לא יגאל עמיר עצר את תהליך השלום
הטרור של חמאס, ההסתה של הרשות הפלסטינית וקואליציית המטורפים הם האחראים לקריסת התהליך המדיני. אבל יש מי שקונים את השקרים
יגאל עמיר(צילום: שאול גולן)
בינואר 1995, 10 חודשים לפני הרצח, זעם יצחק רבין על כותרת שהופיעה ב"טיים", בעקבות הדלפה על סקר שלפיו הוא צפוי להפסיד בבחירות. מפלגת העבודה הייתה במשבר. ב-6 בינואר, ב"ידיעות אחרונות", צוטט חיים אסא, מיועציו של רבין, כמי שאומר: "נפילת רבין גורמת לי צער". עברו עוד שבועיים, והכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות", ב-20 בינואר, ציטטה את רבין עצמו: "יש סכנה להמשך שלטון העבודה". עברו עוד יומיים, וביום ראשון בוצע פיגוע התופת בצומת ליד. עשרות אנשי חמאס וג'יהאד נעצרו על ידי צה"ל.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אלה היו ימים רעים. המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים היה תקוע. נשיא ארה"ב ביל קלינטון הזהיר מכישלון. דווקא המשא ומתן המדיני עם סוריה גילה סימני חיים, והיה נדמה שמתקרבים להסכם. הטרור לא פסק. ולמרות זאת, הייתה התקדמות בין שמעון פרס ליאסר ערפאת. היה חשש שההסכם יכלול פינוי יישובים. רבני הימין הוציאו פסק הלכה הקורא לחיילים לסרב לפקודת פינוי. הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" ציטטה את הנשיא עזר ויצמן: "סכנה למלחמת אחים". בין לבין הושג עוד הסכם פינוי עם הפלסטינים, אבל ויצמן מיהר לצנן את ההתלהבות: "זה לא הסכם", הוא הצהיר. שלום לא היה באופק. הטרור היה בכותרות.
24 שנים לרצח רבין, והשקר מנצח. חוזרים עליו אלף ואחת פעמים, ויש לו יותר ויותר קונים. יגאל עמיר רצח את יצחק רבין. אבל בניגוד לשקר - עמיר לא רצח את תהליך השלום. תהליך השלום נרצח על ידי הרשות הפלסטינית ועל ידי חמאס, באמצעות ההסתה והטרור. רוב הציבור תמך בהסכמי אוסלו כאשר הם נחתמו, אבל ככל שהתרבו מעשי הטרור - התמיכה פחתה והלכה.
בנימין נתניהו היה אמור להיבחר לראשות הממשלה, אלא אם כן היה מתחולל מפנה מפתיע, והפלסטינים היו עושים תפנית של 180 מעלות, מפסיקים את ההסתה ונאבקים בטרור. לפי סקר של מינה צמח היה פער של 13% לטובת נתניהו (39% לרבין, 52% לנתניהו). לא רק שהרצח לא עזר למנהיג הליכוד, להפך - דווקא הרצח דירדר את הליכוד ונתניהו לתהומות.
אבל אז קרו שני דברים: ראשית, מבצע "ענבי זעם" נגד חיזבאללה, שפגע בפרס בקרב ערביי ישראל, בעיקר בגלל הזעם על פגז שגרם להרג 100 אזרחים בכפר כנה בלבנון; ושנית, הטרור התחדש. כך שצריך לומר את האמת: רצח רבין פגע אנושות בימין, חיזבאללה והטרור הפלסטיני החזירו את הימין לתמונה.
זה לא אומר שלא הייתה הסתה. ודאי שהייתה, אבל אין שום צורך בהונאה עצמית. לאחר ההתלהבות הראשונית מהסכם אוסלו התברר שהפלסטינים לא מתכוונים לשלום. ערפאת הפחיד את הישראלים בנאום יוהנסבורג, והטרור היה הביטוי המעשי לנאום.
גם הרוצח ברוך גולדשטיין היה בתמונה. הטבח שביצע בפברואר 1994, שנה וחצי לפני רצח רבין, דירבן את חמאס לשורה של פיגועי תופת. כך שקואליציית המטורפים ניצחה את הרוב שתמך בשלום, לפחות בשלבים הראשונים. צריך להוסיף רק שרוב מוחלט של הישראלים התנגד לטרור יהודי. אצל הפלסטינים המצב היה שונה. לא רק חמאס תמך בטרור, אלא גם, לפחות חלקית, הרשות הפלסטינית.
התסריט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. הטרור הפלסטיני הוריד מהשלטון את פרס. אחר כך הגיע אהוד ברק, עם הצעות חסרות תקדים לפלסטינים. התגובה הייתה האינתיפאדה השנייה. זה לא שהיה רוב נגד הצעות ברק. אפשר אפילו להעריך שלו במקום הלינץ' ברמאללה היינו זוכים בתגובה חיובית שנותנת סיכוי להסכם - ברק היה נבחר שוב. אבל הפלסטינים בחרו באלימות. הם הורידו את ברק מהשלטון.
התסריט הזה חזר על עצמו, לפחות חלקית, לאחר שקדימה, שהייתה מפלגת מרכז, עלתה לשלטון. אהוד אולמרט הגיש להם הצעת שלום נדיבה. זה לא עזר. הם אמרו לא. נתניהו חזר לשלטון. אין צורך להעניק לרוצח עמיר כבוד והישגים שלא מגיעים לו. הוא לא עצר את תהליך השלום. הפלסטינים עצרו אותו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
בן-דרור ימיני
מומלצים
