"אבא משתדל": משתדלת, אבל לא מצליחה להתרומם
הקומדיה שכתב טל פרידמן על חוויותיו כהורה לילדה עם צרכים מיוחדים לא מצליחה להצחיק, לרגש או אפילו לעורר מחשבה. הכוונות שלה טובות ויש בה הרבה אומץ וחשיבות, אבל במבחן המציאות היא נכשלת במקום בו "על הספקטרום" הצטיינה
לפני קצת יותר משנתיים, הכניס הקומיקאי טל פרידמן את מצלמות הטלוויזיה אליו הביתה וחשף את הצד הפחות מוכר שלו – אבא לתמר, הבת המאומצת שלו, בעלת הצרכים המיוחדים. התירוץ היה סדרה על אבהות בשם "להיות אבא", אבל ברור שהחלק שננעץ היה ההצצה הראשונית והמרעננת שפרידמן נתן לצופים אל החיים הסודיים שלו כאבא לילדה-נערה עם מוגבלויות. מאז' פרידמן הספיק להיחשף בעוד כמה הזדמנויות בנושא והגיע למסקנה שאנשים שנחשפים לסיפור שלו אולי לא מבינים או לא מפנימים את העובדה שלהורות המורכבת שהוא מקיים יש גם המון צדדים מצחיקים. אז הוא החליט לכתוב קומדיה שמבוססת, כמו שאומרים, על החיים עצמם.
ב"אבא משתדל" שעלתה אתמול (ב', 22:00) בכאן 11, פרידמן הוא יוסי וייס, מדריך טיולים מובטל שמתוודע לראשונה למשפחה שלו אחרי שנים של טיולים בחו"ל, ומנסה לתפקד כאבא, עם רבקה מיכאלי בתפקיד האמא שלו, מיכל ברנשטיין בתפקיד אשתו ואלון ליאור ומיכאל גבעתי המגלמים את הבנים. את דנה, הבת המתבגרת שלו שדמותה מבוססת על בתו, תמר, מגלמת ג'וי ריגר. אני מאמינה לפרידמן שהחיים לצד תמר בנוסף להיותם מאתגרים הם גם קורעים מצחוק, אלא שלמרבה הצער קשה להגיד על "אבא משתדל" שהיא מצליחה להעביר את הקומדיה למסך הקטן. בפשטות, הסדרה לא מוצלחת מספיק. הכתיבה שלה מתפזרת, הפאנצ'ים שלה מעודנים כאילו ירו אותם מתותח ומשהו בקצב שלה פשוט לא עובד, מה שהופך את חוויית הצפייה לאנכרוניסטית, כאילו מדובר בערוץ 1 של לפני 15 שנים.
יש אומץ ויש חשיבות בכתיבה (ובשידור) של סדרה שעוסקת בבעלי מוגבלויות, ואולי לא פחות חשובה ואמיצה הבחירה בקומדיה בהקשר הזה, אבל "אבא משתדל" כושלת במקום בו היא אמורה להביא את העומק לקומדיה. ריגר עושה כמיטב יכולתה המשחקית כדי לגלם נערה עם צרכים מיוחדים אבל מניירות פיזיות לא יכולות להחזיק דמות. למרות שניכר כי לא מעט סצנות בסדרה לקוחות מהחיים של פרידמן ומהחוויה שלו כאב, והן היו אמורות להגיע בילד-אין עם התובנות והאותנטיות שהחיים מספקים, "אבא משתדל" מתקשה להצחיק, לרגש או לומר משהו מעורר מחשבה על הקשר המורכב של מר וייס עם הבת שלו. כוונות טובות לא חסרות וטל פרידמן הוא לגמרי אדם של לב, אבל אחרי שהיינו ב"על הספקטרום" פשוט אי אפשר להסתפק במה שפרידמן מניח על השולחן. אבא משתדל, באמת משתדל, אבל לא משתדל מספיק.
