המירוץ לפסלון: הסרטים הבולטים בדרך לאוסקר
ליצן מעורער בנפשו, היטלר כאתנחתא קומית, סקורסזה החדש וטרנטינו המדמם: שלושה וחצי חודשים לטקס האוסקר וכבר עכשיו אפשר לסמן את המועמדים הבולטים. מדריך מקיף לעונת הפרסים הקרובה
טקס האוסקר יתקיים רק ב-9 בפברואר 2020, אבל המירוץ לפסלון המוזהב נמצא בעיצומו. האולפנים הגדולים התחילו את ההתנהלות הבירוקרטית מול האקדמיה האמריקנית לקולנוע כבר מזמן, ובאופן לא פורמלי רשמו את הסרטים שלהם כמועמדים פוטנציאלים לאוסקר בכך שקבעו את תאריכי היציאה שלהם לעונת הסתיו, המכונה גם "עונת הפרסים".
בחודשים הקרובים האולפנים ישקיעו משאבים כספיים רבים כדי לקדם את הסרטים שלהם בתחרות מלאת היצרים על היוקרה, ולא מעט דולרים. אבל הציפיות של הקולנוענים, המפיקים, היחצנים וראשי האולפנים לא מספיקות למכולת. גם לא לאוסקר. הסרטים צריכים לעמוד בציפיות של חברי האקדמיה, וחשוב יותר - של הקהל. כישלון בקופות גורר לרוב כישלון בקלפיות.
אבל עוד לפני היציאה לבתי הקולנוע, המקצה הראשוני של פסטיבל טורונטו וניו יורק מאחורינו, וכבר עכשיו אפשר לסמן את המועמדים המובילים במירוץ, ומנגד להשיל אחרים. כך למשל Lucy In The Sky עם נטלי פורטמן, שהייתה אמורה לשגר את עצמה ואת הבמאי נואה האולי (הסדרה "פארגו") לטקס בלוס אנג'לס, אבל התגלתה כיצירה מבולגנת, נטולת כוח כבידה, או כוח משיכה. גם "החוחית", העיבוד של ג'ון קרולי ("ברוקלין") לרב המכר של דונה טארט, יצא מהתמונה נוכח הביקורות הנוראיות, תלונות על חורבן הספר והכישלון הקופתי. אבל אנחנו פה כדי לשבח ולסמן את המועמדים המובילים, והנה מיטב התוצרת ההוליוודית שתשמעו עליה בחודשים הקרובים.
.jpg){kind=small}
"ג'וג'ו ראביט"
מי שחיזק את עמדת הפריצה שלו לאוסקר הוא "ג'וג'ו ראביט", זוכה בפרס חביב הקהל בטורונטו המהווה בדרך כלל אות זינוק מצוין למירוץ. מדובר בדרמת התבגרות קומית המתרחשת במהלך מלחמת העולם השנייה ומציגה ילד שמתמודד עם עוולות הפשיזם והגזענות באמצעות עולם בדיוני חלופי. התקציר עשוי להזכיר את "החיים יפים" של רוברטו בניני שקיבל שלל מועמדויות לאוסקר 1999, רק שבמקרה ההוא דובר על ילד יהודי באושוויץ, וכאן הגיבור הוא גרמני צעיר בתנועת הנוער הנאצית. במקום ההומור העדין והאנושי של בניני, טייקה וואיטיטי כתב וביים קומדיה פרועה, צינית ודוקרנית, בה הוא עצמו מגלם את היטלר כסיידקיק דמיוני מטורלל.
"ג'וג'ו ראביט" - טריילר
דמות הפיהרר, רפה וטיפשית ככל שתהיה, היא המכשול העיקרי של הסרט ונובעת מהרתיעה שהיא עלולה עלול לעורר אצל חברי האקדמיה - רבים מהם יהודים מבוגרים. אבל לא רק, היטלר של וואיטיטי בעייתי בגלל הטיפשות והסתמיות שלו, שמותירה לו מקום שולי כגימיק. בלעדיו, מדובר בדרמה מתקתקה ועדינה המתרכזת בילד ג'וג'ו שמקרצף מעצמו את שטיפת המוח שעבר בזכות היכרות עם נערה יהודייה. זה מקסים, ושובה לב, עוקצני לעיתים אך נמנע מביקורת מרצינה ומורכבת מנקודת המבט של המבוגרים, שלמעט אמו של ג'וג'ו (סקרלט ג'והנסון) מוצגים כדחלילים מגוחכים במדים בגילומם של סם רוקוול, אלפי אלן וסטיבן מרצ'נט.
"ג'וקר"
אפשר לזהות כמה קווים מקבילים בין ג'וג'ו לג'וקר - גיבורים חריגים, יתומים מאב, אשר סובלים מבריונות ומתמודדים עם המציאות הקשה סביבם דרך חזיונות שווא וחברים דמיוניים. כמו וואיטיטי, הבמאי טוד פיליפס ידוע כיוצר קומדיות, אלא שבמקרה הזה הטיפול בדמות הראשית שלו רציני, מכביד ונטול הומור כמעט לחלוטין. חואקין פיניקס בהופעה מצמררת, מגלם את נבל העל כפריק מעורער בנפשו החי בחברה מנוכרת בעולם הבדיוני אך המאוד ריאליסטי של גותהאם, שבעיר התאומה שלה ניו יורק הועמדה המשטרה בכוננות לקראת הפרמיירה והקרנות הסרט ברחבי ארצות הברית. התרעות נשמעו גם מכיוונם של כמה מבחירי המבקרים האמריקנים המתחסדים, ולמרבית המזל הקהל לא נשמע לאזהרותיהם ונהר בהמוניו.
"היו זמנים בהוליווד"
קוונטין טרנטינו זינק למירוץ מוקדם יותר בקיץ כשהוא נישא על רוח גבית מפסטיבל קאן, בו השתתף עם "היו זמנים בהוליווד". אבל האם הוא הסתכן באובדן המומנטום לקראת קו הסיום? זוהי אחת הפריבילגיות השמורות לבמאי הנערץ ששמו תמיד יישאר בתמונה, במיוחד כשהוא עובד עם כוכבים כמו לאונרדו דיקפריו, בראד פיט ומרגו רובי. לקמפיין שלו תורמת העובדה שמדובר בסרט המצליח ביותר קופתית של טרנטינו, ואף יותר מכך ההתרפקות שלו על דברי ימי תעשיית הקולנוע האמריקנית, שהיא במובנים רבים נרקיסיסטים לא פחות ממנו. מבחינה זו, דווקא השעתיים הראשונות ששופעות בנוסטלגיה הוליוודית בלי יותר מדי עלילה, יקסמו לחברי וחברות האקדמיה, בעוד שחצי השעה האחרונה עם האלימות הגרפית הקשה שבה ירתיעו את חלקם ובעיקר את חלקן. זאת בניגוד לצופים שרבים מהם התמרמרו על ההתענגות העצמית הארוכה מדי של טרנטינו לפני הקליימקס המדמם לו ייחלו.
"אד אסטרה"
כריסטופר נולאן ("בין כוכבים") ודמיאן שאזל ("האדם הראשון") ניסו לחדור בעבר את אטמוספירת האקדמיה עם דרמות החלל שלהם וכשלו, בעוד שאלפונסו קוארון כמעט ועשה זאת עם "כוח משיכה". האם ג'יימס גריי יצליח היכן שקודמיו נכשלו וינווט את "אד אסטרה" לפרס הסרט הטוב ביותר? הסיכויים אינם גבוהים, אבל השיגור שלו דרך פסטיבל ונציה עבר חלק יחסית, ולמעט כמה טרוניות של מבקרים שציפו אולי ליותר מדי, אין סיבה שהוא לא יכלל בתמונת המועמדים. בראד פיט בהופעה מאוד מאופקת ומתונה - שונה כל כך מזו המצועצעת והמיוזעת שנידב עבור טרנטינו - נושא על גבו את סצנות האקשן המוקפדות וכן את ההרהורים הפסיכולוגים והפילוסופים שמלווים אותו במסעו הנחוש אל קצה הגלקסיה, ולגרעין הקיום שלו עצמו.
"יום יפה בשכונה"
כפי שבראד פיט הוא הפנים המרצינות של "אד אסטרה", כך טום הנקס הוא הפנים החביבות של "יום יפה בשכונה", בו הוא מגלם את פרד רוג'רס, שנודע בקרב דורות של ילדים אמריקנים כמיסטר רוג'רס. אולם הגיבור האמיתי של הדרמה העדינה הזאת אינו מנחה סדרת הטלוויזיה המיתולוגית אלא עיתונאי מריר שנשלח לראיין אותו (מת'יו ריס). התסריט, שמבוסס על כתבת פרופיל של טום ג'ונוד במגזין אסקווייר מ-1999, צולל דווקא לתסביכים האישיים של הכתב הספקן, והמגננות הציניות שלו שהתפוררו נוכח המפגש של הגבר המזדקן טוב הלב, הרגיש והתמים, שמתעקש להמשיך להתבונן על העולם מנקודת מבט של ילד. מריאל הלר, שלא הצליחה להיכלל בין מועמדות האוסקר אשתקד עם "האם אי פעם תסלח לי?" המצוין שביימה, תנסה לעשות זאת שוב וסיכוייה טובים יותר בהתחשב במחווה היפה שלה לגיבור התרבות שבמרכז הסרט.
"רצח כתוב היטב"
ריאן ג'ונסון ("מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי") הוא אחד מהקולנוענים המוערכים הפועלים כיום, אבל יש תחושה שלעתים הוא מקדיש יותר מדי תשומת לב לפרטים עד שהוא שוכח את הלב של הסיפור. זה עלול לפגוע בסיכויי "רצח כתוב היטב" (knives Out), בו הוא מפגין מיומנויות יוצאות דופן כבמאי ותסריטאי בגיבויו של שותפו היצירתי, המפיק הישראלי רם ברגמן. כל המרכיבים בסחרחרת הנרטיבית הקצבית הזו עובדים היטב במותחן הקומי והשנון שמבקש להיות מעין דאחקה מתוחכמת ומקורית על סיפורי אגתה כריסטי. אבל העובדה שהוא מצליח לטוות את חוטי העלילה בתפרים עדינים וסוגר את כל מעגלי העלילה לקראת סיומו של הסרט, לא משאיר לנו יותר מדי על מה להרהר עליו אחרי. זאת כמובן למעט הדחף למצוא חורים ופגמים בעלילה, מה שמצריך צפייה נוספת בעין ביקורתית - לא מטלה מייגעת בהתחשב בצוות השחקנים המלהיב בראשות דניאל קרייג, אנה דה ארמס, ג'יימי לי קרטיס, דון ג'ונסון, כריס אוונס, מייקל שאנון וטוני קולט.
"פורד נגד פרארי"
אם היינו ב-1959 יתכן ש"פורד נגד פרארי" היה המנצח הגדול של הטקס, ממש כמו "בן חור" שגרף 11 פסלונים מוזהבים וקיבע את מעמדו כאחת מההפקות הגדולות בתולדות הוליווד - לא מעט בזכות סצנת מירוץ המרכבות הארוכה הזכורה כנקודת מפנה קולנועית. גם במקרה של "פורד נגד פרארי", הדרמה הממוכנת התקופתית של הבמאי ג'יימס מנגולד, יש סצנת מירוץ ארוכה ומורכבת, שאפשר לראות בה הצדעה לאפוס ההיסטורי המפואר ההוא. אבל שישים שנה עברו מאז והפלא כבר אינו כזה מופלא.
למרבה המזל, הרכבים פה מתודלקים באבק הכוכבים של מאט דיימון וכריסטיאן בייל, שיתמודדו אחד בשני על המועמדות לפרס השחקן הטוב ביותר. שני השחקנים המצוינים מציגים הופעות ראויות מאחורי ההגה, כשהם חודרים לקרביים של המכונית החביבה עליהם, שהיא לא רק יצירת אמנות, אלא גם מאהבת ואפילו סמל לאומי בתחרות על היוקרה בין ארצות הברית לאיטליה. תחרות שמתגמדת ביחס למאבק המכוער בין עובדים מקצועיים למנהלים מלוקקים בתוך תאגיד פורד.
The Songs of Names
דרמות תקופתיות על מלחמת העולם השנייה היו עניין נפוץ בעבר, אולם מי שציפה שהוליווד תזכור ולא תשכח, קיבל במקום זאת את "לעולם לא עוד". פחות ופחות סרטי שואה נוצרים היום, מן הטעם הפשוט שעלות הפקתם גבוה מדי, וההכנסה נמוכה מדי. אולם בסרט The Song of Names, פרנסואה ג'ירארד מנסה להחזיר את השיח על השמדת יהודי אירופה דרך מורשתם התרבותית, ובראשם המוזיקה. טים רות' מגלם בריטי המחפש אחר חבר ילדות יהודי, כנר מחונן מפולין, שאומץ על ידי אביו בעת המלחמה וניצל מציפורני הנאצים. החיפושים אחר חברו שנעלם ערב הופעה לוקחים אותו לוורשה, לטרבלינקה ואז לניו יורק. בדרך הוא פוגש דמויות שונות, ובין השאר גם חרדי ברוקלינאי בגילומו של קלייב אוון בו ניתן לחזות כשהוא קורא קדיש בעברית.
.jpg){kind=small}
Uncut Gems
עברית אפשר לשמוע גם ב-Uncut Gems, סרטם החדש של האחים ג'וש ובני ספדי, שעושים כבוד למורשתם היהודית עם סצנת סדר פסח ובה נשמעת קריאת עשר המכות בעברית. מדובר באתנחתא קלילה ביחס לסדרת המכות שעובר גיבור הדרמה הקומית, סוחר תכשיטים יהודי מניו יורק שמנסה להילחץ מחובות ומסתבך מרגע לרגע, מסצנה לסצנה. ממזל טוב, למזל רע, למזל רע מאוד. בכל מקום שבו יש הזדמנות, מגיעה אכזבה. בכל פעם שצריך לקבל החלטה, היא מתבררת כשגויה. אדם סנדלר בתפקיד הראשי עושה עבודה טובה בתור לוזר רב השאיפות וחסר המודעות, אבל מסלול הסחרור הבלתי פוסק שפילסו לו האחים גדוש לעייפה, תזזיתי, רועש, פשטני ולעתים נטול כל הגיון. אולי הספדיז נחשבים לסלבס בניו יורק, אבל ספק אם זה יחניף למקבילים ההוליוודים בלוס אנג'לס.
"גלים"
המועמד המפתיע והבלתי צפוי שצץ בטורונטו הוא הבמאי הצעיר טריי אדוארד שולטס, שמאז ההברקה הפשוטה שלו "קרישה", זוכה לתשומת לב מיוחדת ככישרון עולה. שולטס מצדיק את הציפיות שתלו בו ראשי חברת ההפקה העצמאית A24 שאימצה את סרטו השלישי "גלים" (Waves) והעניקה לו תו איכות דומה לזה של "אור ירח" זוכה האוסקר. יש הרבה קווי דמיון בין שתי הדרמות האמנותיות המסעירות הללו שעוסקות בסיפורי התבגרות של צעירים אפריקנים-אמריקנים מבולבלים. הפעם מדובר בספורטאי מצטיין (קלווין האריסון ג'וניור) שנועד לגדולות על פי אביו התובעני (סטרלינג ק. בראון) ומוצא עצמו בסחף של הרס עצמי, גופני ונפשי בעקבות פציעה קשה. אפילו שמדובר בעלילה פשוטה שמקבלת תפנית בעיצומו של הסרט, המבט החזותי והשאפתני של שולטס הופך את חווית הצפייה בו למוחשית במיוחד.
"המגדלור"
כמו שולטס והאחים ספדי, גם רוברט איגרס זוכה לתמיכת A24 שאיפשרו לבמאי האימה הצעיר הפקה של סרט אמנותי בשחור-לבן, שמאז הקרנת הבכורה בקאן הפך למחולל הבאזז הגדול ביותר בזירת האינדי. "המגדלור" (The Lighthouse) מתרכז במערכת היחסים המטורללת בין שני שומרי מגדלור בגילומם של ווילם דפו ורוברט פטינסון שמאבדים אחיזה במציאות או אחד בשני כשהם מבודדים מהציביליזציה. תחושת החרדה הגותית מהדהדת את האקספרסיוניזם הגרמני מהמאה שעברה, אולם הטיפול המקורי של איגרס (שפרץ לתודעה עם סרט האימה "המכשפה"), בשילוב תצוגת המשחק של כוכביו, הופכים את היצירה המיוחדת הזאת למרעננת.
"האירי"
מאחורי הקלעים של טקס האוסקר מתחולל קרב מאסף חסר סיכוי של האולפנים הגדולים מול חברות הסטרימינג. המערכה הורגשה בקאן, טורונטו וניו יורק, אבל בעוד שבריביירה הצרפתית עדיין מתעקשים להתכחש לנטפליקס ודומיה, בתפוח הגדול התמסרו לחלוטין למעצמות התוכן החדשות, ופסטיבל הסרטים ניו יורק נפתח עם "האירי" של מרטין סקורסזה מבית נטפליקס.
רשת הסטרימינג מכוונת את "האירי" בכל הכוח לזכות בפרס היוקרתי מכולם עם הפרויקט היקר מכולם, במיוחד אחרי שנכשלה אשתקד לזכות בפרס הסרט טוב עם "רומא" של אלפונסו קוארון. בסרטו החדש של סקורסזה מתכנסים רוברט דה-נירו, אל פצ'ינו, ג'ו פשי ואחרים כקוזה נוסטרה נוצצת. לאורך שלוש וחצי שעות נחשפת פיסת היסטוריה אמריקנית מהמחצית השנייה של המאה ה-20 מנקודת מבטם ארגון פשע איטלקי בפילדלפיה, השולח זרועות תמנון דביקות לפנסיה של ארגון העובדים בהנהגת ג'ימי הופה.
יש פה את כל האלמנטים המוכרים של הבמאי הנערץ בתוספת פיתוחים טכנולוגים שאיפשרו למתוח את פני הכוכבים הוותיקים כדי שייראו צעירים בחלק מהסצנות. השילוב בין ישן לחדש אמור לשאת את סקורסזה וחבורתו אל הבמה ברגעי הסיום, אלא שלא בטוח שחברי האקדמיה שמאמינים שאמנות הקולנוע מיועדת למסך הגדול בלבד, ישמחו לראות שם את טד סרנדוס, מראשי נטפליקס שהשקיע יותר מ-150 מיליון דולר בהפקה.
"סיפור נישואים"
הבמאי הניו יורקי נוח באומבך נודע בין השאר כבן זוגה של היוצרת גרטה גרוויג, וביחד הניב השנה הפאוור-קאפל ההיפסטרי בן ראשון. במקביל הוא מטפח מערכת יחסים מתמשכת עם נטפליקס שהביאה לעולם כבר סרט שני (הראשון היה "סיפורי מאירוביץ'"). הדרמה "סיפור נישואים" (Marriage Story) של נוח באומבך צנועה ואינטימית, ולמען האמת מתאימה יותר לצפייה בסלון הביתי מאשר "האירי" השאפתני. במרכזה אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון שמגלמים במאי ושחקנית החולקים זוגיות דועכת מול הנסיקה המקצועית של השניים כאינדיווידואלים. לורה דרן, אלן אלדה וריי ליוטה (פליט חבורת סקורסזה דווקא) מצטרפים לסרט של באומבך, שבעצמו מביא למסך נופך מחייו האישיים.
"הדו"ח"
מול נטפליקס שמתרכזת בהפקות מתוצרת בית, אמזון פתחה השנה את הכיס העצום שלה ויצאה למסע קניות. בין השאר היא רכשה את The Report בפסטיבל סאנדנס, עליו שילמה מחיר מציאה של 15 מיליון דולר, ולא מן הנמנע שהמותחן הפוליטי המצוין הזה יביא לה אוסקר ראשון. סקוט ז. בורס שכתב את התסריט ל"המכבסה" התעלה על עצמו כשהוא מלווה את סוכן ה-FBI דניאל ג'ונס (אדם דרייבר) בחתירתו העיקשת, הכמעט כפייתית, לחשיפת האמת המרה והמצמררת בנוגע לתוכנית העינויים שאומצה על ידי ה-CIA כפתרון מאולץ וכושל למניעת טרור. מהשולחן המשרדי שלו במרתפי משרד ההגנה הוא מנהל את המאבק הבלתי מתפשר שלו ברשויות הפוליטיות, הצבאיות והחוקיות שמבקשות למסמס את הביקורת. הוא נהנה מגיבוי של הסנטורית דיאן פיינסטין (אנט בנינג המעולה), ונלחם כדון קישוט מול כולם, כולל הנשיא אובמה. אולם היום במיוחד ברור שהסרט המצוין הזה רלוונטי אף יותר לעידן הפייק ניוז של טראמפ.
"ילד דבש"
אמזון בונה ציפיות גם על "ילד דבש" (Honey Boy), דרמה אישית שכתב שיה לה בוף על חייו כילד שחקן בחסות אביו הכפייתי והאלים, אותו מגלם לה בוף בעצמו, לצד הנער נועה ג'ופ ולוקאס הדג'ס. עלמה הראל שביימה את הסרט עשויה להיות גיא נתיב מודל 2020, כ"נציגה הישראלית באוסקר". עם זאת, למרות החזון מלא ההשראה שלה, ספק אם היא עצמה תזכה למועמדות כלשהו על עבודתה והסיכויים גדולים יותר בקטגוריית התסריט או שחקן המשנה.
.jpg){kind=small}
מאז מחאת "הוליווד הלבנה" ושערוריית הארווי ויינשטיין שטילטלה את התעשייה, הוגבר באופן משמעותי תדר התקינות הפוליטית באוסקר. גם בסבב הפסטיבלים השופע מכך, לפחות בצפון אמריקה - עד כדי כך שהמומחים והבוחרים למיניהם שמים תשומת לב לזהות האתנית והמגדרית של היוצרים והסיפור שהם מספרים, לא פחות מהתנופה היצירתית שלהם.
הטרנד הבעייתי הזה פותח ערוץ ייחודי, מסלול ניחומים כמו שנהוג בטורנירי ג'ודו למשל, לסרטים פחות מוצלחים אבל כאלה שמייצגים גיוון רב יותר על פי פוליטיקת הזהויות. זה המקרה של Just Mercy של דניאל דסטין קרטון, קולנוען ממוצא יפני שביים את מייקל בי. ג'ורדן וג'יימי פוקס, ביחד עם ברי לארסון האחראית על הצד הנשי והדי זניח. זוהי דרמת בית משפט שמבוססת על פועלו של עו"ד בריאן סטיבנסון ומלחמתו בהוצאות להורג ואי צדק כלפי אסירים אפריקנים-אמריקנים. לולא הדיאלוגים שנשמעים כולם כמו נאומי סיכום ודיוני ראיות, זה היה יכול להיות מועמד מוביל לאוסקר.
בין הסרטים שרואים את עצמם מועמדים לאוסקר מבלי שהוקרנו עדיין בשום מקום בולטים שלושה: "מים אפלים" (Dark Waters) של טוד היינס שמלווה את מאבקו של עו"ד רוברט בילוט (מארק רופאלו) בתאגיד דופונט שזיהם את הסביבה - נושא חשוב ואקטואלי במיוחד בימינו. "1917" שבו מנסה סם מנדס לעשות עם מלחמת העולם הראשונה, מה שכריסטופר נולאן עשה עם השנייה ב"דנקרק", כשבמרכז שני חיילים בריטיים שנשלחים להציל גדוד שלם ממלכודת דמים. שמותיהם של בנדיקט קאמברבאץ' וקולין פירת' מעטרים את הסרט, אולם כוכבו הגדול הוא הצלם רוג'ר דיקינס שמעניק לסרט המשכיות של טייק אחד.
גרטה גרוויג צפויה לתשומת לב מיוחדת עם סרטה החדש "נשים קטנות", שזכה לשבחים אחרי טרום הבכורה שלו שהתקיימה לפני ימים ספורים. הסרט מבוסס על ספרה של לואיזה מיי אלקוט ומשתתפות בו קאסט מרשים של נשים גדולות בהן סירשה רונן, אמה ווטסון, מריל סטריפ, לורה דרן ופלורנס פיו.
סרט מדובר נוסף הוא "פצצה" (Bombshell) של ג'יי רואץ' שמקדם אג'נדות גם נגד דונלד טראמפ וגם נגד הארווי ויינשטיין, דרך סיפור נפילתו של ראש רשת פוקס ניוז רוג'ר איילס (ג'ון ליתגו) והמאבק שניהלו הנשים המוכשרות שנפגעו ממנו. שרליז ת'רון, ניקול קידמן ומרגו רובי מובילות את הקאסט הנשי ומסתמנות כמועמדות פוטנציאליות בקטגוריית המשחק.
לא פחות משלושה במאים ילידי ישראל ישתתפו השנה במירוץ לסרט הזר: ירון זילברמן יהיה מועמד ישראל עם "ימים נוראים"; אליה סולימאן שצילם את "זה חייב להיות גן עדן" בפריז, ניו יורק ועיר הולדתו נצרת ייצג את הרשות הפלסטינית, וסאמח זועבי נבחר על ידי לוקסמבורג שמימנה חלק ניכר מהקומדיה שלו "תל אביב על האש" - הסרט היחיד מבין השלושה שנתמך על ידי קרן קולנוע ישראלית.
אם נוסיף לאלה את נציג אירלנד לאוסקר, הסרט הדוקומנטרי "עזה" של גרי קין ואנדרו מקונל המביא הצצה לחיי בני הנוער של עזה, נקבל נוכחות משמעותית נוספת של ישראל, גם אם לא חיובית בהכרח. כך גם במקרה של "1982" של קאליד מואנס מלבנון שמציג אהבת נעורים על רקע תקיפת מטוסי חיל האוויר ועשוי להמשיך את רצף המועמדויות המרשים של שכנתנו זו השנה השלישית. ומי יודע, אולי נמצא בטקס את נציג שוויץ בעל השם המופרך "מסעו המופלא של וולקנברוך לעבר זרועותיה של שיקסע" של מיכאל שטיינר (ובהשתתפות השחקנית הישראלית מיטל גל) - קומדיה דוברת גרמנית, יידיש ועברית ובמרכזה אברך בשם מוטי המתלבט בין אהבתו למורשת לבין תשוקתו לצעירה גויה.
