קפקא הישראלי והסבל שבטיפולי פוריות: התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה
"שעתו האחרונה של מר קול" של דורון ערן הוא ניסיון מעניין, אך לעיתים מאולץ, לעבד מונודרמה לסרט קולנוע בעוד ש"בשורות טובות" של ארז תדמור הוא סרט שייגע בלבבות הקהל. התחרות הישראלית של פסטיבל חיפה יצאה לדרך
בערב סוכות נפתחה התחרות הישראלית שבמרכז פסטיבל הסרטים בחיפה עם סרטו החדש של הבמאי והמפיק דורון ערן, "שעתו האחרונה של מר קול". זהו עיבוד שהתקין המחזאי יהושע סובול למונודרמה מצליחה פרי עטו שהועלתה בשנת 2007, ובמרכזה עורך-דין המקבל זמן קצר לפני שהוא נכנס לכלא שיחת טלפון שעתידה לשנות את גורלו.
מרבית האינפורמציה נמסרת לצופים דרך סדרה של שיחות טלפון שמנהל קול עם ספרנית בית המשפט שמבשרת לו את החדשות המפתיעות, עם אשתו לשעבר, עם מתמחה שעבדה במשרדו, ועם אמו הסנילית שממנה הוא מונע את הידיעה על כניסתו הצפויה לכלא. מהשיחות האלה עולה דמותו של אדם נאלח למדיי המוצא עצמו בסיטואציה קפקאית, שבמהלכה הוא מאבד את כל עולמו לאחר שניסה לנהל מלחמה מול ענקית תרופות בינלאומית שהובילה, בין היתר, להתאבדותו של מרשו.
דורון ערן לקח על עצמו משימה לא פשוטה: לעבד את המונודרמה, מדיום בלתי קולנועי בעליל, למונחי סרט קולנוע באורך מלא. יתר על כן, במקום "לפתוח" את המקור הבימתי, סובול וערן בחרו להשאיר אותו כמעט כמופע-יחיד, של השחקן המצוין אוהד שחר. העובדה הזו מקנה לסרט מידה לא מבוטלת של מלאכותיות, אבל ערן ממילא מעניק להתרחשויות ממד לא ריאליסטי בעליל, ובכך משכיל להתגבר על המכשלה הזו.
הסרט צולם בקרבת מנזר בית ג'מאל, וכולל כמה דיאלוגים משעשעים בין מר קול ורשויות הכלא שנוכחות, ובכן, באמצעות קולן בלבד. זהו הדבר הכי קרוב לקפקא ישראלי, ואם קיימות צרימות בסרט הרי שהן נובעות מהטקסט שלוקה בדידקטיות ותיאטרליות (קול חוזר על דברים שנאמרים לו בטלפון, כדי לאפשר לצופים להבין, ונדמה לי שניתן היה להסתדר גם בלי זה. ודאי כאשר הוא עונה שכן, ודאי ששמע על יוסף ק' – כאילו להבהיר, למי שלא קלט עדיין, את הדמיון בין שמו שלו וזה של גיבורו הנודע של קפקא).
צפיתי לראשונה בסרט לפני מספר חודשים, ועתה שבתי והתרשמתי מהופעתו של שחר, שמצליחה לרוב להתרחק ממקורותיה הבימתיים של הסיטואציה. קשה לנהל סרט באורך מלא המבוסס על שיחות טלפון (אנה מניאני עשתה זאת באפיזודה הקצרה "הקול האנושי" לפי מחזהו של ז'אן קוקטו, שנכללה בסרט "אמורה" שביים רוברטו רוסליני בשנת 1948), ומכאן צץ הפתרון המאולץ למדיי להוסיף דמויות מיותרות שנוכחות לעיתים באמצעות משפט-שניים.
ועם זאת, יש להעריך את היומרה שנטלו על עצמם ערן, סובול ושחר ליצור סרט שבולט בחריגותו בנוף הקולנוע הישראלי (בשנת 1963 ביים נתן גרוס את "המרתף", אף הוא סרט לשחקן אחד, שמעון ישראלי, שגילם בו ניצול שואה השב אל זיכרונותיו ואל הבית שבו התגורר בגרמניה ושבו חי עתה איש אס.אס). גם אם הפואנטה מדיי דלה - הסרט בהחלט מחזיק את קהלו מרותק.
"בשורות טובות", סרטו החדש של ארז תדמור שמשתתף אף הוא בתחרות, הוא קומדיה סימפטית שמבוססת על סרטו הקצר והיפה, "נפילות" מ-2017. רועי אסף ונלי תגר מגלמים פה זוג צעיר היוצא למסע מפרך ומתסכל של טיפולי פוריות, כשברקע משוגרות רקטות מרצועת עזה על יישובי הדרום. הסרט מבוסס על חוויותיהם האישיות של הבמאי וזוגתו.
כדי לעבות את הסיטואציה הבסיסית והטעונה ממילא, הוסיפו תדמור ואסף, שותפו לכתיבת התסריט, את הסביבה המשפחתית המלחיצה האופפת את שני בני הזוג. בעיקר אמורים הדברים באחיו של הבעל ובן-זוגו המבשרים בחגיגיות על החלטתם להביא ילד, ובאחיה של האישה (רמי הויברגר) שמעמיד בפניהם מראה של אבהות לא מתפקדת.
כמו כמה מסרטיו הקודמים של תדמור, בהם "נמל בית" ו"ארץ פצועה", הסרט עוסק בגבריות פגומה, פגועה, כאן כתוצאה מבעיית זרע אצל הבעל. לזכותו של תדמור ייאמר, שהסרט אינו גולש לכלל וולגריות בעיצוב של סצינות אינטימיות בביה"ח, אלו שבין הגבר ובין עצמו, וגם אם הניסיון להרחיב את יריעת הסרט הקצר נדמה לא פעם מלאכותי ומאולץ – סביר שהסרט החינני הזה ייגע בלב הקהל עם צאתו לאקרנים בעוד כחודש.
