כך מגדלים בטעות ילדים תלותיים
מתערבים כשחבר לא משתף אותם במשחק, עוזרים כשהם לא מצליחים להרכיב פאזל ומתייצבים בכל רגע שקשה להם. ברור שהכול מכוונה טובה, אבל התוצאה פחות טובה ואפילו הרסנית
הבעיה היא שהמצבים האלה דווקא חשובים לתחושת המסוגלות העצמית של הילדים, ובלי התנסות בהם היא לא תתפתח. מחקר שנערך באוניברסיטת אוהיו עמד על החשיבות של תחושות החרטה, ההחמצה והאכזבה שנילוות לטעויות או כישלונות.
נמצא כי ההתמקדות בתחושת הכישלון היא חוויה שמחזקת את הצורך להימנע מטעויות דומות בעתיד. במילים פשוטות יותר - קשיים מלמדים ומחזקים. כשהורה כל הזמן מקל על ילדו הוא מחבל לו בפוטנציאל לחוות הצלחות אותנטיות.
לפני שתתקוממו ותגידו - "אז מה, אני אתן לילד לסבול כדי שילמד?", אקדים ואבהיר שלא לזה הכוונה. החיים עשירים בהזדמנויות מאתגרות גם ככה. אין צורך לייצר עוד כאלה באופן מאולץ, ולא צריך להקשות על ילדים בכוונה. צריך רק לא לנטרל את הקשיים שנולדים באופן טבעי. זה לא שאין לכם תפקיד בזירה. חשוב לעזור לילד הצעיר להתמודד עם צער ועלבון, אבל לא לתקן עבורו את המציאות שגרמה להם.
בניית מגדל קוביות למשל יכול להיות משימה מאוד מאומצת עבור פעוט. צריך להקפיד שכל קוביה תשב יציבה במקום, לדאוג לבסיס רחב שישא את הגובה, לשמור על שיווי משקל ועדינות בתנועות.
תוכלו לתאר לעצמכם כמה מתסכל יהיה אם המגדל הזה יפול. סביר להניח שהילד יבכה ויכעס, בצדק. ומה יעשה הורה רחום? יבנה עבורו מגדל חדש. מה הילד למד מזה? שהוא לא מסוגל לבנות מגדלים יציבים, רק הורים יכולים, ואולי אפילו כדאי לו לא לנסות שוב לעולם.
קראו עוד:
לקבל טלפון מהגננת ופרצופים מהבוסית
הילדה לא רוצה לצאת מהבית - איך להגיב?
תגובה עדיפה בעיניי תהיה: "כמה חבל שהמגדל התפרק. זה כל כך מאכזב, ראיתי כמה השקעת. עבדת כל כך לאט ובעדינות ובכל זאת הוא קרס. זה מתסכל. לדעתי צריך לנסות שוב, הפעם עוד יותר בזהירות, וזה בטח יצליח".
משפט כזה עשוי להספיק. אם הילד מקשה - "אבל אני לא יודע איך", אפשר לענות - "אני מוכנה לעזור. אני אסתכל איך אתה בונה ואציע הצעות. לדעתי כדאי להתחיל במלבן הרחב", והנה כיוונו אותו לעשייה ברוח ספורטיבית בלי פיצוי.
אם בניסיון השני הילד יצליח לבנות מגדל יציב הוא יחוש מאושר שבעתיים מילד שאמו או אביו יבנו זאת עבורו, כי הוא ידע שהרוויח זאת בעצמו והצליח להתגבר על מכשול. בפעם הבאה שיתקל באתגר ידע שיש בכוחותיו להתמודד, שהרי כבר הוכח לו שהוא מסוגל.
מי שהגדיר את תחושת המסוגלות העצמית היה הפסיכולוג הידוע בנדורה, מפתח תיאורית הלמידה החברתית-קוגניטיבית. לדבריו, אדם בעל מסוגלות עצמית גבוהה הוא מי שמאמין שיש ביכולתו לבצע את הנדרש להשגת מטרה מסוימת, גם אם היא חדשה ומלחיצה.
לפיכך, אם לשני אנשים יש את אותם כישורים לביצוע פעולה כלשהי, מי שתחושת המסוגלות העצמית שלו גבוהה יותר יצליח להגיע לתוצאה הרצויה, בעוד שהאחר לא יוכל להביא את יכולותיו לידי מימוש. אחד הדברים שמגבירים את תפיסת המסוגלות העצמית הוא חוויות ההצלחה שבהתגברות על קשיים ולכן הם חשובים.
קושי יכול להיות גם חברתי.
עצוב לראות ילדה פגועה בת ארבע כשחברתה מסרבת לחלוק איתה צבעים חדשים שקיבלה. כדי להפסיק את הצער הרבה הורים מתערבים ופוקדים - "תני לה קצת, זה לא יפה", ואם זה לא עוזר הם יבטיחו - "אני אקנה לך כזה, אל תבכי".
כשאני רוצה משהו שיש לאחרים אף אחד לא קונה לי כזה מיד, ובטח לא מכריח את האחר להשאיל לי את החפץ. אז למה ללמד את הילדה שככה עובד העולם? ולמה החברה חייבת לחלוק הכול?
הצבעים שלה חדשים והיא רוצה לשמור אותם לעצמה. זה אולי לא ממש נחמד מצידה אבל זה לגמרי הגיוני. פה מקומכם הוא לתווך ולתמוך, בלי לטייח: "אני רואה שאת עצובה. זה כי את פגועה ממנה, ואת גם קצת מקנאה כי מאוד מתחשק לך להשתמש בצבעים האלה.
"היה נחמד אם היא הייתה מסכימה לחלוק איתך אותם אבל היא לא חייבת. זה שלה. את יכולה לבחור לשחק במשהו אחר, או לנסות לשאול אותה שוב עוד מעט. אולי היא תשנה את דעתה".
כשאתם מגוננים מדי אתם מייצרים לילדכם אשלייה של עולם ללא אתגרים, מה שכמובן לא נכון. כך שאתם לא תורמים לו להבשיל רגשית.
אני שומעת יותר מדי ילדים אומרים "אני לא יכול" על דברים שהם כן יכולים. אני רואה יותר מדי ילדים שמלשינים כי הם לא מכירים כלים לפתרון קונפליקטים.
אני פוגשת יותר מדי ילדים שאיבדו את היצירתיות כי הם התרגלו שיש מעליהם ענן בדמות מבוגר שפשוט אומר להם מה לעשות ומחלץ אותם ממצבים מורכבים. אלה ילדים שגדלים לפחד מחוויות חדשות ומתקשים להסתדר בחברה.
אני כל כך מאמינה בחוסנם של ילדים בגיל הרך, ולכן כותבת לכם - אפשרו להם. היו שם לתת להם יד וחיבוק כשקשה, תווכו להם סיטואציות ורגשות, אבל תנו להם גם להפסיד ולהיפגע. הם יודו לכם על זה. אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
הכותבת היא אשת חינוך והוראה, מדריכת הורים לגיל הרך בגישה הדיאלוגית ויועצת שינה
לפנייה לכתב/ת 
