שבא לו, כי אנחנו חיים באקלים כל כך מטרידני שזה כמו להגיד, 'אוי, זה לא בסדר לעשן ג'וינטים'. אז כן, זה בסדר לעשן, אבל לא ליד בת 14 אלא ליד אישה בת 50".

"אני נגד הטרדות מכל סוג ובכל גיל, רק שבגיל צעיר את כל הזמן מקבלת אישורים להיותך אישה, גם אם מדובר בסיכונים ובמחיר הכבד של סוטים שנדחקים אלייך באוטובוס. זה חלק משגרת היום שלך. זה בלו"ז. הבנות שלי מתלוננות שמישהו שרק להן מהאוטו, שזה דבר איום ואני לא בעד זה בשום פנים ואופן, ומצד שני, פתאום אני קולטת כמה זמן עבר מאז שאיזה ערס שרק לי ברחוב".