מהימים הנוראים ועד לעצרת לזכר רבין

הסרט על יגאל עמיר הגיע במקביל ליום השנה לרצח, למשבר עם ירדן ולירידת קרנו של נתניהו. ייתכן שהמציאות מבשרת על בואו של אביב פוליטי

שמעון שבספורסם: 30.10.19 , 09:19

(צילום: מוטי קמחי)

לפני 25 שנה הביא יצחק רבין את בשורת האביב הפוליטי באמצעות חתימה על הסכם השלום עם ירדן במקביל לערוץ ההידברות עם הפלסטינים. בימים אלה מגיעה הבשורה מכיוון אחר: הפעם היא באה מצד הציבור הישראלי, שעל פי תוצאות הבחירות מאס בעידן מתמשך של סכסוכים, ומבקש להשיב את ההנהגה לדרך הישר.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

סממני ההידרדרות הראשונים ממסלול מבטיח של הידברות לתוואי של התרסקות מתוארים היטב בסרטו של הבמאי ירון זילברמן "ימים נוראים", שבעיתוי מושלם עלה לאחרונה לאקרנים. הסרט עוקב אחר האירועים שהובילו לרצח רבין מנקודת מבטו של הרוצח יגאל עמיר, ובאמצעותו מוצגת ההסתה הפוליטית וההלכתית שהובילה להמרדת ההמונים נגד ראש הממשלה.

הסרט והעצרת לזכר רבין שתתקיים במוצאי שבת מצטלבים אמנם בנקודת זמן משותפת, אך מייצגים למעשה ניגודיות חריפה בין התקופה ההיא לבין ימינו. היום מסתמן שובו של האביב הפוליטי והוא מלווה בתחושה של שינוי במזרח התיכון ובמדינת ישראל. אבל סרטו של זילברמן מתאר את התחנות שבהן נזרעו זרעי ההסתה, שלא נעשתה בידיהם של עשבים שוטים, אלא בידי ציבור רחב ומגוון.

את הלקחים שהפקנו מאותה תקופה צריך לזכור, כי בדומה לעבר - יש סיכוי גדול שגם הפעם פנינו לתקווה, וראוי שנדע לשמור ולטפח אותה.

ב-1995 התקווה הייתה תלויה על הקיר, ונבחרה כמוטו שילווה את קמפיין הבחירות של רבין. היו אלה הימים שלאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן, היה ברור שהשינוי כבר נעשה ושהיעד הוא לעורר בציבור תקווה חדשה. אבל הקלפים נטרפו, ומאז היא דעכה והלכה. אחד הביטויים לדעיכתה היה המפנה שחל בשנים האחרונות ביחסים של ישראל עם ירדן.

בתחילת הדרך, היחסים הדיפלומטיים עם ירדן שמשו הוכחה לכך שישראל מסוגלת לנהל יחסי שכנות טובים עם מדינות במזרח התיכון. בהסכם שנחתם ב-1994 הוחלט ששתי מובלעות שהוחזרו לירדן, נהריים וצופר, יוחכרו לחקלאים ישראלים ל-25 שנה, ואם לא תעלה התנגדות, תימשך החכירה באופן אוטומטי. אלא שירדן, כמו הציבור בארץ, צפתה בסטייתה של ישראל ממסלול השיחות עם העולם הערבי, ולפני כשנה הביעה את התנגדותה להמשיך להחכיר את השטחים הללו לישראל.

אירוע זה מצביע על שינוי ביחסים בין המדינות. ממצב של קִרבה אישית בין ראש ממשלת ישראל לבין מלך ירדן צעדנו לעבר מערכת יחסים שמעליה מרחפים חשדות, בעיות ומחלוקות.

ההיסטוריה מלמדת שכדי לחנך דור ולהשיבו לדרך המלך, יש צורך להעביר אותו במדבר במשך 40 שנה. גם הפעם עברנו דרך לא פשוטה, שהייתה כרוכה בכאב ונמשכה כ-25 שנה. כעת מסתמנת נקודת יציאה. דעת הקהל השתנתה, ומבקשת להחזיר את המדינה לשפיותה, לאיחוד ולקירוב לבבות.

בשנה האחרונה נכשל בנימין נתניהו בניסיונותיו להקים ממשלה, ונקט מדיניות של נוקשות והתבצרות בעמדתו. המדיניות הזו מנוגדת לזו של רבין, שממנה ראוי ללמוד: רבין לא היה פציפיסט אלא איש צבא ולוחם. הוא נהג לומר שבטרור והאלימות מצד הפלסטינים צריך לטפל כאילו אין שלום, ולעשות שלום כאילו אין טרור ואלימות.

למרות האינתיפאדה ולמרות היחסים המתוחים עם אזרחי ישראל הערבים, כשהגיע מועד הבחירות הוא ראה בהם אזרחים שווים ואף ניהל איתם משא ומתן קואליציוני. הם אומנם לא הצטרפו לקואליציה שהקים, אבל הם המליצו עליו לראשות הממשלה ותמכו בו בהצבעה לכנסת. במקביל, מפלגת ש"ס של אז לא ראתה בתמיכת הערבים גורם מפריע.

רבין היה האיש שנלחם בגזענות ובפלגנות. עצרת הזיכרון לרצח שלו צריכה לסמן כניסה לעידן חדש שבו לתקווה שוב יהיה מקום על הקיר.