"שליחות קטלנית" החדש: יותר כמו שליחות בינונית
"שליחות קטלנית: גורל אפל" מחזיר את כוכבי הסדרה ארנולד שוורצנגר ולינדה המילטון כתיקון לשלושת סרטי ההמשך המאכזבים של הסדרה. אבל הסרט החדש פחדני וזהיר מדי והסיבה היחידה לצפות בו היא האקשן. שמישהו כבר יעצור סופית את הרובוטים מהעתיד
סדרת סרטי "שליחות קטלנית" מבוססת על שתי קלאסיקות אקשן-מד"ב ועוד שלושה סרטים מאכזבים. "שליחות קטלנית" (1984) היה סרטו השני וסרט הפריצה של הבמאי ג'יימס קמרון. זה היה הסרט, שיחד עם "קונאן המשמיד" (מאותה שנה), הפך את ארנולד שוורצנגר לכוכב-על. מותחן פרה-אפוקליפטי עם הדים של "המזח" (1962), על מחסל סייבורג מדגם T-800 שנשלח מהעתיד לחסל את אימו של מנהיג המרד העתידי כנגד המכונות. "שליחות קטלנית" גם יצר אייקון של אקשן נשי: לינדה המילטון גילמה את דמותה של שרה קונור שמתחילה את הסרט כמלצרית, מנסה לשרוד את מכונת ההשמדה הבלתי ניתנת לעצירה, מתאהבת בגבר מהעתיד שהגיע לסייע, נכנסת להריון, מאבדת את האב, ולבסוף - שורדת.
"שליחות קטלנית 2: יום הדין" (1991) היה פחות מהודק וקשיח, ויותר מכוון בתכניו הרגשיים לצריכה משפחתית. שרה קונור ובנה הנער ג'ון קונור (אדוארד פרלונג) התמודדו עם מחסל מדגם T-1000 (רוברט פטריק) המורכב ממתכת נוזלית. הפעם T-800, בגילומו של שוורצנגר, תוכנת להיות המגן של ג'ון קונור, והם פיתחו דינמיקת יחסי אב-אם-בן, עד אקט ההקרבה המלודרמטי של הסייבורג בתוך אש הגיהינום של כבשן. שרה קונור שהפכה ללוחמת ללא חת על סף המופרעות הנפשית, צפתה מהצד בסייבורג המשמש הן כאב מחנך והן כמי שמפקיע ממנה את תפקיד האם המגוננת. מבחינה טכנולוגית הסרט בישר על עידן חדש בקולנוע בהיותו עימות בין טכנולוגיה קולנועית של חומר ממשי מול ה-CGI ששינה את המדיום.
בשלושת הסרטים הבאים קמרון כבר לא היה מעורב. "שליחות קטלנית 3: עלייתן של המכונות" (2003) של ג'ונתן מוסטו, "שליחות קטלנית" התעוררות" (2009) של מק'ג'י, ו-"שליחות קטלנית: ג'נסיס" (2015) של אלן טיילור, העניקו לנו שלושה שחקנים נוספים בתפקיד ג'ון קונור המבוגר, עוד שרה קונור צעירה, ומגוון ניסיונות להחזיר את המחסל השוורצנגרי הצעיר באמצעות כפילים דיגיטליים, עד חזרתו של השחקן כמחסל במראה מזדקן ב"ג'נסיס". מבחינה כלכלית הסרטים לא נכשלו, אך פעם אחר פעם הם הותירו טעם חמוץ של אכזבה על שלא השתוו לשניים הראשונים.
לעוד ביקורות קולנוע:
"שליחות קטלנית: גורל אפל" (Terminator: Dark Fate), הסרט החדש בסדרה, מחזיר את הפיקוח לקמרון, גם אם הבמאי בפועל הוא טים מילר ("דדפול"). קמרון החליט לזרוק לפח את ההמשכיות המקוטעת של שלושת הפרקים האחרונים בסדרה, ולהפוך את "גורל אפל" לסרט המשך של "שליחות קטלנית 2: יום הדין". זה לא הסרט השישי בסדרה אלא הסרט השלישי ברצף החזון היחידי שחשוב – זה של קמרון.
קמרון לא הסתפק בטייטל של מפיק, אלא היה גם שותף לכתיבת הסיפור עליו הסרט מבוסס. את הקרדיט הזה הוא חולק עם ארבעה כותבים, אבל יהיה הגיוני להניח שאף אלמנט בסיפור לא התקיים ללא אישורו. בשלב כתיבת התסריט (לפחות לפי הקרדיטים הרשמיים) ובשלב הצילומים הוא כבר לא היה מעורב. בשלב העריכה, לעומת זאת, הוא נכח גם נכח לצידו של הבמאי מילר (יחד עם העורך ג'וליאן קלארק והמפיק דיוויד אליסון). ואולי לא בדיוק "לצידו" של מילר אלא "כנגדו". קמרון עצמו השתמש במושג "מרחץ דמים" כדי לתאר את הדינאמיקה ביניהם ברגעי הקונפליקט.
אין ספק שמילר היה צריך לדעת למה הוא הכניס את עצמו, כשהוא עובד על סרט המשך של סדרת נערצת כשמעליו מפקח היוצר המקורי שלהוט להחזיר את הסדרה לגדולתה. הוא זה שבחר את מילר להיות הידיים שלו בזמן שהוא עובד על הפרויקט המגלומני של ארבעת המשכי "אווטאר". ואם היד מחליטה לנהל את העניינים על דעת עצמה? מה יותר הגיוני מלדפוק אותה בקיר עד שהיא תדע את מקומה. כדבריו של קמרון: "עדיין מקרצפים את הדם מקירות חדר העריכה".
היה יותר ממשמח לקבוע ש"מלך העולם" הוכיח את עליונותו על היוצרים הבינוניים שדיללו את רעיונותיו, ושהפרק החדש שנבנה על קודמיו הצליח לפנות לכיוון מפתיע – ממש כמו במעבר בין החלק הראשון והשני. זוהי תקווה שניסיתי להחזיק בה גם מול הטריילרים המאכזבים של "גורל אפל". בפועל מדובר בהבזקים של דברים שכבר ראינו מבחינת סיטואצית החיסול והאפקטים המיוחדים, שבאופן מאוד לא אופייני לסרטים הקשורים לקמרון, אינם נמצאים בחוד החנית.
זהו סרט זהיר, בינוני, המפחד לחפש כיוון חדש. הוא מעדיף להיות סוג של "איתחול רך" של שני הסרטים הראשונים: חזרה בווריאציה של סצנות שכבר ראינו, עם דמויות שהן גרסאות מעודכנות למה שכבר נעשה. כל חזרה כזאת מחווירה לעומת המקור - גם מבחינה דרמטית וגם מבחינה טכנולוגית. קמרון יכול לספר שהוא הציל את הסרט, אבל האחריות לסרט הלא הכרחי הזה היא כולה שלו. בשונה משני הסרטים הראשונים של "שליחות קטלנית", "גורל אפל" נושא הדים פוליטיים עכשוויים - הן בהתמקדות מועצמת בדמויות הנשיות, והן בשיוך הגיאוגרפי-אתני הטעון של מקסיקו-ארה"ב. אבל גם דגשים אלו אינם מובילים לעמדה מגובשת, מקורית או משמעותית.
בתחילת "גורל אפל" מתברר מה עלה בגורלו של הנער ג'ון קונור. לכאורה העולם ניצל לאחר אירועי "יום הדין" עם השמדת הטכנולוגיה שאפשרה את קיומה של סקיינט (האינטליגנציה המלאכותית שהחליטה לחסל את המין האנושי) ושרה קונור ובנה ג'ון יכלו לקבל חזרה את חייהם. אך שנים ספורות לאחר מכן, בעודם באתר נופש, מגיע T-800 נוסף וקוטל את ג'ון (נעשה שימוש בכפיל ומסיכה דיגיטלית למראה פניו הצעירים של אדוארד פרלונג). המלחמה על העתיד נמשכת.
הגיבורה הצעירה החדשה היא דניאלה "דני" ראמוס (נטליה רייס) מקסיקנית שעובדת במפעל רכבים בסמיכות לגבול ארה"ב. בשונה משרה קונור של תחילת הסרט הראשון היא מפגינה תושייה ונחישות עוד לפני שהעתיד האפוקליפטי נופל לה על הראש. המחסל שישלח להרוג אותה הוא מדגם Rev-9 (גבריאל לונה). אומנם יש לו טריק או שניים שלא היו ל-T-1000 (המותאמים לטכנולוגיות מעקב בעולם האנושי שלא היו קיימות ב-1991), אך במהות זו וריאציה על רעיון המתכת הנוזלית. האפקטים לא מספיק טובים כדי להתגבר על המלאכותיות של ה-CGI, זאת לעומת הנוכחות הפיזית המאיימת באמת שהייתה למערכות המכאניות החשופות של ה-T-800 בשני הסרטים הראשונים.
מי שמסייעת לדני מהעתיד היא גרייס (מקנזי דיוויס), חיילת משנת 2042 ששדרגה את גופה והפכה לחצי סייבורגית כדי להילחם במכונות מהעתיד. לדמות זו יש פוטנציאל לכיוון חדש, אבל בסופו של דבר הסרט נשען על שני הנכסים הוותיקים של הסדרה. לינדה המילטון, השרה קונור המקורית, חוזרת אחרי היעדרות של 28 שנים מהסדרה. היא המשיכה לשחק כל השנים בטלוויזיה ובקולנוע, אבל לא בתפקידים מרכזיים הנחרטים בזיכרון. שוורצנגר חוזר כעוד T-800 זקן. לא זה שהקריב עצמו ב"יום הדין", ובוודאי לא המחסל הזקן שגילם ב"ג'נסיס". למה הוא נמצא שם במראה זקן ומה הופך אותו למחסל "טוב"? התשובות בסרט.
עם דמויות חדשות לא מפותחות היטב, וחזרה של דמויות "איקוניות" שתורמת לאווירת המחזור, הסיבה היחידה לצפות בסרט היא סצנות האקשן. בלי לציין מה בדיוק קורה, אפשר לומר שכמו כל דבר אחר ב"גורל אפל" סצנות אלו הן חזרה על דברים שכבר ראינו, ובגרסה פחות מרשימה. אולי הגיע הזמן לסגור סוף-סוף את אוטוסטרדת המחסלים מהעתיד.
