"יצאתי לחפש את הייעוד שלי"
אחריי ששלומית בן ג'ויה עזבה את ההייטק ולא מצאה מה הדבר הבא שמתאים לה, היא החליטה להתייעץ עם מומחה ולמצוא את הייעוד שלה. הוא שאל אותה על תשוקות וחלומות, אבל עמוק בלב היא הבינה שכל מה שהיא רוצה זה להיות עם הילדים, ופשוט חששה לומר זאת בקול רם
"מה?" שואלת אותי אמא שלי, ספק עושה את עצמה חירשת, ספק מזועזעת מהמצב אליו הגעתי. "למה את בדיוק מחפשת אותו? לא הבנתי, שלומית". אבל היא הבינה. היא הבינה טוב מאוד. היא האישה הכי חכמה שאני מכירה, אמא שלי.
"ייעוד, אמא. מה שנועדתי לעשות בחיים".
"את רוצה לעשות הסבה? לחפש לך מקצוע אחר? לעזוב סופית את ההייטק?" אמרה ונחנקה.
לטורים הקודמים:
לקבל טלפון מהגננת ופרצופים מהבוסית
"איך אתם מסתדרים אם את לא עובדת?"
"תכננתי לכבוש את העולם - ואז הפכתי לאמא"
יופי, אני חושבת. עברה מהכחשה להכוונה. עכשיו היא רומזת לי בעדינות שאני צריכה לצאת לעבוד. "לא. אני רוצה להבין מה זה הדבר הגדול הזה אליו נועדתי. זה לא ברמת תפקיד או קריירה, זה יותר גבוה". התחלתי להבין שגם אני לא לגמרי מבינה.
"הדור שלכם והשטויות שלו! כל פעם ממציאים משהו חדש. אין דבר כזה ייעוד. את פשוט צריכה לצאת לעבוד". אם יש משהו יותר מכריע מבית משפט עליון, זו פסיקה של אמא. איכשהו תמיד המילים שלה נכנסות לי ללב ומערערות כל יסוד בו. אולי בגלל שהיא מכירה כל חדר וחדר בו, וגם את המסדרונות היא מכירה היטב.
"נו, באמת אמא", אני מתריסה. "תתקדמי קצת, תפתחי לעולם. יש דברים חדשים ושווה לבדוק אותם".
"טוב. תלכי, תבדקי. את כבר ילדה גדולה, מי אני שאומר לך מה לעשות?"
מה התשוקה שלך?
קבעתי פגישה עם מומחה לייעוד. נשבעת, יש דבר כזה. שילמתי לו ממיטב כספי 3,000 שקלים עבור שלושה מפגשים ממוקדים. יקר, נכון. שקול לשכר רופא מומחה, גם נכון. אבל הייתי ממש נחושה למצוא את הייעוד. זה שיפזר לי את העננה שמעל הראש השלי ויגיד לי באופן חד משמעי מה תפקידי בעולם הגדול. אחרי הכל, כבר הייתי כמה שנים בבית, ושום דבר לא דיגדג לי ברמת ה"לעשות משהו עם עצמי". הבנתי שמשהו פשוט התקלקל בי, כמו אוטו שהלך לו הגיר. פשוט לא הצלחתי להעביר הילוך.
"שלום שלומית" הוא קיבל אותי בחיוך מבוייש. בן 50 בערך וחסר כריזמה. ממש לא מה שציפיתי מהאדם שהולך להפוך לי את החיים. דמיינתי אותו יותר בכיוון של "ניאו", הגיבור בסרט "מטריקס". חכם, גבוה ובטוח בעצמו.
אני נכנסת לחדר קטן, בו שני כיסאות סגולים ושולחן עץ קטן, בתוך דירה קטנה. בחירת צבעים מזעזעת, אני מציינת לעצמי. יופי. לא "ניאו" וגם לא מושיק גלאמין. אחרי שיחה קצרה במיוחד בה הוא מסביר לי על התהליך, הוא מיד ניגש לעניין ומגיש לי סדרת שאלות.
- אם היה לך את כל הכסף שבעולם, מה היית עושה?
- מה התשוקות שלך בחיים?
- לו היה זה היום האחרון בחייך, איך היית מבלה בו?
"אין לי תשוקות. לא כרגע לפחות. אני רוצה להישאר בבית עם הילדים שלי", זה מה שהתחשק לי להגיד לו אבל ידעתי שהתשובה הזאת לא מספיק טובה, ושגם אם אענה אותה אתבקש לחפור עמוק יותר, לחפש בעבר. אז חפרתי. חפרתי כל כך עמוק בעבר שפשוט שקעתי.
רוצה להיות עם הילדים
כל התשובות שעניתי היו שייכות ל"שלומית הישנה", ההיא שרצתה להשיג המון, לבנות בניינים, להרים מיזמים ולעשות דברים גדולים. הצרה היא שכששואלים על דברים ששייכים לפעם, מקבלים גם תשובות ששייכות לפעם, והצרה השניה היא שכשמחפשים - תמיד מוצאים משהו, אבל האם המשהו הזה הוא באמת מה שחיפשנו? לא תמיד.
היום, בדיעבד, אני יכולה לומר שכל מה שרציתי זה להיות עם הילדים שלי, להכין להם אוכל טרי כל יום שימלא את הרחוב בריחות של בית, ולחלוק איתם את זמן הילדות שלהם, הזמן המתוק והחמקמק ביותר שעובר במיצמוץ, ומלא בחוויות הכי צבעוניות וריחניות שיחרטו בזכרונם למשך כל החיים. ככה פשוט. הכי לא הייטק, הכי לא מתוחכם, הכי טבעי. היום אני מבינה ששום דבר לא התקלקל בי אז, מלבד המחשבה שמשהו התקלקל בי.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
כשישבתי אצל המומחה למציאת ייעוד, לא הבנתי את מה שהבנתי היום, ואולי הבנתי והכחשתי. לדעתי האישית, הייעוד הכי גדול שלנו, מרגע שילדנו, הוא להיות אימהות. אני מודה, גם כשאני כותבת את זה כרגע, החלק הציני שבי דוחה את המשפט הזה מכל וכל, רק שהיום אני יודעת להניח את הציניות הזאת בצד, ולעמוד מאחורי המשפט הזה. אין דבר גדול מזה עבורי.
אם יש משהו שמתאים למילה כל כך גדולה כמו המילה "ייעוד" זאת המילה "אמא". כל השאר לא נכנס אצלי למשבצת. איך אני אני יודעת את זה? פשוט, כי לא הייתי מחליפה את האימהות שלי בשום דבר אחר בעולם. לא בכסף, לא בפרס נובל ולא באף דבר אחר.
"לו היה זה היום האחרון בחייך, איך היית מבלה בו?"
"זה כל כך לא משנה לי. מה שבטוח, זה שהייתי מבלה בו עם הילדים שלי".
הכותבת היא אם לשלושה ילדים (13, 11 ו-9)
לפנייה לכתב/ת 
