סטריט פייטר שיכורים: מה עשה משחק ארקייד אצלנו בסלון
משחקי המחשב נעשים מסובכים יותר בעיקר כדי להצדיק את המחיר שלהם. אז פרשנו לשחק במשחקים של פעם
משחקי וידאו נהיו מסובכים מדי. כן, אני מודע לזה שאני נשמע כמו סבא שנזכר בערגה בימים עברו, אבל ראבק, זה לא רק אני אומר. חוץ מלא מעט כתבי טק בינלאומיים שכתבו על זה, יש איזה חמישה אנשים שונים ששאלו באתר השאלות Quora למה משחקים היום כה מסובכים, ולכולם ניתנו שתי תשובות. הראשונה אומרת שזה בכלל לא נכון ושיש משחקים פשוטים, אבל נותנת כדוגמה משחקים משעממים. ברור שמשחק שבו אתה פרח שפשוט מתעופף מעל שדה הוא פשוט — אבל הוא גם לא מעניין אם אתה לא עובר טריפ אסיד.
התשובה השנייה מעניינת יותר: מפתחים רוצים שאנשים ירגישו שהמשחקים שלהם שווים את הכסף, אז הם מסבכים עניינים. סתם משחק קשה כבר לא מספיק, צריך גם לדעת לשלוט בו כמו שצריך. לראיה כל משחקי ה־8bit שיוצאים לאחרונה. לגרפיקה הפשוטה הזו יש עדנה בשנים האחרונות, ויש משחקים שממש נראים כמו בקונסולת סגה לפני 30 שנה. ובכל זאת, כמעט כל משחק כזה כולל הרבה יותר כפתורים ממה שהיו אז. לסגה היו שני כפתורים — קפיצה ומכה. למשחקי ה־8bit לעומת זאת גם יש כפתור לרימון, כפתור לגלישה ואיזה כפתור קסם, כי פשוט זה לזקנים, כנראה.
דוגמה מצערת נוספת היא Just Cause 4, משחק שממש חיכיתי לו. המשחק הקודם בסדרה היה אחד המושלמים בשבילי עכשיו, תקופה שבה יש לי מדי פעם שעתיים בערב לשחק ובא לי רק להפעיל קונסולה ולפוצץ דברים. ג'אסט קוז 3 נתן לי את זה לחלוטין. היו בו יותר משני כפתורים כמובן, אבל תוך דקה למדת להשתמש בהכל. המשחק הרביעי בסדרה ראה שהכל טוב ואמר בואו נחרבן את זה. עזבו שהגרפיקה פחות מגניבה ואין את האלמנט הכיפי של פשוט לחרבש ערים — המשחקיות עצמה הסתבכה. פתאום יש דברים שצריך לשדרג, ולנשקים יש הסברים שלך תבין מה הם אומרים. למי אי אפשר פשוט פיו פיו בום בום, כוסאומו?
בדיוק כשכבר התחלתי לגבש מדור זועם במיוחד, קיבלתי מייל מבאג שמציע לי לבדוק את מכונות הארקייד החדשות של Arcade1Up שהם התחילו לשווק (מחיר: שקל אחד פחות מ־2,000 לחתיכה). לא מכונות עם 200 משחקים כמו שיש לא מעט כיום, אלא כאלה שיש בהן שלושה משחקים מקסימום: פאקמן, מיס פאקמן ופאקמן פלוס, סטריט פייטר 2 עם סטריט פייטר ניו צ'לנג'רז וסטריט פייטר טורבו, מורטל קומבט 1 עד 3.
בלי לחשוב כמעט בכלל, הלכתי על הסטריט פייטר, המשחק היחיד מהרשימה שאשכרה שיחקתי במשחקי וידאו כילד. הוא לא היחיד כמובן. שיחקתי קאדילקס אנד דינוזאורס, וקפטיין קומנדו, וטקן, אבל אף פעם לא מורטל קומבט ובטח לא פאקמן. אני סבא, אבל רק מטאפורית.
ארגנו בית לשים בו את המכונה. היא אמנם קטנה יותר מהמכונות של פעם, רק מטר וחצי גובה על חצי מטר רוחב עם מסך 17 אינץ', אבל עדיין דורשת מקום. ארגנו שחקנים והחלטנו לעשות טורניר. כן, ממש כמו פעם כשהמשחקים היו פשוטים, משחקי וידאו היו כמעט בכל מקום במקסימום חצי שקל למשחק, ושום דבר לא נראה כיפי כמו אחר צהריים בארקייד. מה שכן, החלטנו שמי שמפסיד בכל סיבוב עושה צ'ייסר. אולי יש פה מקום לדבר על אובדן התמימות ולמה צריך את זה ואי אפשר פשוט ליהנות כמו פעם, אבל מצד שני אפשר פשוט לדמיין איך יהיה לשחק את בלאנקה כשאתה שיכור הפוך, ותנו לי לספיילר לכם מראש — זה כיף גדול.
הדבר הראשון שעניין אותי זה האם אצליח להתרגל לג'ויסטיק הזה של הארקייד אחרי שנים של שלט פלייסטיישן. בדיוק הפוך מאשר כשסטריט פייטר יצא למגה דרייב ותהיתי אם אצליח לשחק אותו בשלט שאין בו ג'ויסטיק שהוא אשכרה סטיק, יעני מקל. בסטריט פייטר, בשונה ממורטל קומבט, המכות של כל דמות נראות שונה. קפיצה עם בעיטה של ריו שונה מהקפיצה עם בעיטה של דאלשים או בלאנקה, ולכל אחת גם יש מכות מיוחדות, וכדי לעשות אותן הג'ויסטיק היה ממש טוב. חצי סיבוב וריו יורה כדור אש, קדימה ואחורה והונדה דופק קפיצת נגחה. הג'ויסטיק של המגה דרייב שנראה כמו ה־D Pad של הג'ויסטיקים היום, עבד הרבה יותר טוב עם חצי הסיבוב, אבל האחורה־קדימה של הונדה וגייל הרבה פחות.
אה רגע, פתח סוגריים: אם אף אחד מהשמות האלה לא אומר לכם כלום קבלו תקציר. בסטריט פייטר המקורי יש 12 דמויות (בממש מקורי רק שמונה) כשכל אחת כאילו מארץ אחרת. הרבה גזענות מוזרה יש במשחק הזה. דאלשים ההודי הוא ארוך ידיים ורגליים, יש לו שרשרת גולגולות, וכשהוא מרביץ הוא אומר שוב ושוב "יוגה", כי ידוע שתורת היוגה תומכת בלהכות אנשים בראש. בלאנקה החיה המפחידה הוא ברזילאי כי למה לא, ודי ג'יי מג'מייקה נלחם בקפוארה שכל קשר בינה ובין ג'מייקה מקרי. מאיזו מדינה הבנאדם שהוא סתם בריון? רוסיה כמובן. זהו, סגור סוגריים.
כשהתחלנו קלטתי שההתרגלות החוזרת לג'ויסטיק מהירה בקטע של לזוז ונוראית בקטע של הטריקים. בנדה, ההוא שכותב פה על גלישה תחת השם הפחות מגניב אלעד בן דוד, התאמן כמה ימים על המכונה כי היא הייתה אצלו בבית ואין לו ילדים. הוא נתן יריות עם קן, הגרסה האמריקאית של ריו, בלי שום בעיה. אני הצלחתי די באקראי. מתן ועמוס שלא שיחקו כבר איזה 12 שנה, הפסידו לי די בקלות ואני הפסדתי שוב ושוב לבנדה, שפשוט שיחק ממש טוב — המתין לרגע הנכון לתקוף, וכל מכה שלו נכנסה בול.
שלושה צ'ייסרים אחר כך רציתי לעבור לצ'מפיונז אדישן. יש שם עוד ארבע דמויות, כולל דמות סטריאוטיפית במיוחד של אינדיאני שקוראים לו T Hawk — בבירור קיצור של טומהוק, כי למה לחשוב על משהו אנושי. יש שם גם חיקוי ברוס לי שאיתו ממש ניצחתי את מתן ועמוס, ושוב הפסדתי לבנדה. גם כשהוא לקח את בלאנקה או את ברוס לי מהצד שלו.
גרסת הטורבו סתם מיותרת, זה כן. זה צ'מפיונז אדישן רק מהיר יותר, אז זה כנראה טוב אם אתה על קריסטל מת'. אנחנו היינו פשוט שיכורים ועצרנו מדי פעם לשוחח ואז חזרנו לשחק, וזה היה כיף עצום שיש משחק בבית שאפשר לשחק כל כך בקלות גם עם אנשים שלא באמת משחקים משחקי וידאו. לא צריך להסביר יותר מדי — זה אגרוף, זו בעיטה. משחקי וידאו כמו של פעם עם סטייל של יש לי מכונת וידאו בבית. אם אתם מרימים איזה Man Cave אני ממליץ מאוד שיהיה לכם אחד כזה. בינתיים אסתפק בגרסת הקונסולה, שם הוסיפו גם איזה קרב מבטים בין הדמויות שכדי לנצח בו צריך ללחוץ על איזה כפתור שנמצא למטה בג'ויסטיק ויש תנועה הצדה שנמצאת בכלל על הטאץ' פד. כן, הגרפיקה השתפרה, אבל הכיף ממש לא.
לפנייה לכתב/ת 
