"דוקטור סליפ": מראש, שום דבר טוב לא היה יכול לצאת מהסרט הזה
במאי האימה המבטיח מייק פלנגאן עיבד את ספר ההמשך של "הניצוץ", ובעוד שהצליח לרצות את הסופר סטיבן קינג - ייצר מחווה מרושלת ופשטנית לסרטו האייקוני של סטנלי קובריק. למרות הכוונות הטובות, המעריצים לא יסלחו לו
הסרט "דוקטור סליפ" (Doctor Sleep) הוא הצאצא של זוג הורים מסוכסכים שהתגרשו זה מכבר. האומלל הקטן מנסה לרצות את שני הוריו וכל מה שניתן לעשות הוא להסתכל מהצד, לנוד בראש ולומר: "שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה".
ההורה הראשון הוא סופר האימה המצליח סטיבן קינג שאחד מספריו הראשונים היה "הניצוץ" (1977). העלילה נכתבה בהתאם למסורת סיפורי הבתים רדופי הרוחות, והושפעה עמוקות מ"מי מתגורר בבית היל" (1959) של שירלי ג'קסון. שלושת הגיבורים הם בני משפחת טורנס: לאב ג'ק יש רקע אלכוהוליסטי ובעיית שליטה על כעסו. לדני בן ה-5 יש כישורי קריאת מחשבות המשולבים ביכולת חישה מרחוק וראיית נולד - קומבינציית הכוחות המכונה "הניצוץ". האם וונדי היא אישה נחושה המגוננת על בנה.
השלושה עוברים לתקופת החורף למלון "אוברלוק" בקולורדו, הננטש בתקופת השלגים, כשהאב ג'ק אמור לשמש כשומר החורף. בעודו מנסה לכתוב מחזה במלון הריק, ג'ק הולך ומתערער נפשית, אבל בשלב מסוים הוא גם מתעשת. ישויות מוזרות מתגלות ומנסות להזין עצמן בכוחותיו של דני. הן משתמשות בג'ק כדי להשיג את הילד. דני ווונדי ניצלים בעזרת שף המלון דיק האלורן (שיש לו כוחות דומים לאלו של דני), וג'ק עצמו מת כאשר חדר הדודים של המלון מתפוצץ וה"אוברלוק" נשרף. בספרו של קינג הדברים ברורים במסגרת ההקשרים החוזרים שוב ושוב בספריו - מצוקת היוצר, המפלצות הניזונות מהפחד, האב הרע והאלכוהוליסט (כפי שקינג עצמו היה באותה תקופה) והסכנה שמהווה האב לגופו ונפשו של הילד.
לעוד ביקורות קולנוע:
ההורה השני של "דוקטור סליפ" הוא הבמאי הגדול סטנלי קובריק. העיבוד הקולנועי של "הניצוץ" (1980), שתסריטו נכתב יחד עם דיאן ג'ונסון, לקח לעצמו לא מעט חירויות ביחס לטקסט המקורי. ההסברים הפסיכולוגיים על ההיסטוריה של ג'ק טורנס כאלכוהוליסט נשמטו. ג'ק (בגילומו הבלתי נשכח של ג'ק ניקולסון) מתחיל מעורער והופך למטורף ברמות-על מבלי לחזור ולהתאזן. וונדי (שלי דובאל) היא אישה חלשה ומבוהלת שעוצבה בדרך שקינג ביקר בחריפות. האלורן מת אצל קובריק וה"אוברלוק" לא נשרף בסוף הסרט.
ההסברים הפשוטים מדי לגבי מטרותיהן של הישויות הפועלות בשירות המלון והקשר שלהן לדני הפכו לחמקמקים הרבה יותר. קובריק עיצב סצנות איקוניות ללא מקבילה במקור הספרותי (למשל, התאומות בריידי הקריפיות המחכות לדני במסדרונות המלון). במקום הרעיון המטופש למדי של חיות עשויות מצמחייה הקמות לתחייה, קובריק חתר לגילום קיצוני יותר של סיטואציה נפשית במרחב, ושימר עד כמה שניתן את האמביוולנטיות של "האם זה קורה באמת?". מבוך אדיר ממדים מכוסה בשלג, מהווה זירה לסצנת קליימקס בלתי נשכחת שבמהלכה ג'ק החמוש בגרזן רודף אחר בנו עד שלבסוף הוא קופא למוות. קובריק בנה את ה"אוברלוק" כמבוך לא הגיוני, ואת הסרט כאוסף של פרטים ורגעים שאותם ניתן לחבר בדרכים רבות ושונות שאף פעם לא מתלכדות להסבר מלא.
סרטו של קובריק התקבל בתגובות מעורבות אבל עם השנים התגבש הקונצנזוס שמדובר באחד מסרטי האימה הטובים - אם לא הטוב ביותר. חוסר הפשר הוביל לעשרות פרשנויות ודיונים אינסופיים על משמעותם של פרטים ובחירות בימוי. בעיקר זו עבודה עילאית של סאונד, תנועת מצלמה, ועיצוב המלון שהוא, ללא ספק, מהסטים הבלתי נשכחים בתולדות הקולנוע. כל זה לא שינה את דעתו המאוד שלילית של קינג על הסרט. בשנת 1997 הוא הפיק מיני סדרה טלוויזיונית שהייתה נאמנה יותר למקור. באופן הפוך לסרטו של קובריק, היא קיבלה עם יציאתה ביקורות נלהבות אך בחלוף השנים נתפסת כקלושה ונלעגת ביחס לקלאסיקה הקולנועית.
והנה מגיע מייק פלנגאן, מי שהפך לאחד השמות החמים בז'אנר האימה, לאחר שבשנה שעברה זכה לשבחים על העיבוד ל"מי מתגורר בבית היל" לסדרת נטפליקס. כעת הוא האיש לפנות אליו לעיבודים אפקטיביים של אחוזות רדופות רוחות. זו גם עת טובה לעיבודים של סטיבן קינג - שני חלקי "זה" היו מהמצליחים בסרטי האימה של כל הזמנים, וב"הולו" רצה העונה השניה של "קאסל רוק" המתרחשת בעיירת סטיבן קינג ומרפררת לעשרות עבודותיו. נדמה כי אין רגע מתאים יותר מזה לקבל תקציב משמעותי כדי לעבד למסך את "דוקטור סליפ" (2013), ספר ההמשך של קינג העוסק בקורותיו של דני טורנס הבוגר.
אך מייק פלנגאן הקולנוען הוא גם מעריץ מושבע של קובריק, והפיתוי לעשות סרט קולנוע החוזר אל דימוייו של קובריק הוא רב מדי. מה גם ש"דוקטור סליפ" אמור להיות סרט המשך לעיבוד קולנועי, ולא יכול לעמוד בפני עצמו כעיבוד לספר שני, מבלי להתייחס לעיבוד לסרט הראשון. אבל איך זה מסתדר עם ההבדלים בין הספר והסרט של "הניצוץ"?
התשובה לשאלה הזו מבהירה מדוע הסרט הוא בה בעת כישלון, ויחד עם זאת דוגמה מעניינת לקשיים בעיבוד המתבסס על מקור כפול. סטיבן קינג היה מרוצה מהסרט ויש לכך סיבה טובה. פלנגאן מתבסס על המהלך העלילתי המרכזי של "דוקטור סליפ" של קינג, אך מוסיף סצנות המחזירות את דני (כעת "דן") ל"אוברלוק" של קובריק, בדרך מאוד שונה והרבה יותר מפורטת מכפי שהדברים נעשו בספר. רגעים מתוך "הניצוץ" של קובריק מצוטטים ומורחבים באמצעות סצנות שבהן שחקנים הדומים בהופעתם והתנהגותם לניקולסון, דובאל ודני לויד (המגלם את דני).
מנגד, הסרט "דוקטור סליפ" משרת באופן מובהק את התפיסות של קינג. מה שהיה מעומעם בסרט של קובריק, זוכה להסברים הממשיכים באופן ברור את ההיגיון של קינג, זאת חרף הרפרנסים החוזרים ונשנים לסרטו של קובריק – משוט הפתיחה, דרך שימוש בנעימת הנושא המצמררת של וונדי קרלוס וריצ'ל אלקינד ושוב ושוב במהלכו. פטישיסטים של קובריק יזהו עשרות התייחסויות, שלא לומר העתקות, מהמקור - מפרט חולף ועד סצנות שלמות. חלק מדימויי האימה האיקוניים ימוחזרו פעמים כה רבות עד שהם מנוטרלים לחלוטין מעוקצם ומרוקנים ממשמעותם.
העלילה עוסקת בניסיון להילחם בשבט ערפדים נודד המכונה "קבוצת קשר" (True Knot). הם ניזונים מה"קיטור" העולה מפיהם של ילדים שיש להם את "הניצוץ" בעודם מפוחדים ומעונים עד שהם מומתים. מנהיגת הערפדים היא "רוז הכובע" (רבקה פרגוסון), ולצידה חבורת דמויות שרובן נטולות אישיות מובחנת. יש להן כוחות-על שונים בגזרת כוחות "הניצוץ", אך לא תמיד ברור מי יכול לעשות מה ומה היקף הכוחות.
אם זה לא מספיק ברור, יש עוד סיבה שבגללה "דוקטור סליפ" נעשה כעת: זהו סוג של סרט גיבורי-על עם מוטנטים "ניצוציים". יש רעים, ויש טובים. דן טורנס (יואן מקגרגור) מקיים קשר טלפתי מתמשך עם ילדה אפרו-אמריקאית בשם אברה סטון (קייילי קוראן), בעלת כוחות ניצוץ חזקים במיוחד שאותם חומדים הערפדים. הוא מתחיל את הסרט כאדם רדוף המשתמש באלכוהול כדי לעמעם את יכולותיו, וחוסר היציבות והאלימות שלו מזכירים את אביו. הניסיון להציל את אברה הוא חלק מנרטיב הגאולה שיחזיר אותו אל מקום היווצרות הטראומה - ה"אוברלוק". הצפייה בסרט מעוררת חשד שמישהו זומם לפתח כאן סדרת גיבורי-על על בסיס המאבק סביב כוחות הניצוץ של קינג.
מלבד כל זאת, "דוקטור סליפ" רווי כשלים בהיגיון העלילתי שלו ובקצב ההתקדמות, שקצרה היריעה מלמנות. מצד אחד, ייתכן שצופים שלא שיננו כל פריים בסרטו של קובריק יהיו פחות מוטרדים מסרטו של פלנגאן, אבל במקרה כזה השמיניות שעושה הבמאי בסרט הארוך (151 דקות) והמסורבל הזה כדי להנכיח את המקור של קובריק יישארו תמוהות למדי.
פלנגאן אינו רק פרזיט המשתמש בכישרונו של במאי טוב לאין שיעור ממנו, אלא עושה דבר חמור מכך: הוא מאפשר את ניצחון גישת "הכל מאוד ברור ומוסבר" של קינג על "המבוך האמביוולנטי" של קובריק, בעודו נסמך על דימוייו של האחרון. הוא מחבל באופן רטרואקטיבי בעבודתו של אמן דגול שמת לפני 20 שנה. בשביל מעריצי "הניצוץ" של קובריק זה אמור להיות חטא בל יכופר.
