תהיו טובים באמצע הדרך

(צילום: shutterstock)

לפני כמה ימים קיבלתי מייל שכתב אחד מטובי בנינו. האיש, כבר לא צעיר, הוא מה שנתפס במקומותינו כמלח הארץ עם עבר צבאי מעורר כבוד. ומלח הארץ הזה קונן, בשיברון לב, על מה שנהיה מארצנו היפה. מה זה שברון לב? אבן על אבן לא נותרה בשלמותה נוכח ההספד שנשא. הכול רע. מנהיגות בריונית, ציבור אדיש, אין שותפות, אין סולידריות, אין מחויבות הדדית גם בין אלו שפעם, כתף אל כתף, עלו על ההר. ולא הייתי נדרשת לטקסט הזה אלמלא מתנהלת פה, מול עינינו הלא נדהמות, אולימפיאדה של נהי. כמה יותר בכי על מצבנו – יותר רחוק; כמה יותר רפש על מי שאנחנו – יותר גבוה; כמה יותר זבל האחר – יותר צדיק אני.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

איך אני יודעת? כי זה מה שאני רואה. אני רואה חבר אחד שהצטרף לעמותת "גרוטראלי" – היה עליהם סרט בכאן 11 – שבנו כלים ממונעים, שנראו כאילו נלקחו מהאגדות, לילדים הסובלים מנכויות נוראיות, ואפשרו להם לחוש את הרוח בפנים. ויש לי חברים שכבר כמה שנים מתנדבים לנקות את הטינופת שמטיילים משאירים אחריהם בסופי השבוע ובחגים. לא מקטרים על עם ישראל – אלא מנקים.

וכל אלה לא מספרים לנו כמה רע כאן. לא עושים את זה פה ולא עושים את זה בברלין. הם מכינים (מכינות בעיקר) אוכל לחגים כדי ש-א' תוכל להסיע אותו לבתים של נצרכים, ואוספים (אוספות בעיקר) בגדים וציוד לבית כדי ש-פ' תוכל לחלק אותו. וכן, חלק מהם מצביעים לימין וחלק מהם מצביעים לשמאל.

מערכת החינוך ביישוב של ע', לגמרי בפריפריה, היא מעולה כי הוא וההורים האחרים החליטו שלא באים בטענות למורה, למנהלת, לבנט או לנתניהו, אלא מתגייסים לסייע, לנקות, לתקן, להרכיב, לשאת יחד בעול. כי נרטיב של מסכנות מתמדת מייצר פסיביות. ופסיביות היא המדגרה שעליה צומחים כל ה"אכלו לי, שתו לי", או "כולם מושחתים, והמדינה מחורבנת".

• אריאלה רינגל הומפן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"