יומיים המתנה במיון, אשפוז בחדר האוכל: בתי חולים בקריסה
ניצן הסטאז'רית, בעיצומה של תורנות בת 26 שעות, קיבלה את ויקטוריה דואק למחלקה אחרי יומיים של המתנה במיון. ד"ר סייף, רופא בכיר, נאלץ לאשפז מטופלים בכניסה לחדר האוכל. רומן, אח ותיק, זוכר את הימים שבהם היו הרבה יותר אנשי צוות והרבה פחות מטופלים. קריסת מערכת הבריאות, מבט מבפנים
רומן רובין. “שהממשלה תתעורר”(צילום: אלכס קולומויסקי)
הפעוטות מהמסדרון
רומן רובין, אח בסורוקה
אנחנו מסתכלים על החורף שבפתח בדאגה גדולה. המחלקות שלנו כבר עכשיו מלאות וגועשות ממטופלים השוכבים בפרוזדורים, וזה ילך ויחמיר כשתחלואת החורף תגיע לשיאה.
לצערי, מרוב אטימות, ואחרי שכבר התרגלנו ל"זקנה במסדרון", אנו עדים לתופעה חדשה וקשה לעיכול של ילדים שמאושפזים בפרוזדורים, בכמויות שלא היו בעבר. מעבר לכך שזה פשע נגד אזרחי ישראל, להשכיב ילד בן פחות משנה בפרוזדור, זה מאוד קשה וכואב, גם מבחינה רגשית וגם לוגיסטית. אנחנו עושים הכל תוך מחסור עצום בכוח אדם, משתדלים לתת את המקסימום, אבל לצערנו זה לא באמת מתאפשר. בקרוב מאוד כבר לא נוכל יותר לספק טיפול הולם לאזרחי ישראל, זקנים וילדים כאחד, וזה עלול לעלות חלילה בחיי אדם.
כדי לשפר את המצב חייבים לשחרר תקנים נוספים לאחים ולאחיות בבתי החולים ברחבי הארץ. צריך גם לשחרר את האחים והאחיות מכל התפקידים הנוספים שנופלים על כתפיהם ואינם חלק מתפקידם, כמו עבודות מזכירות ותחזוקה.
כמעט 30 שנה אני אח. כשהתחלתי לעבוד היו פי שניים צוותים בשטח והרבה פחות מטופלים. הגיע הזמן שהציבור יבין את חשיבות המשבר ויצטרף אלינו במלחמה על מערכת הבריאות. יחד אנחנו צריכים להפעיל לחץ כדי שהממשלה תתעורר ותשקיע משאבים כדי לבנות בתי חולים ומחלקות, במיוחד מחלקות פנימיות. לא ייתכן שמטופלים שוכבים במסדרונות. זה נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו. כל אחד ימצא עצמו מתי שהוא במהלך החיים נזקק לטיפול רפואי בבית חולים.
לשרוד במקום ללמוד
ניצן עטיה, סטאז'רית ברמב"ם, טיפלה בוויקטוריה בת ה־97כשקיבלנו את ויקטוריה דואק במחלקה שלנו, אחרי ששכבה 48 שעות במיון, היו כאן רק שתי סטאז'ריות, אני אחת מהן. שתי סטאז'ריות על 80 חולים.
סטאז'ר הוא מי שהיה עד אתמול סטודנט ונמצא כעת בתקופת הכשרה של שנה. אבל כשכולם קורסים מהעומס, ולרופאים – עם כל הרצון הטוב – אין זמן לחנוך אותנו בקבלת החולים, ההוראה מתפספסת והסטאז' חוטא למטרה שלו. כך שאני לומדת תוך כדי תנועה.
משפחתה של ויקטוריה ביקשה מהאחיות לראות רופא תורן, ואני זו שנשלחתי לבדוק אותה. כשפגשתי את המשפחה ראיתי בעיניים שלהם את התסכול. אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות סופגים את התסכול של החולים, אבל האמת היא שהתסכול משותף.
מטופלים לא מבינים שאם פנינו אליהם מאוחר, זה לא כי אנחנו נחים אלא מפני שאנחנו מטפלים בחולים אחרים. אין לנו זמן אפילו לאכול או לעשות פיפי. באותו ערב היו עומסים גדולים וחלק מהחולים אושפזו מחוץ למחלקה כי לא היה מקום.
המציאות הזאת מטרידה אותנו, הסטאז'רים, לגבי העתיד. הרי בעוד רגע נהיה שם כרופאים מתמחים. יש לי חברים מהלימודים שכבר שוקלים לעזוב את התחום או ללכת לרפואת הקהילה, שבה אין תורנויות של 26 שעות ברציפות. בפריפריה המצב קשה אף יותר: סטאז'רים נשלחים לעבוד רחוק מהבית על בסיס הגרלה בלי לקבל פיצוי או מענק.
אילו העול היה מתחלק בין כמות גדולה יותר של סטאז'רים או מתמחים זה היה מקל על העבודה. הרופאים עושים הכל ונותנים את הנשמה כדי להתייחס לכל מטופל ומטופל, למרות העומס. אבל יש רופאים רבים שיושבים בבית במשך חודשים וחותמים אבטלה כי אין תקן. הם יכולים להיות הפתרון למחסור החמור בכוח אדם. הפתרון נמצא על השולחן, צריך רק להקצות את המשאבים עבורו.
הכותבת היא יו"ר ארגון הסטאז'רים בהסתדרות הרפואית
51 חולים על 36 מיטות
ד"ר סייף אבו־מוך, מנהל מחלקה, הלל יפהכבר 30 שנה שאני עובד כרופא במחלקות הפנימיות. וככל שעובר הזמן, העומס רק הולך וגדל. האוכלוסייה גדלה ומזדקנת בקצב מואץ, אבל התקן של כמות הרופאים במחלקה לא השתנה ב־30 השנים האחרונות.
במחלקה שלי יש 36 מיטות, ואנחנו מוצאים את עצמנו דוחפים הרבה יותר חולים מהתקינה. לפעמים 45 מטופלים, לפעמים יותר. ביום ראשון הזה היו אצלנו 51 חולים! במצב כזה לא יכולה להיות אפילו מינימום פרטיות לחולה. כשהמחלקה מתמלאת אנחנו משכיבים אותם בפרוזדור, ולפעמים גולשים עם מיטות אפילו עד חדר האוכל של המחלקה. אני מבין כל חולה וחולה. גם אני, אם הייתי חולה, לא הייתי רוצה לשכב חשוף במסדרון.
אבל במציאות של מערכת הבריאות כיום, אנחנו חייבים לאלתר. אם יש לי חולים שנמצאים במצב מסכן חיים, אני לא יכול לשחרר אותם. אם מגיע אליי חולה עם התקף לב מה אני אמור לעשות? להגיד לו, "תלך הביתה, אין בשבילך מקום?" וצריך לזכור שלכל חולה יש לפחות שני מבקרים או מלווים, כך שאפילו יכולת פיזית לעבור בין החולים כמעט ואין לנו. זה ממש כמו שוּק, תנאים בלתי אפשריים. בתי החולים הם לא כמו קיוסק, אנחנו לא יכולים פשוט לסגור את הבסטה ולא לקבל יותר לקוחות. שבועת הרופא מחייבת אותנו לטפל בכל אדם שזקוק לכך ובכל תנאי. כרופאים וכבני אדם אנחנו מזדהים עם החולים. יש לנו קושי מאוד גדול לתת מענה לכל חולה שזקוק לנו. אני מצפה שיימצא פתרון מעמיק ואמיתי כדי שכל חולה יקבל את התנאים הרפואיים ואת הצוות הרפואי שלהם הוא ראוי.
הכותב הוא מנהל מחלקה פנימית ב' בבית החולים הלל יפה
“תכף יתחילו לאשפז על הגגות”
"בחורף הקרוב ימותו יותר אנשים בבתי החולים מאשר בתאונות דרכים בגלל העומס והזיהומים". כך הזהירה ד"ר ריי ביטון, יו"ר ארגון המתמחים "מרשם", בכנס חירום על המשבר במערכת הבריאות שהתקיים אתמול (ג') בכנסת.
ד"ר אפרת ברון־הרלב, מנהלת קמפוס "בילינסון", סיפרה בדיון: "ביום שני התקבלו אצלנו ארבעה מטופלים עם חבלות ראש, גידול מוחי ודימום מוחי. מצאתי את עצמי בהתלבטות בלתי נסבלת: איך נצליח להכיל את כל המטופלים כשהמחלקות הפנימיות מלאות עד אפס מקום? וזה קורה כל יום, חורף וקיץ". ח"כ איציק שמולי, מיוזמי הדיון, התייחס להחלטה להעביר 40 מיליון שקל למערכת הבריאות: "זה כמו חצי אקמול לחולה סופני ולא ידגדג את הבעיות של המערכת, כשעוד רגע מאשפזים אנשים על גגות בתי החולים".
לפנייה לכתב/ת 
