"משפחת אדמס": נהדר לילדים, חביב למבוגרים
"משפחת אדמס" הוא עיבוד חינני נוסף למשפחה הגותית האהובה, שמיועד בעיקר לצופים הצעירים. מפתיע לגלות שמאחוריו עומדים היוצרים של "מסיבת נקניקיות", פחות מפתיע למצוא בו שפע של סאבטקסט יהודי
"משפחת אדמס" נוצרה כסדרת קריקטורות אותן צייר צ'ארלס אדמס בסוף שנות ה-30, ואשר התפרסמו בעיקר ב"ניו יורקר". כידוע זוהי משפחה אריסטוקרטית ממוצא אירופי עלום. היא מתגוררת בארה"ב המודרנית אבל אורחות חייה שאובים מעולם הדימויים הגותי. ההומור המקאברי של אדאמס התענג על הזיקה המשפחתית לדמויות וליצורים של אימה, אך עיצב זיקה זו בשנינות אלגנטית.
ב-1964, ובמשך שתי עונות, "משפחת אדמס" הפכה לסדרת טלוויזיה ברשת ABC. באופן שטחי הסדרה היוותה נוגדן לדימויי המשפחות האמריקניות המלוקקות בסיטקומים של שנות ה-50. המשפחה הגרעינית כללה את ההורים גומז ומורטישיה והילדים וונסדי ופאגסלי. אליהם צורפו המשרת הפרנקנשטייני לורץ', "סבתא" - אמו של גומז, הפריק עב הבשר דוד פסטר, הדודן "זה" הנראה כמו גוש שיער מהלך, והיד הקטועה "Thing" הנעה על אצבעותיה ומתקשרת בשלל מחוות.
ההומור השחור רוכך בחביבות לא מאיימת של דמויות "מטורללות", ודימויי האימה המלוטשים בהומור המיועד לילדים שסומן, כמקובל אז, באמצעות צחוקים מוקלטים. מראית העין של שונות חתרנית נותרה מגודרת היטב בשטאנץ תוכני וצורני של סיטקום קלאסי. כל דבר שעושים במשפחה נורמטיבית הם עושים "הפוך" ו"מוזר" אבל הדינאמיקה המשפחתית התומכת מעוצבת באותה שמרנות. שני יוצרי הסדרה, דיוויד לוי ונאט פארין, היו יהודיים. כשגומז (ג'ון אוסטין) מנשק בתאווה את ידה של מורטישה (קרוליין ג'ונס) וקורא לה "בובלה", המוזרות החביבה של המשפחה קיבלה לפתע סאבטקסט מאוד ספציפי.
ב-53 השנים מאז ירידת הסדרה דמויות אלו שבו וחזרו בסדרות אנימציה טלוויזיונית (1973, 1992), סרט טלוויזיה (1977), סדרת טלוויזיה חדשה (1998-9), סרט שנעשה הישר לווידאו (1998), כמה משחקי מחשב (1992) ומיוזיקל בימתי (2010). בתוך מקבץ עשיר זה של איתחולים זכורים במיוחד שני סרטי הקולנוע שביים בארי זוננפלד: "משפחת אדמס" (1991), ו"החיים על פי משפחת אדמס" (1993). נדמה כי סרטים אלו שאבו השראה מיוחדת גם מעבודותיו המוקדמות של טים ברטון. ב"ביטלג'וס" ו"המספריים של אדוארד" ברטון גילה עניין רב במפגש בין מי שנתפס כפריק מאיים, ואמריקנים ממוצעים מהפרברים שהוצגו כקריקטורות קונפורמיסטיות. ברטון עצמו אמור היה לביים בתחילת העשור הנוכחי פיצ'ר "משפחת אדמס" באנימציית סטופ-מושן, פרויקט שכעת התממש באנימציית מחשב.
שני התסריטאים היהודים של "משפחת אדמס" The Addams Family)) הם פמלה פטלר – עם רקורד ארוך אך לא מזהיר בכתיבה לאנימציה (כולל ל"חתונת רפאים" של טים ברטון), ומאט ליברמן בעל רקורד קצרצר ומאוד לא מרשים. בגזרת הבמאים המצב יותר מבטיח – קונרד ורנון וגרג טירמן שעבדו יחד עם על סרטם הקודם – אנימציית המחשב הדגנרטית והמצחיקה "מסיבת נקניקיות". אומנם היה מעניין לראות אותם עושים "משפחת אדמס" שיצדיק דירוג R (מחייב ליווי מבוגר לקטינים) כמו סרטם הקודם, אבל הסרט מדורג PG (מומלץ ליווי הורים לילדים). יש בסרט בדיחות המכוונות למבוגרים אבל רובן המוחלט לא מעורר יותר מחיוך קל.
הסרט הוא בדיוק מה שניתן היה לצפות לו. קומה אחרונה בעוגת שכבות האוספת מעט מהמקור המקאברי בקריקטורות של צ'ארלס אדמס, הרבה מההומור נוסח סדרת הטלוויזיה המקורית (הבדיחות קצת פחות עבשות), כמה רעיונות שיהיו מוכרים לאלו הזוכרים את סרטיו של זוננפלד, ועימות בין פריקים חביבים ואנשים "נורמליים" הממשיכים להדהד את טים ברטון. זה חביב לפרקים, בוודאי לא צפייה הכרחית לחובבי אנימציה בוגרים. מוצלח קצת יותר מסדרת "מפלצת של מלון" של אדם סנדלר.
הסרט מתחיל באירוע לילי שבו הקרובים של משפחת אדמס מתכנסים תחת שמי הלילה, אי שם באזור כפרי נידח, לחתונתם של גומז ומורטישיה (אוסקר איזק ושרליז ת'רון). רגע לאחר הנדרים "ההפוכים", האיכרים עם הקילשונים באים לגרש את הפריקים. היכן ימצאו הנשואים הטריים מקום מתאים להקים את משפחתם? בניו ג'רזי כמובן. ובית המשפחה שנמצא עבורם? מוסד נטוש לחולי נפש רדוף רוח עצבנית במיוחד.
קפיצה של שנים קדימה מביאה אותנו למשפחה הגרעינית המוכרת מהסדרה הכוללת את הילדים וונסדי (קלואי גרייס מורץ) ופגסלי (פין וולפהארד), יחד עם לורץ (קונרד ורנון) ו-"Thing". בהמשך יגיעו גם הדוד פסטר (ניק קרול), הסבתא (בת מידלר) ו-הדודן "זה" (שבאופן מעט ביזארי לדמות אילמת מדובב ע"י סנופ דוג).
הקו העלילתי המרכזי הוא ההתנגשות בין המשפחה בטירתה האפלה במרומי גבעה ואנשי העיירה הפרברית הסינתטית והצבעונית שנמצאת למרגלותיה. מתכונת של צבע וטופוגרפיה המוכרת היטב מ"המספריים של אדוארד". מרגו נידלר (אליסון ג'אני) היא היוצרת והכוכבת של תוכנית שיפוץ בתים, מעין מרתה סטיוארט על סטרואידים. כעת היא סיימה פרויקט שיפוץ/בניה בהיקף של עיירה שלמה. העיירה קרויה "אסימילציה" Assimilation – כלומר מילה שיכולה להיות מתורגמת לא רק ל"הטמעה" אלא גם ל"התבוללות". "אסימילציה" אמורה להיות סביבת מחייה מושלמת לקריקטורות של אמריקנים ממוצעים. זהו גם נכס נדל"ני שעתיד להעשיר אותה ושערכו עלול לקרוס בגלל הקרבה למשפחת אדמס.
בעלילות המשנה פגסלי צפוי לעבור בקרוב טקס דמוי בר מצווה שאחריו יחשב לגבר. במקום עלייה לתורה הוא אמור לבצע ריקוד משוכלל שבו יפגין, כמו אביו, מיומנות עילאית בשימוש בחרב (רעיון שמזכיר את ריקוד ה"ממושקה" מ"משפחת אדמס" מ-1991). וונסדי מגלה רצון מרדני להתנסות בעולם הילדים בני גילה ובית ספרם (הד לילדי אדמס במחנה הקיץ מ"החיים על פי משפחת אדמס") רצון המעורר במורטישה חרדה מפני התרחקותה של הבת משורשיה המשפחתיים.
לחובבי החיפוש אחר הסאבטקסט היהודי יהיה עם מה לעבוד. לא בכדי המבטאים של השחקנים היהודים ניק קרול ובט מידלר נשמעים כמו הקצנות של יהודים מבוגרים (בדומה לאופן בו נעשה שימוש בקולם של מל ברוקס ופראן דרשר ב"מפלצת של מלון 3"). יחד עם גומז בעל המראה והמבטא ההיספני, "משפחת אדמס" מציבה את רעיון הפריקים החביבים כאחר שצריך לקבל, מול הדמות של כוכבת הריאליטי הנדל"ניסטית. לא במקרה לנידלר יש רעמת שיער בלונדינית. זהו אותו עימות שנמצא בסדרת הטלוויזיה המקורית, ובסרטי "משפחת אדמס" בהשראת ברטון. וגם אם יש התאמות קלות להווה, הסרט נותר במגבלות האמירה וההומור המיועדים בעיקר לצופים צעירים.
