שימוש בשואה למטרות שונות, רובן פוליטיות, הוא כבר מזמן לא עניין נדיר. למעשה הוא שכיח עד כדי כך שלפעמים יש תחושה שהוא הפך לבדיחת השואה הגדולה מכולן. אבל מסתבר שהשואה – תאמינו או לא – עשויה לשמש גם את האזרח הקטן, או לפחות את מי שמייצג את האינטרסים שלו, ואפילו למטרות חיוביות. זהו הסיפור על האופן שבו נבנה הערוץ השני הניסיוני על הקטסטרופה של השואה.
היה זה הפובליציסט ישעיהו (שייקה) בן פורת שהגה לראשונה את הרעיון לנצל את הערוץ השני הניסיוני כדי לשדר את משפט דמיאניוק לכלל הציבור הישראלי. עד אז היה הערוץ השני לא יותר מהצעת חוק תקועה שנבלמה בממשלת האחדות בין פרס לשמיר ושידור פיראטי מעגלי של כמה קליפים, שנעזר במשדר ישן של בזק - משדר שאמור היה לשמש אותה בשעת מלחמה, לא עלינו. הערוץ, שהמתין על כרעי תרנגולת להחלטת הממשלה שבוששה להתקבל, עלול היה לקרוס כל רגע, בעיקר עקב ניסיונות הסיכול מצד האחות הגדולה והלא מפרגנת שלו, רשות השידור. את השידור הפיראטי הצדיקו אנשי מנהלת הקמת הערוץ בתירוץ השני הכי פופולרי אחרי השואה – ההגנה על התדר מפני השתלטות של גורמים עוינים ממדינת אויב.
טריילר לסדרה הדוקומנטרית על איוואן האיום
1987 הביאה לאזרחי ישראל דרמה חדשה מבית היוצר של מלחמת העולם השנייה. כמעט 30 שנה קודם לכן התנהל בארץ משפט אייכמן. הראיות היו חד-משמעיות, השואה עוד היתה טרייה יחסית ומשפט הראווה, ששודר ברדיו בשידור חי, ריתק מדינה שלמה. ג'ון דמיאניוק היה סיפור אחר. עוד לפני שהוסגר לישראל מארה"ב הוטל ספק בעובדת היותו "איוואן האיום", שומר תאי הגזים מטרבלינקה. דמיאניוק לא כפר בעדויות המזעזעות של הניצולים, אלא הביא לשולחן בית המשפט טענה פשוטה – הכול נכון, אבל האיש ההוא אינו אני.
ועדיין, לשידור המשפט של דמיאניוק היו לא רק חשיבות היסטורית וחברתית – הנחלת עדויות השואה לדור הבא, זה שלא ידע את אייכמן – אלא גם ביקוש עצום. מול בנייני האומה, שם החל המשפט בפברואר 1987, השתרכו תורים ארוכים של אנשים שביקשו לצפות במשפט. כבר בארבע בבוקר התייצבו המבקשים מול הכניסה כדי לתפוס כיסא ביציע, ורבים מהם נאלצו לחזור הביתה מאחר שלא נמצא להם מקום ישיבה באולם. השעות שבהן נערך המשפט חפפו לשעות השידור של הטלוויזיה החינוכית, שהעדיפה להיצמד ללוח השידורים החינוכי הקבוע שלה. שר החינוך דאז, יצחק נבון, דווקא הבין את הערך של שידור המשפט בטלוויזיה אבל נאלץ להיכנע לאילוצי הטלוויזיה החינוכית. בצר לו הוא העביר הנחיה: אם לא לשדר בחי, לפחות להקצות נתח מתקציב החינוכית כדי לתעד את המשפט על עדויותיו וראיותיו.
המאמר של בן פורת הגיע בדיוק בזמן למפגש האלכסונים שהשתלם לכל הצדדים. שנתיים קודם לכן קבל בן פורת, ניצול שואה בעצמו, על כך שהטלוויזיה הישראלית נמנעה מלתעד את משפט תאומי אושוויץ נגד מנגלה שנערך באותה שנה בירושלים. "מתי תהיה עוד פעם, אם בכלל", הזדעק בן פורת, "הזדמנות לתעד בחי את עדויותיהם בשביל ההיסטוריה?". ובכן, ההזדמנות הגיעה, ובן פורת לא התכוון לפספס גם אותה. ב-24 בפברואר, כשבוע לאחר פתיחת המשפט, הוא כתב: "רבים הניחו שאחרי משפט אייכמן עם ישראל עייף מלשמוע שוב על זוועות השואה... אך עוד בטרם הגיעה הדרמה אל שיאה כבר השתרך תור ארוך לפני בנייני האומה". שבוע לאחר מכן הוא הקשה עוד יותר: "...אין כל קושי טכני המונע שידור חי של מהלך המשפט כבר ממחר בבוקר, בעזרת המכשור האלקטרוני של הערוץ השני. אם ערוץ זה, הקיים-לא קיים, מסוגל לשדר מדי ערב שידורי ניסיון, אין שום סיבה שלא לנצלו לשידור החי הכה חיוני ממשפט דמיאניוק". הפעם זה הספיק.
אברהם פורז ואורן טוקטלי, שעמדו בראש מנהלת ההקמה של הערוץ השני מטעם משרד התקשורת, הבינו את הרמז. "אני זוכר שקראנו את הטור הזה והבנו שיש פה הזדמנות כפולה", נזכר טוקטלי, "גם ציבורית חינוכית מהמעלה הראשונה, וגם הזדמנות בשביל ערוץ 2 הניסיוני לעשות משהו משמעותי ולא רק להפגין נוכחות באמצעות קליפים". למעשה, ההזדמנות היתה משולשת. הערוץ השני, שהיה נתון למתקפות בלתי פוסקות מצד רשות השידור ומשרד המשפטים, היה חייב להיאחז בקרנות המזבח ולקנות עוד כמה חודשים באוויר. "רצינו לתת לערוץ הזה חסינות מפני פגיעה", מסביר פורז, "וידענו שאם נשדר את משפט דמיאניוק אף אחד לא יעז לסגור אותנו. אפילו למערכת המשפטית לא יהיה אומץ לסגור אותנו בזמן שידור המשפט. יוסף חריש (היועץ המשפטי לממשלה דאז - ס"ש) לא היה מעז להוציא חוות דעת שלפיה השידור הוא לא חוקי וצריך להפסיק אותו כל עוד המשפט נמשך".
הם לא בזבזו זמן. כבר בערבו של היום שבו פורסם המאמר הם הרימו טלפון לשר התקשורת, אמנון רובינשטיין, ששהה בחו"ל אבל נתן להם אור ירוק. הטלפון הבא היה לראשי החינוכית, שהבינו את השליחות ההיסטורית והסכימו לשתף פעולה. הערוץ השני דל האמצעים גירד עוד תקציב זעום, שהספיק בדיוק כדי להתחבר למצלמות של החינוכית שעמדו בבית המשפט. באורח פלא, כבר למחרת פרסום המאמר החל השידור הראשון מבית המשפט על התדר של הערוץ השני. לקאדר משדרי הבלאי של הערוץ התווסף משדר ישן של צה"ל שאנשי המנהלת השמישו לטובת העניין, וכך הרחיבו את טווח הקליטה של הערוץ. "פתאום משדרים את המשפט בטלוויזיה, ואתה יכול לשבת בבית ולראות במקום להידחף בתור בבנייני האומה", מתאר פורז, והמשפט הפך להגדרתו ל"הצגה הכי טובה בעיר".
המאמץ השתלם. מדידות רייטינג אומנם לא נערכו באותם ימים ולערוץ השני בטח שלא היה תקציב לעריכת סקרי צפייה, אבל אי אפשר היה להתעלם מהבאזז. "צריך להבין שבאותם ימים היה הערוץ הראשון והיחיד", מסביר פורז. "מה היו האלטרנטיבות? בבוקר יכולת לראות חשבון לכיתה ג' או את משפט דמיאניוק". ואכן, מכירות האנטנות שהציבור נזקק להן לשם קליטת הערוץ זינקו במאות אחוזים תוך שבועיים מיום השידור, ובמזנון הכנסת הותקנה טלוויזיה מיוחדת, שבה שודר ללא הפסקה ערוץ אחד ויחיד: הערוץ השני, כדי שחברי הכנסת יוכלו לצפות במהלך המשפט.
שידור המשפט, ששודר בחי גם בגלי צה"ל ובקול ישראל, רק הגביר את זרם המבקרים לבנייני האומה, וגם החינוכית עלתה על הפוטנציאל ושידרה מדי יום תקציר של הדיונים. "יש לי רעיון", צהלה האזרחית נעמי גל במכתב למערכת, "במקום לשלם אגרה לטלוויזיה מאכזבת, מדוע שלא נשקיע כולנו באנטנה של הערוץ השני ונפסיק לשלם את האגרה?"
"אין ספק שהיתה לזה תהודה ציבורית טובה מאוד", מוסיף טוקטלי. "אני גדלתי על האזנה למשפט אייכמן, אז כל המדינה נצמדה לרדיו, וזה היה שלב חשוב מאוד בהתפתחות המודעות לשואה. בהתחלה המשפט הזה נתפס כמשהו דומה - אף אחד לא ידע איך זה יתפתח משפטית, אבל זה פנה לדור חדש שיכול היה להאזין לעדויות האלו. אין ספק שזה נתן תנופה חדשה ובלתי רגילה לערוץ, כי עד אז היינו משהו חביב לצעירים ופתאום התייצבנו במרכז מפת התקשורת עם תפקיד חשוב מאוד, והרבה אנשים שאולי אפילו לא שמעו על השידורים היו מודעים אליהם עכשיו".
ואכן, מכתבים נרגשים מאזרחים, כולל מאסירים, שהודו על השידור זרמו אל מנהלת ההקמה של הערוץ השני, ואנשיה חשו אופוריה מהלגיטימציה שהוענקה להם - אבל היו משוללי היכולת לנצל אותה כדי לחגוג עד הסוף. "הלכנו על חבל דק, כי כל הבסיס המשפטי של השידור שלנו היה בסימן שאלה, אז השתדלנו לשמור על פרופיל נמוך ולא למשוך אש", מסביר טוקטלי.
המשפט עצמו נמשך כשנה, כולל פסק הדין של הרכב השופטים המיוחד של בית המשפט המחוזי שמצא את דמיאניוק אשם, ועד לערעור לעליון - בהובלת עורך הדין והכוכב העולה שהשידורים הפכו אותו לסלב משפטי, יורם שפטל - שנגמר בזיכוי של דמיאניוק מחמת הספק. השידור עצמו נמשך כמה חודשים – "אם אני זוכר נכון, הערעור עצמו כבר לא שודר אצלנו", אומר פורז. "אין ספק שהיתה לשידור השפעה על התהודה התקשורתית סביב המשפט. הוא היה מעניין וחשוב גם בלעדינו כמובן, אבל ככה אנשים יכלו להיות שותפים לכל מה שקרה באולם כאילו הם שם בעצמם".
הזיכוי בבית המשפט העליון נתפס בעיני רבים כאנטיקליימקס למהלך המשפט עצמו, אבל שתי מטרות כבר הושגו: זכר השואה זכה להנכחה מחודשת וחיה בעקבות העדויות המתועדות של הניצולים במהלך המשפט (שבהן בלטה עדותו של ניצול השואה אליהו רוזנברג, שחלק ממנה צוטט בפסק הדין וגם הביא את חוה אלברשטיין לכתוב ולהלחין את השיר "מר רוזנברג", מהאלבום "הצורך במילה, הצורך בשתיקה"). ההישג השני נזקף לזכות הערוץ השני – "זאת הייתה המחשה נהדרת לחשיבות השידור של ערוץ נוסף חוץ מערוץ 1", מפרט טוקטלי. "אי אפשר היה אחרי המשפט הזה לבטל את נחיצותו וחשיבותו של שידור נוסף. אפשר היה להתווכח על האיך, אבל היה ברור שצריך".
"התפקיד שלנו היה לקדם את הטלוויזיה בכבלים, הרדיו המקומי ושידורי הלוויין", מסכם פורז, "ואני נאבקתי בכל כוחי כדי לקדם את המטרות האלו, לפעמים בדרך ישרה ולפעמים עקומה. הסיפור הזה של דמיאניוק הוא סיפור קצת עקום, אולי הרבה עקום, אבל כשהרימו לנו מכשולים שלא יכולנו לעבור מצאנו מעקף. זאת הייתה השואה וזאת הייתה התקומה של ערוץ 2 הניסיוני, כי מהבחינה הזאת ערוץ 2 נבנה על הקטסטרופה של השואה".
