כולם מדברים על ריגול, מעטים זוכרים את המחיר

מותה של מרסל ניניו, שנתפסה במצרים במסגרת "עסק הביש", מזכיר לנו שאנחנו לא עוסקים מספיק במחיר שמשלמים אנשי המודיעין כל חייהם

איילת נחמיאס ורביןפורסם: 24.10.19 , 15:06

מרסל ניניו(באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

מעולם לא פגשתי את מרסל ניניו, אבל כבר תקופה ארוכה שאני לא מפסיקה לחשוב עליה. לפני כשנה שודר ב"עובדה" סרט מרגש של בן שני ותמי ארד, והחוט המצמרר שקישר בין הנשים היה ברור: מי ששירתה את ישראל כסוכנת במצרים, הופקרה עם גילוי הרשת בפרשה הידועה כ"עסק הביש", נאסרה לשנים ארוכות רוויות עינויים והוחזרה לישראל רק בסוף שנות ה-60 – אותה אישה פותחת את לבה מול אלמנתו של רון ארד, שאותו לא הצלחנו להחזיר מן השבי.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

תמי ארד הייתה בין הבודדות שהצליחו לחדור את שכבת ההגנה העבה שעטתה על עצמה ניניו מאז שוחררה ממצרים. היא עשתה את זה הודות לאנושיות והרגישות המיוחדת שלה. בעלה לא היה סוכן אלא טייס, וארד לא מדברת על תחושה של הפקרה, אבל טעמה המר של ההחמצה מורגש מאוד.

למדינה דורשת ביטחון כמו ישראל אין פריבילגיה לדבר יותר מדי על הסיכונים והסכנות. גם כיום, בעולם שנשלט על ידי הטכנולוגיה, אנחנו זקוקים לשירותי היומינט, קרי ה-human intelligence, שמהותו הפעלה של בני אדם, ספק אם יהיה לזה תחליף ומתי.

אבל לכבוד מרסל ניניו שהלכה אתמול לעולמה צריך לדבר גם על המחיר שמשלמים אנשי המודיעין הישראלים בעולם. זה לא אמור למנוע הפעלת סוכנים להבא - גם כאלה שאינם בהכרח מיומנים כפי שהיו גיבורי פרשת עסק הביש – רק שאת התמונה המלאה חובה להציג. יש נטייה להאדיר את האומץ שלהם, לדבר על הנכונות לסכן את החיים למען מטרה נעלה יותר, לחשוב במונחים של ג'יימס בונד. ובכן, לאדרנלין ולתחושת של שליחות יש גם צד שני.

אנחנו לא אוהבים לעסוק במחיר הכבד שמשלמים אלה שחיים בצללים. הדברים נכונים פי כמה כשמדובר במי שכשלנו במאמץ להצילם - כמו אלי כהן, ג'ונתן פולארד וגם הסוכנים בעסק הביש, שחלקם הוצאו להורג מיד וחלקם נכלאו לשנים ארוכות. את המחיר הכבד ביותר בפרשה הזאת שילמה ניניו, ודבר גבורתה כמעט לא נודע.

ניניו ז"ל ואנשי הרשת הנוספים שילמו בחייהם או באיכות חייהם עבור ביטחון ישראל, לעיתים אפילו בלי להבין לעומק את משמעות מעשיהם. הם עברו עינויים כבדים, שניים מהם נתלו (משה מרזוק ושמואל עזר), אחד מהם התאבד (מקס בינט), וגם מי שניצלו, כאמור, לא ליקקו דבש. ניניו חזרה בגיל מבוגר ולא יכלה להקים משפחה. קל היה להבחין באמצעות השיחה שלה עם ארד בחלל שנשאר בה גם 50 שנה אחרי שהוחזרה לארץ בזכות לחצו הכבד של ראש המוסד דאז מאיר עמית.

ראוי להמשיך לחשוב היום על ג'ונתן פולארד שהושאר מחוץ לשגרירות ישראל, על משפחתו של אלי כהן שמשוכנעת שאסור היה לתת לו לשוב למשימה האחרונה בדמשק, וגם על ויקטור לוי, רוברט דסה ופיליפ נתנזון - בוגרי עסק הביש שהובאו לארץ יחד עם ניניו.

דווקא ביום הזה, לכבודה ולזכרה של ניניו, חייבים לדבר על המחיר הכבד, להתחייב לעשות הכול כדי לא להפקיר מאחור את מי שפעלו למען ביטחוננו, ובעיקר לזכור שגם מי שנותר בחיים מסר את נפשו.