לא כל כך קל לתפור תיק לאיש ציבור בישראל

בניגוד לסברה הרווחת, הפרקליטות דווקא נטתה להקל עם חשודים נבחרי ציבור. ראו תיקי "בר-און חברון", "האי היווני" ו"דרך צלחה". טור תגובה

ד"ר גיא לוריאפורסם: 07.11.19 , 16:17

פרשת "בר-און חברון", 1997(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

בתגובה "6 מנגנונים הדרושים לריסון הפרקליטות" מ-6 בנובמבר

רעיונותיו של ד"ר אביעד בקשי למנגנוני "ריסון הפרקליטות", כפי שהובאו כאן אתמול, נשמעים ברגע הראשון משכנעים, אבל זאת רק משום שהוא מערבב בין בעיה אמיתית לבין בעיה מדומה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

לפי בקשי, השיטה הקיימת מאפשרת לפרקליטות "להפיל נבחרי ציבור", ולכן יש לייצר מנגנוני הגנה לנבחרי ציבור מפני הפרקליטות. אכן, במציאות הנוכחית אין מספיק מנגנוני בקרה על עבודת התביעה בישראל. יש לה כוח רב, כמו לרשויות תביעה בשיטות משפט דומות בעולם. כוח זה נובע, בין היתר, משיקול הדעת הרחב הניתן לתובע להחליט אם להגיש כתב אישום.

לא מעט ביקורת מושמעת בעולם על כך ששיקול הדעת הרחב הזה מביא לתופעה של "שפיטה בידי תובע" (prosecutorial adjudication), שבמסגרתה תובעים מסיימים הליכים פליליים – לדוגמה בהסדרי טיעון – בלא ביקורת שיפוטית אפקטיבית שתגן על זכויות החשודים והנאשמים. החולשה בישראל של מנגנוני הבקרה על התביעה נובעת בין היתר בשל חוסר האפקטיביות של הפיקוח השיפוטי המופעל על הסדרי טיעון, ולכן חשוב, כפי שציין בקשי באחת מהצעותיו, להקים גוף ייעודי שיערוך ביקורת מערכתית על התביעה, וגם יוכל במקביל לקבל תלונות מן הציבור.

צריך לשים לב: הגוף הזה דרוש לא רק לפרקליטות – אלא דווקא ובעיקר ביחס לגופי התביעה האחרים הקיימים בישראל. 90% מכתבי האישום בישראל מוגשים על ידי התביעה המשטרתית ולא פרקליטות המדינה. התביעה המשטרתית היא גוף עמוס הרבה יותר, הפיקוח והבקרה עליה חלשים ביותר, ומכיוון שהיא מצויה במשטרה היא חשופה עוד יותר מפרקליטות המדינה לסיכון של להיטות יתר להגשת אישומים בלתי מוצדקים.

אולם בניגוד למה שטען בקשי, נבחרי ציבור לא נמצאים בסכנה רבה יותר משאר הציבור מבחינת חשיפה לאישומים בלתי מוצדקים. זוהי בעיה מדומה, ולכן יתר מנגנוני הריסון שהציע בקשי אינם נחוצים כדי לפתור אותה.

אדרבא, העבר מלמד שאם כבר, פרקליטות המדינה נטתה לא פעם דווקא להקל עם חשודים נבחרי ציבור כאשר הייתה צריכה להחליט אם להעמידם לדין. ניתן היה לראות זאת בשנים עברו במקרים כגון תיקי "בר-און חברון", "האי היווני" ו"דרך צלחה". שוב ושוב קיבלו נבחרי ציבור הקלה יחסית לחשודים מן השורה.

כפי שניתן לראות במקרים האלה ובאחרים, היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות נטו לא פעם לתת משקל רב מדי לגרסתם של החשודים המיוחסים הללו, גם כשהייתה חסרת היגיון או עמדה בסתירה ליתר הראיות. הפרקליטות נטתה להימנע מלהסיק מסקנות מרשיעות ממכלול חומר הראיות גם כשהדבר התבקש, תוך שהיא חיפשה אחר "האקדח המעשן" שיוכיח את אשמת החשוד המיוחס מעל לכל ספק (ולא רק מעבר לספק סביר). היא גם נטתה להימנע מלייחס לאנשי ציבור מודעות למעשיהם הפליליים כפי שהייתה עושה ביחס לכל חשוד אחר מן השורה.

אז נכון, צריך לחזק את מנגנוני הבקרה על התביעה בישראל, במיוחד על ידי כך שתוחזר לנציבות תלונות הציבור הסמכות שנלקחה ממנה לערוך ביקורת מערכתית יזומה על כל גופי התביעה בישראל. אך הצורך בכך הוא כדי להגן על *כל* הנאשמים והחשודים. לכן, יתר הצעותיו של ד"ר בקשי שנועדו להעניק הגנת יתר או זכויות יתר לנבחרי ציבור, שגם ככה נהנים לא פעם מיחס מיוחד, הן מיותרות ומזיקות.