על הקיפאון עם הפלסטינים אנו משלמים בירדן
לאורך כהונתו ניסה נתניהו להפריד בין המסלול הכלל-ערבי לבין המסלול הפלסטיני. סיום החכירה של צופר ונהריים הוא סמל לשגיאה הזאת
הצהרת וושינגטון. קלינטון, חוסיין ורבין(צילום: יעקב סער, לע"מ)
בשנים האחרונות מתקיים בישראל דיון על שאלת הזיקה בין המסלול הישראלי-פלסטיני לבין המסלול הישראלי-ערבי. בנימין נתניהו טוען שוב ושוב שניתן לעקוף את הנושא הפלסטיני ולהוביל לנורמליזציה עם העולם הערבי גם בלי התקדמות בו. בימים אלה אנו מציינים 25 שנה להסכם השלום עם ירדן, ובחינת ההיסטוריה של היחסים איתה מעידה עד כמה במקרה זה הקשר בין הזירות הוא בלתי ניתן לניתוק.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
הסכם השלום עם ירדן התאפשר בזכות התקדמות במסלול הפלסטיני, ומשברים בזירה הפלסטינית תורגמו למשברים מול ירדן. כל מאמץ "לחמם" את השלום ולהגביר את שיתופי הפעולה האזרחיים בין שתי המדינות מצריך מהלך מדיני מקביל מול הפלסטינים.
ב-13 בספטמבר 1993 נערך טקס החתימה על הצהרת העקרונות בין ישראל לאש"ף ("הסכם אוסלו"). למחרת נחתם בטקס צנוע יותר מזכר הבנות ישראלי-ירדני שהציג מתווה לדיון על הסכם שלום בין המדינות. לא מדובר בצירוף מקרים. מזכר ההבנות היה מוכן עוד קודם, אבל המלך חוסיין עיכב את החתימה עד שהתרחשה פריצת דרך עם הפלסטינים.
הסכם אוסלו נתן את האות להאצה במגעים בין ישראל לירדן. שבועיים לאחר מכן נערך מפגש חשאי בין יצחק רבין וחוסיין, ובנובמבר 1993 כבר החלו חוסיין ושר החוץ שמעון פרס לדון בפרטי הסכם השלום. אך גם בשלב זה, המלך היה עוד זהיר והמפגשים נותרו חשאיים. רק הסכם קהיר בין ישראל ואש"ף במאי 1994, ויישום הנסיגה מעזה ומיריחו, הובילו את חוסיין לתת אור ירוק למפגשים פומביים. ב-25 ביולי 1994 חתמו רבין וחוסיין על "הצהרת וושינגטון", שבה הוסכם על סיום מצב הלוחמה וב-26 באוקטובר נחתם הסכם השלום.
הזיקה החזקה בין הזירה הפלסטינית לבין יחסי ישראל-ירדן באה לידי ביטוי גם בכיוון ההפוך. ברגעים של משבר בתהליך הישראלי-פלסטיני, הייתה הזליגה ליחסים עם ירדן מהירה וברורה. כך, למשל, המלך הגיב בחריפות לאירועי פתיחת מנהרת הכותל בירושלים בספטמבר 1996. גם משבר הר חומה בתחילת 1997 הביא למשבר, שבמהלכו שלח חוסיין לנתניהו מכתב ארוך ותקיף.
במקביל, המלך הירדני עשה ככל יכולתו להציל את מהלכי השלום בין ישראל לפלסטינים. באוקטובר 1998, כשהוא סובל מסרטן ונמצא בטיפולי כימותרפיה בארה"ב, הוא התייצב בוועידת וואי פלנטיישן, במטרה ללחוץ על נתניהו וערפאת להתפשר על נקודות המחלוקת שנותרו.
ההסלמה בזירה הישראלית-פלסטינית בשנים שלאחר מכן תורגמה להחרפה בצעדי המחאה של ירדן כלפי ישראל. בשלב זה, המנהיג הירדני היה המלך עבדאללה. בעקבות אינתיפאדת אל-אקצא (שפרצה בספטמבר 2000) לא נכנס לתפקידו השגריר הירדני לישראל שבדיוק מונה. בישראל לא כיהן שגריר ירדני במשך יותר מארבע שנים, עד פברואר 2005. גם מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה בסוף 2008 הביא את ירדן להחזיר שוב את שגריר מתל אביב, ושגריר חדש מונה רק ב-2012.
בנוסף, לירדן יש נגיעה ישירה כמעט בכל סוגיות הליבה שנמצאות בלב המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. בסוגיית ירושלים, למשל, ירדן היא שחקן חשוב. הסכם השלום הכיר במעמד המיוחד שלה במקומות הקדושים לאסלאם, והיא מילאה תפקיד במגעים דיפלומטים שונים שעסקו בניהול משברים בעיר. גם סוגיית הפליטים נוגעת לירדן, שבה מתגוררים כשני מיליון פלסטינים עם תעודת פליט. גם שאלת הסדרי הביטחון בבקעת הירדן נוגעת לירדן, שצפויה להיות מעורבת בכל מנגנון עתידי עליו יוסכם.
ההחלטה הירדנית על הפסקת הסדר החכירה במובלעות צופר ונהריים (שנקבע בהסכם השלום לתקופה של 25 שנה), והדיווחים על סירוב ירדני למאמצי נתניהו ליזום מפגש עם המלך, מלמדים על הידרדרות ביחסים בין המדינות. כתמונת ראי ליחסי האמון והקשר האישי העמוק שהתפתח בין חוסיין ורבין, כשקידמו את מהלכי השלום באמצע שנות ה-90, נוצר כיום מצב של משבר אמון קשה בין המנהיגים.
ממשלת ישראל הבאה תצטרך לפעול לשינוי מצב זה, להשקיע משאבים בחיזוק הדיאלוג עם ירדן ולקדם מהלך מדיני מול הפלסטינים שישפיע לטובה גם על היחסים עם הממלכה ממזרח.
- ד"ר ליאור להרס הוא עמית מדיניות ומנהל התוכנית לקידום שלום ישראלי-פלסטיני במכון מיתווים. הוא עמית פוסט-דוקטורט במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית. לגרסא מלאה ומורחבת של מאמר זה - לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר ליאור להרס
קונסטנטין גרוסמן
מומלצים
