במחצית השנייה של שנות ה-90 התחמשו ראשי HBO בסכינים מטאפוריות ויצאו למסע של שחיטת פרות קדושות שהשאיר את צופה הטלוויזיה האמריקני שמוט לסת ופעור עיניים. "אוז", "הסופרנוס" ו"סקס והעיר הגדולה" נכנסו - חזיתית ובאופן גרפי - בכל טאבו של גזע, אלימות, מוסר, סמים ומין שהמיינסטרים הלבן של ערוצי הברודקאסט הקפיד לקדש ושבהם נזהר לגעת. זאת הייתה ארה"ב פוסט המלחמה הקרה, מתאוששת עדיין מ-12 שנות שמרנות רפובליקנית תחת רונלד רייגן ובוש האב, ובמשרדי HBO החליטו לשחרר סופית את העניבה וגם לפתוח את הרוכסן. התוצאה הייתה סחרור אמנותי שבטווח הקצר הרים את הרשת לשפיץ של התעשייה, ובטווח הארוך עיצב את הטלוויזיה כפי שאנחנו מכירים כיום. אל הקרקע הפורייה הזאת צנח דיוויד סיימון.
"הסמויה", שעלתה לאוויר ב-2002, הייתה הפרויקט השני של סיימון ב-HBO אבל היא זו שמיצבה אותו - גם אם בדיעבד ובאיחור - כיוצר והמפיק המעניין, המדובר, הפורה והמוערך ביותר בטלוויזיה. אין חובה לחזור על הררי הסופרלטיבים שנשפכו על הסדרה, ועל תופעת ההערצה הגלובלית שהיא גוררת אחריה כבר יותר מעשור, רק להזכיר שבמשך חמש עונות, פלוס-מינוס 60 שעות מסך, פירק סיימון את הסיוט האורבני האמריקני לבנה אחרי לבנה. ביסודיות ובאותנטיות כמעט דוקומנטרית הוא צלל לתוך מגפת הסמים בבולטימור ואל השחיתות היומיומית במשטרה ובפוליטיקה, ועל הדרך שרטט את הקריסה המדכאת של מרכזי הערים, מעמד הפועלים, התקשורת המסורתית ומערכת החינוך הציבורית. בזמן שהטלוויזיה מסביב עסקה בבידור, סיימון הגיע עם אג'נדה פוליטית-חברתית סדורה. ועדיין, אי אפשר היה להסיר את העיניים.
מאז, דיוויד סיימון הוא הרבה מעבר לאיש טלוויזיה. הוא שילוב של נביא זעם, פרשן פוליטי, פילוסוף, פעיל חברתי, מרצה ומרואיין מבוקש. הנשיא ברק אובמה והסופר ניק הורנבי היו שניים מבין אלה שזכו לראיין אותו והתקשו להסתיר את הערצתם או התרגשותם. וזה קצת מפתיע כי המוטו של סיימון, שעליו הוא חוזר באדיקות ובעקשנות בכל פעם שמישהו פותח מיקרופון ליד הפה שלו, הוא שבשלושת העשורים האחרונים חוזה העולם במה שהוא מגדיר "גוויעתה של האימפריה האמריקנית". ולא בגלל מדיניות חוץ כושלת או עלייתן של סין ורוסיה, אלא משום שהשיטה בארה"ב, אליבא דסיימון, כל כך חולה עד שהיא מכרסמת את עצמה מבפנים. היפר-קפיטליזם, היעדר סולידריות, אפס חמלה, גזענות מושרשת, זדון, תאוות בצע וקניית שלטון בכסף. טוב לא ייצא מזה.
שיחה בין סיימון לאובמה
נקודת המוצא בשתי הסדרות הראשונות שלו - "הפינה" ו"הסמויה" - נעוצה באחד הכשלים המרכזיים שהובילו לחורבן החברה העירונית בארה"ב: המלחמה בסמים. את הנושא הכיר סיימון לעומק וממקור ראשון מהשנים שבהן היה כתב משטרה ופלילים בעיתון "הבולטימור סאן". בעבודה שלו בין תחנות המשטרה לבין מאורות הסמים של בולטימור הוא צפה במיליארדי הדולרים שבזבז הממשל האמריקני במאבק חסר התוחלת בהרואין, בקראק ובמתאמפטמינים. המדיניות הזאת, הוא מתעקש מאז, היא בפועל מלחמה בעניים - ובעצם באוכלוסייה השחורה. הרדיפה האובססיבית אחרי נרקומנים וסוחרי סמים זוטרים, בשילוב חקיקה להחמרת הענישה ועם מערכת רווחה מסורסת, מחקו דורות שלמים של תושבי שכונות עוני בכל עיר אמריקנית: במקרה הרע הם נותרו קבורים תחת הרישום הפלילי ללא אפשרות אמיתית לשיקום, ובמקרה הגרוע בילו את רוב חייהם בכלא.
המלחמה בסמים היא רק אובססיה אחת שלו. הוא יכול לדבר שעות - ואכן מדבר - גם על טירוף הכליאה בארה"ב, סוגיית רישוי הנשק או מדיניות המיסוי החדשה. להפצת האג'נדה שלו הוא מנצל כאמור גם את הביקוש לראיונות והרצאות, ובמקביל הוא מתחזק בלוג גבה-מצח וחשבון טוויטר רעשני במיוחד, שממנו מצטייר שהאדם החביב למראה ונעים הדיבור הזה הוא בעצם טיפוס מהיר חימה השש אלי קרב. סיימון הוא חובב גדול של קטטות ציוצים. פחות אכפת לו אם היריב הוא בנימין נתניהו, מייסד טוויטר ג'ק דורסי, המדליף אדוארד סנואודן, ליברטריאן מקרי שנקלע לו לפיד או סתם טרול טראמפיסטי. הוא לא מפלה איש. לכולם הוא יתייחס במידה שווה של תוקפנות דידקטית וסרקזם. כשנחה עליו המוזה הוא גם מקלל אותם ביידיש.
מצויד בתודעה הסוציאל-דמוקרטית הזאת ניצל סיימון את היד החופשית שהעניקה לו HBO בשני העשורים האחרונים כדי ליצור שש דרמות (שלוש סדרות ושלוש מיני-סדרות) שהקיפו את מה שהוא מזהה כחוליי החברה, הפוליטיקה ומערכת אכיפת החוק בארה"ב. הוא עשה את זה בלי הפאתוס של אהרון סורקין, ורחוק מהסטריליות של דיק וולף או מהדיכאון הקיומי של דייויד צ'ייס. הטלוויזיה של סיימון היא אגרוף כתוב לעילא של ריאליזם לפרצוף, מדויקת על המילימטר וקרובה ככל האפשר לחיים עצמם.
לאחרונה הסתיימה הסדרה האחרונה של סיימון בשלב זה, "הצמד", דרמה שתיארה את הקרקע המאפיוזית שעליה צמחה תעשיית הפורנו בניו יורק בשנות ה-70 וה-80. בכך הוא חתם 20 שנה ראשונות של עצמאות טלוויזיונית. המשך יבוא. כנראה בקרוב.
אף ששאיפות תמיד היו לו, לטלוויזיה הגיע סיימון יחסית במקרה. בסוף שנות ה-80 הוא לקח חופש מהעיתון ובמשך שנה נצמד לבלשי מחלק הרצח של משטרת בולטימור. את הספר שכתב עליהם, "רצח - שנה ברחובות ההרג", הוא שלח לבמאי בארי לווינסון, שבמקרה החזיק בחוזה לפיילוט עבור NBC. לווינסון קנה את הזכויות לספר והפיק את מה שלימים הכרנו כ"רצח מאדום לשחור". סיימון כתב פרקים לסדרה, אבל לא אהב את הפורמט שחייב אותו להתמקד בדמויות לבנות ולכתוב פאנץ' כל כמה דקות כדי שהצופים לא יברחו בפרסומות. הוא דמיין טלוויזיה אחרת.
באמצע שנות ה-90 ראה סיימון את "הבולטימור סאן" מצטמצם ומידרדר בעקבות בעלות חדשה שקיצצה במערכת והתייחסה לעיתון כאל מרכז רווח ותו לא. הוא קיבל את חבילת הפרישה שהוענקה לו ועמד לענות בחיוב להצעה שהוגשה לו לעבור ל"וושינגטון פוסט", אבל לפני זה קרה משהו.
"טום פונטנה (היוצר והמפיק, נ"ג) הראה לי קטעים מסדרת הכלא החדשה שעליה הוא עבד, 'אוז'", סיפר סיימון לימים. "זה נראה אחרת. לא היו פרסומות והתוכן היה אפל. חשבתי לעצמי 'באמת אפשר לעשות את זה בטלוויזיה?'. מיד שאלתי את טום: 'אתה חושב ש-HBO יתעניינו במיני-סדרה על פינת סמים?".
זמן קצר קודם לכן סיים סיימון את הספר השני שכתב, הפעם עם חברו אד ברנס, בלש משטרה ומורה לשעבר בבוליטמור. הוא נקרא The Corner: A Year in the Life of an Inner-City Neighbourhood. עם הספר הזה הוא הלך להנהלת HBO, שכאמור הייתה באותן שנים במצב רוח קרבי למדי, וככה נולדה הסדרה האמיתית הראשונה שלו.
"הפינה", שהתבססה על השנה שהעבירו סיימון וברנס בפינת הרחובות פאייט ומונרו במערב בולטימור - מרכז פתוח ונגיש להפליא של סחר וצריכת סמים, עלתה בשנת 2000 כפסיפס עצוב של דמויות מהחצר האחורית של החצר האחורית של אמריקה, ובמרכזן משפחה-בערך: גארי מקאלה ופראן בויד, נרקומנים ובני זוג לשעבר, ובנם בן ה-14 דיאנדרה שמתחיל לסחור בסמים. דרכם מוצגת התפוררות המסגרת המשפחתית בקהילה השחורה בארה"ב. בין כל בקבוקי הקראק, מאורות הסמים, ההסנפות וההזרקות לוורידים, סיימון וברנס לא החמיצו אף ניואנס של אנשי הפינה - מהביגוד ועד כמובן לשפה - כדי להעניק לצופה תחושה שהוא רואה את הדבר האמיתי.
''הסמויה''
ב-2002 הגיעה "הסמויה" - כאמור, מועמדת בכירה לתואר סדרת הטלוויזיה הטובה בכל הזמנים, והצל שלטוב או לרע ירחף לעד מעל סיימון בכל אשר יפנה. "הסמויה" היא שיקוף רנטגן של בולטימור כסמל לערים האמריקניות כיום: נגע הסמים, משטרה מפוקפקת, מתח גזעי, מעמד פועלים גווע ופוליטיקאים שלא נדע. סיימון וברנס (שנמנה גם הוא על הכותבים) ניצלו את ההיכרות הקרובה שלהם עם השטח מעשרות שנים שבילו בתחנות משטרה, בפינות הסמים, בזירות רצח, בבתי הספר ובמערכת עיתון, וביססו רבות מהדמויות על טיפוסים שהכירו בעצמם. התוצאה היא עומק עלילה יוצא דופן, שורה בלתי נגמרת של דמויות בלתי נשכחות, וסדרה שהפכה לתופעה.
ב-2008 עלתה סדרה נוספת של סיימון וברנס בשם Generation Kill. המיני הסדרה הזאת (שבישראל תורגמה, רחמנא ליצלן, ל"דור מזוין") היא עיבוד לספר של העיתונאי אוון רייט, שסופח מטעם המגזין "רולינג סטון" ליחידת סיור של הנחתים שנכנסה לעיראק בתחילת מלחמת המפרץ השנייה. מעבר לאמירה לא ברורה על הנאיביות שהצעידה את ארה"ב לבוץ המזרח תיכוני, יש בסדרה כל מה שאתם מצפים מתוכנית אמריקנית על צבא: ברדק מצ'ואיסטי, חיילים גיבורים, ערבים רעים ומפקדים מרושעים או כושלים. איפשהו התחבאה שם פרפראזה על "אפוקליפסה עכשיו" - במקום אודיסאה בסירה על נהר נאנג, כאן מדובר בארבעה גברים שחצו את המדבר בג'יפ האמר - אבל קשה להגיד שהאפקט דומה. בכל מקרה, זו סדרה חריגה עבור סיימון הן מפני שהגיבורה המרכזית שלה אינה עיר, והן בגלל תחושת ההחמצה שמגיעה בסיום נטול הפואנטה.
ב"טרמיי", ששודרה בשנים 2013-2010, הוא חזר לעיר. סיימון כתב שיר אהבה טלוויזיוני לניו אורלינס, לתושבים שלה ולמוזיקה שלה, באמצעות סדרה שתיארה את ניסיונות ההתאוששות מהאסון שהמיטה סופת ההוריקן קתרינה על העיר ב-2005. מבין כל הסדרות של סיימון, זו הדומה ביותר ל"סמויה" מבחינת גיוון הדמויות ומורכבות הסיפור, אבל היא חסרה את רוחב היריעה ואת העמימות המוסרית שבאמת יהפכו אותה לגדולה. סיפור המסגרת עוסק בהזנחה וההפקרה של תושבי העיר על ידי הממשל בלואיזיאנה והשלטון הפדרלי, אבל הוא משמש רקע בלבד: הסדרה היא חוויה אסתטית שצבועה בכל כך הרבה מוזיקה ומוזיקאים, עד שכל השאר נשאר משני.
"דרוש גיבור", הסדרה החמישית של סיימון (בשיתוף עם וויליאם זורזי), עלתה ב-2015 והייתה גם היא עיבוד לספר, והפעם של העיתונאית ליסה בלקין, שסיקרה סאגה מוניציפלית-גזענית שהסעירה בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 את העיר יונקרס שבצפון מדינת ניו יורק: החלטת בית משפט לשלב דיור ציבורי (שם קוד לתושבים שחורים) בשכונת מעמד ביניים לבנה, טלטלה את העיר לשנים של הפגנות, אלימות, תחלופת ראשי עיר ודיון מחודש בהפרדה הגזעית שעדיין קיימת אף שארה"ב מתעקשת להדחיק.
"הצמד", שיצר סיימון ביחד עם ג'ורג' פלקאנוס ועלתה לשידור ב-2017, נולדה במהלך העבודה על "טרמיי": אחד מעובדי ההפקה סיפר לסיימון על טיפוס שהכיר, שבשנות ה-70 היו הוא ואחיו התאום אנשי קש של המאפיה בעסקי תעשיית המין בטיימס סקוור בניו יורק. האף של סיימון זיהה סיפור ולכן הוא הגיע לניו יורק ופגש את האיש לשיחת תחקיר. מתוך השיחה הזו נוצרה הסדרה.
סיימון ופלקאנוס מתארים כיצד הזונות, הסרסורים, מפעילי חדרי ההצצות של מרכז מנהטן והמאפיה גילו את תעשיית הפורנו - מהלך שהשתלב בסופו של דבר עם המאמצים של עיריית ניו יורק לנקות את מרכז העיר. סיימון חרג כאן מהרגליו וביסס את הסדרה על פרצופים הוליוודיים מוכרים (מגי ג'ילנהול וג'יימס פרנקו), משהו שהוא בדרך כלל נמנע ממנו (למעט קתרין קינר ב"דרוש גיבור" וג'ון גודמן בעונה הראשונה של "טרמיי").
סיימון נולד ב-1960 וגדל בסילבר ספרינג, מרילנד. אמו דורותי הייתה עקרת בית שבגיל 50 חזרה ללמוד באוניברסיטת מרילנד - במקביל לבנה דיוויד - ולאחר השלמת התואר הפכה לעובדת סוציאלית. אביו ברנרד היה איש יחסי הציבור של ארגון "בני ברית" בוושינגטון, וב-1977 היה אחד מ-125 בני הערובה במתקפת הטרור של חמאס עבדול חאליס והתנועה החנפית, שהשתלטו על כמה בניינים בבירה והרגו עיתונאי ושוטר. אחיו גארי סיימון (74) הוא בכיר במרכז הרפואי של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ואחותו הגדולה לינדה הייתה אמנית שמתה מסרטן השד. סיימון נשוי בשנית ואשתו היא הסופרת לאורה ליפמן.
על פי סיימון הוא גדל למשפחה דמוקרטית חובבת ספר ופוליטיקה, שוויכוחים סביב שולחן ארוחת הערב היו הבילוי המועדף עליה. הם היו יהודים מסורתיים בסטנדרטים אמריקניים ("שמרנו כשרות וחגים, תמיד היו רבנים בסביבה"). יום כיפור אחד איחרה המשפחה לתפילת כל נדרי ולא אפשרו לה להיכנס לבית הכנסת. ברנרד הפגוע מצא למשפחתו מסגרת אחרת לימי שבת בבוקר, קצת פחות אדוקה.
מי שיחפש לא יתקשה למצוא את הסוגיה היהודית בסדרות של סיימון. זה מן הסתם לא חריג בטלוויזיה האמריקנית, וממילא הוא לא עושה זה באופן בוטה ומובהק, אבל היהודים והיהדות תמיד שם. לפעמים באגביות, בדרך כלל בסאבטקסט, מדי פעם אנחה ביידיש או ויץ של אנטישמיות. אבל זה תמיד שם.
הייצוג היהודי ב"סמויה": עורכי דין
כבר ב"הפינה" היה לזה ביטוי: באחת הסצנות מספר הגיבור גארי מקאלה לחבורת נרקומנים אדישים במאורת הסמים על כך שצפה בסרט "רשימת שינדלר", והגיע לתובנה שלגרמנים היה קל להרוג יהודים כי הם לא ראו בהם בני אדם. גם החברה האמריקנית, הוא רמז להם, לא רואה בנו המכורים בני אדם. ב"הסמויה" הייצוג העיקרי של היהודים הוא בעורכי הדין משני הצדדים: רונדה פרלמן, הפרקליטה הממסדית והמוסרית ששואפת לכס השיפוט, ומולה מורי לוי, פרקליט שטן קלאסי שנצמד למרבה במחיר מבין ארגוני הסמים ומתפרנס מכסף מגואל בדם.
אפילו ב"טרמיי" זכתה הקהילה היהודית הזעירה בניו אורלינס לייצוג סמלי כשאחת מלהקות הג'אז של המועדונים בעיר מוזמנת להופיע בבר מצווה, ובמהלך האירוע מתברר שחתן השמחה הוא קלידן לא רע בכלל. ב"דרוש גיבור" האנטישמיות כבר מונחת על שולחן: תושבי יונקרס הלבנים מאשימים את הליברלים היהודים בממשל ובבית המשפט בכך שהם חותרים תחת הסגרגציה וכופים עליהם לחיות בשכנות עם שחורים.
אפרופו יהודים, את הסדרה הבאה שלו כותב סיימון עם העיתונאי קארל ברנסטין, אחד מחושפי פרשת ווטרגייט, והיא עוסקת במה שהוא רואה כמחלה הסופנית של הדמוקרטיה האמריקנית: מעורבות הכסף בוושינגטון, פעילות הלוביסטים, מדיניות התרומות וגיוס התמיכה של פוליטיקאים ומועמדים. יש כאן סגירת מעגל סימבולית. המוטו שליווה את הבלשים ב"הסמויה" היה "אם תעקוב אחרי הסמים - תגיע לנרקומנים ולסוחרי סמים. אבל אם תעקוב אחרי הכסף - אלוהים יודע לאן תגיע". ועכשיו סיימון יוצר סדרה עם מי שהמשפט "עקוב אחרי הכסף" עשה לו את הקריירה. הוא גם מעבד לטלוויזיה את ספרו של פיליפ רות, "הקנוניה נגד אמריקה".
בכך עשוי סיימון לסיים את הפרויקט הטלוויזיוני שלו לפירוק ארה"ב לגורמים. הוא אוהב לומר שעל רקע ירידת ערך העיתונות במאה ה-21, המסך הקטן הוא התקווה היחידה לחולל שינוי, וגם כאן הוא לא אופטימי במיוחד. ל-HBO כבר אין מונופול על סדרות איכות. הפלטפורמות השונות - מנטפליקס ודרומה - אמנם לקחו את מהפכת הטלוויזיה רחוק מבחינה אמנותית, אבל עם מינימום השפעה על המציאות. אחרי 20 שנה, שש סדרות והתפלשות בלתי נלאית בחולשות האדם והמדינה, גם דיוויד סיימון נשאר עם הרבה יותר שאלות פתוחות מאשר תשובות או פתרונות.
לאחרונה הוא נשאל על מה הוא מתחרט בקריירה שלו, וענה: "למדתי כל מה שצריך לדעת על עיתונות פלילים, קראתי המון על הדינמיקה של הפוליטיקה בארה"ב וכמובן שקראתי עיתון כל יום. אני יכול לספר לך די הרבה על מה קורה כשכדור אקדח פוגע בגוף האדם. אבל יש חלקים גדולים בחוויה האנושית שלא השתתפתי בהם. למשל, לא טיילתי הרבה. ואני לא יודע להבדיל בין עץ אחד למשנהו. אתה מבין? זה נשמע כמו דבר קטן, אבל אני לא יודע להבדיל בין אלון מזוין לעץ אשור. ביליתי את רוב חיי בקריאה אבל עדיין לא קראתי את מיגל דה סרוואנטס או מרסל פרוסט. אתה מגיע לשליש האחרון בחייך, אם יש לך מזל, ואתה מתחיל לחשוב על כל החרא הזה שלא ייחסת לו חשיבות".
