6 מנגנונים הדרושים לריסון הפרקליטות

גם אם יתברר שהיא פעלה כראוי בפרשות ניר חפץ ויועצי נתניהו, עדיין יש צורך לשנות את השיטה שמאפשרת לה להפיל נבחרי ציבור באמצעות חקירה

ד"ר אביעד בקשיעדכון אחרון: 06.11.19 , 11:07

נתניהו, מנדלבליט וניצן. דרוש תיקון דחוף(צילום: אלכס קולומויסקי, יאיר שגיא)

המדינה סוערת בימים אלה סביב טענות קשות לשימוש לרעה בסמכויות התביעה תוך פגיעה בזכויות נחקרים ובליבת ההליך הדמוקרטי – הן בפרשת הטלפונים של דוברי הליכוד והן סביב נסיבות החקירה של עד המדינה ניר חפץ. מדובר בטענות עובדתיות שצריכות להתברר, ובינתיים אני מבקש להתמקד דווקא במבנה יחסי הכוח שנגלה לעינינו באירועים אלה. גם אם יתברר שהפרקליטות לא ביצעה את שמייחסים לה, עצם העובדה שהשיטה הקיימת מאפשרת לה לבצע הפיכה פוליטית באמצעות בניית תיק על אדנים פסולים, מחייבת תיקון דחוף.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

דמוקרטיה בריאה מבוססת על איזונים ובלמים שימנעו הפעלת כוח בלתי מוצדק על ידי מי שחפץ בכך. עצם ההיתכנות המבנית להפעלת כוח כה קיצוני באופן בלתי מוצדק מחייבת יצירת בלמים חדשים. המכתם על אודות כח מוחלט המשחית באופן מוחלט נכון לא רק לגבי ראש הממשלה, אלא גם ביחס לפרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה. נסקור בתמצית שישה מנגנוני הגנה נדרשים:

מנגנון ההגנה הראשון מול כוחה של הפרקליטות הוא בית המשפט, שאמור לבחון את האישומים שמציגה הפרקליטות במהלך המשפט ובערעור עליו. אלא שמאז הלכת פנחסי איבד מנגנון בריא זה כל משמעות ביחס לנבחרי הציבור. בג"ץ קבע אז ב-1993 כי עצם הגשת כתב אישום תחסל קריירה פוליטית של שר ותביא להדחתו מכהונה. הלכה זו הפכה את הפרקליטות לבעלת כוח מוחלט, ללא מנגנון איזון. ברצותה, יכולה היא לסלק אדם מן המערכת הפוליטית בהינף העט. פסקי הדין שבהם ידון כתב האישום יגיעו רק כמה שנים אחר כך, כשנבחר הציבור נשכח כבר מלב ואיבד כל מומנטום פוליטי. הפתרון הוא פשוט – יש לשמור על חזקת החפות גם ביחס לאיש ציבור שהוגש נגדו כתב אישום. רק הרשעה חלוטה יכולה להצדיק הפסקת כהונה של מי שנבחר בידי הציבור.

מנגנון הגנה שני נוגע לתפיסה וחיפוש בטלפונים סלולריים של נבחרי הציבור ושל יועציהם הקרובים. שימוש קל דעת בסמכות לחיפוש במידע השמור באותם מכשירים עלול למשטר מראש את השיח הפוליטי שמקיימים נבחרי ציבור עם בוחריהם ועם נבחרים אחרים. קיימת סכנה כי גורם המעוניין לשקול בדיסקרטיות יוזמת חקיקה, הצעת מדיניות או מהלך פוליטי כזה או אחר ימנע מלעשות זאת מחשש שהתכתובת אותה הוא מנהל תעמוד תחת עינו הפקוחה של "האח הגדול".

הדברים אמורים ביתר שאת ביחס ליוזמות חקיקה לגיטימיות שלהם מתנגדים בכירי מערכות האכיפה דהיום מעל כל במה. אם נוסיף לכך את העולה מן האירועים האחרונים – האפשרות כי נעשה שימוש במידע אישי, חוקי אך רגיש, כמנוף לחץ על נחקר – הרי שלפנינו סיכון עמוק לחופש הפעולה הדמוקרטי. ברור שישנם מקרים חריגים המצדיקים חיפוש (גם במכשיריהם של עורכי דין ועיתונאים מאושרים חיפושים מעת לעת על אף החיסיון שיש להם), אך אלה צריכים להיות יוצאים מן הכלל החלים במצבי קיצון בלבד.

שלישית, חיוני לבנות מנגנון ביקורת אפקטיבי על מערכי התביעה והייעוץ המשפטי לממשלה. מנגנון שכזה אמנם הוקם זה מכבר, אך במתכונת מפוצלת ומסורסת, ללא כל סמכות לבקר החלטות מהותיות שבהם טמונה עיקר עוצמתה של הפרקליטות. מאורעות הימים האחרונים רק ממחישים עד כמה הדבר חסר.

רביעית, ובצוותא עם מנגנון הביקורת שתואר לעיל, יש לדרוש מנגנון העמדה לדין פלילי ומשמעתי של גורמי אכיפת החוק, אשר לא יוכפף למנגנוני הייעוץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה, ויתנהל במנותק מהם. ברמה המוסדית, גופים אלו הם היחידים שאמורים לאכוף את הדין על עצמם. ברמה האישית, העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה הם למעשה המוסמכים היחידים להעמיד לדין איש את רעהו יוצרת מעין מאזן אימה המקזז לא מעט מיכולתם לאכוף את החוק זה על זה.

חמישית, החיבור בין תפקידי התביעה הפלילית ובין תפקידי הייעוץ והייצוג של מערך הייעוץ המשפטי לממשלה, שבכל אחד מהם טמון כוח רב, יוצר הלכה למעשה מוקד בעל סמכויות מופרזות. דרושה הפרדה מוסדית בין שני סוגי התפקידים.

לבסוף, הלכת פנחסי שבה פתחנו קבעה כי ה"ייעוץ" המשפטי לממשלה מחייב את הממשלה, ואף הוסיפה כי היועץ המשפטי רשאי להורות לנבחר הציבור שאותו הוא מייצג מה תהיה העמדה אותה יציג בשמו בפני בית המשפט. שוב מוצאים אנו כוח מוחלט, ובמקרה זה גם ללא כל בסיס בחקיקה. ההלכה הפכה את היועץ המשפטי לשחקן בעל וטו מוחלט על שרי הממשלה. הם אינם יכולים אפילו לעתור נגדו לבג"ץ (זכות המוקנית לאחרון האזרחים), שהרי גם במקרה שכזה יכתיב היועץ המשפטי עצמו את העמדה שתוגש בשמו לבית המשפט.

הטענות העובדתיות שנשמעות בימים האחרונים חייבות להיחקר עד תום. אך לצד חקירתן הקונקרטית חיוני לקדם במהירות פתרונות מערכתיים שיבטיחו כי כשלים שכאלו לא יוכלו לקרות בעתיד.