רכבת 503 מהתחנה המרכזית בברלין. 6:30, יום שלישי בבוקר. רציף מספר 1 מלא בכרזות המבשרות על חגיגות 30 השנה לנפילת החומה. מהפכת השלום, כפי שהגרמנים אוהבים להתגאות בה. אחרי דהירה של 250 קמ"ש, הרכבת תזדחל לאיטה לרציף מספר 7 בארפורט, בירת מדינת תורינגיה. המדינה שבה מנהיג הימין הקיצוני, ביורן הקה, הוביל את מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AFD), להישג של יותר מ־23 אחוז בבחירות שהתקיימו באוקטובר — שבועיים אחרי המתקפה על בית הכנסת בהאלה, 118 קילומטר משם.
שעתיים בלבד ושני עולמות שונים. את התחנה מעטרות כרזות אחרות: "החזירו את גרמניה אליכם", "אנחנו העם", ופוסטר עם אימג' של שלוש נשים בבורקה הנושא את הכיתוב, "חופש מחשבה אחרי 30 שנה". גרמניה משתנה. הקיצוניים כבר לא פוחדים להרים ראש. 12 שנים אני חי בברלין. עובד כאן. ראיתי עם השנים איך האנטישמיות מרימה ראש. איך יהודים מותקפים רק בגלל חזותם. חוויתי זאת גם על בשרי, וסירבתי לשתוק.
4 צפייה בגלריה
הקיצוניים כבר לא פוחדים להרים את הראש. זאב אברהמי במרכז העיר ארפורט
(צילום: Paul-Phillip Braun)
הייתה גם פעם אחת שזכתה לכותרות: במשך עשרה שבועות רצופים הפגנתי מול מוכר פלאפל פלסטיני שנוהג להציק ליהודים ולישראלים בשוק האוכל היוקרתי בקולביץ פלאץ, בשכונת פרנצלאוארברג. מוחמד קוראים לו, ודבר לא מפריע לו. הוא אמנם הושעה פעם אחת לאחר שתקף יהודים, אבל זה לא באמת הפריע לו לחזור על מעשיו. כשהגעתי למקום מנהל השוק אמר לי, "מוחמד הוא בחור זהב. כולם מתים עליו פה. יש לו רק בעיה אחת — הוא משתגע כשהוא רואה יהודים". הצעתי לו לשים שלט אין כניסה ליהודים, רק כדי שמוחמד לא ישתגע. המשטרה עיכבה אותי לחקירה פעמיים ופעם אחת עצרה אותי. השבועון "די צייט" שלח את הכתבת שלו לכסות את האירוע. היא כתבה שאני אדם אגרסיבי שנלחם נגד המסכן הפלסטיני ומביא את הקונפליקט המזרח־תיכוני למארחים האומללים, הגרמנים.
הפעם אני יוצא בלי מחאה למקומות שאני יודע מראש, שאני לא רצוי בהם. מזרח גרמניה, 2019. אני, חבוש כיפה על הראש, מסתובב בערים וביישובים שתומכים במפלגת הימין הפופוליסטית. ואני יודע שזה לא מקובל. רק בשנה שעברה פירסם משרד הפנים הגרמני כי חלה עלייה של יותר מ־20 אחוז במספר הפשעים על רקע אנטישמי במדינה, כך שהממונה על המאבק באנטישמיות מטעם ממשלת גרמניה הזהיר את היהודים מחבישת כיפה בציבור. "אני לא יכול עוד להמליץ ליהודים לחבוש כיפה בכל זמן ובכל מקום בגרמניה", אמר פליקס קליין, וביטא את מה שרבים מרגישים כיום בגרמניה.
הלכנו מרחק קצר מהתחנה המרכזית ל"אנגר", המקום שבו נפגשות כל החשמליות בארפורט. זוהי עיר יפהפייה. בארוקית וניאו־גותית. נמוכה. בכל כמה צעדים כנסייה. מערב גרמניה שיפצה את העיר מהיסוד, כמו כל עיר גדולה אחרת במזרח גרמניה. מרכז העיר נראה כמו סט לסרט הוליוודי. זה טוב לנראות. זו הייתה מתנת משלם המסים המערבי־גרמני להפלת החומה. שאלתי את הצלם המקומי מדוע לוטשים בנו עיניים, והוא אמר שאולי משום שאני הבן אדם הכי כהה במרכז העיר. אבל כנראה זה עיגול הבד הזה שיושב לי על הקרחת. הכיפה. הוא סיפר לי שעד גיל 18 הוא לא ראה יהודי. עד שהגיע לארפורט ולמד לימודי יהדות באוניברסיטה המקומית. אמרתי לו שיפתח עיניים, וברגע שהוא רואה איזה גלוח ראש עם קעקועים ופירסינג ומעיל עור, שיקרא לי. הרי בשביל זה באנו לכאן, לדבר עם מי שבחר במפלגה ניאו־נאצית.
בינתיים שאלנו זוג צעירה איפה אנחנו יכולים לדבר עם מוסלמים פה. הם הצביעו בכיוון הכללי ואמרו שברובע המוסלמי. כשהגענו הבנו שהרובע הוא בקושי מאית. רחוב וחצי עלובים עם מספרות, קצביות "חלאל", מכולות, מסעדה אחת ודברי מתיקה. שני גברים עמדו מחוץ למספרת חאלוואה אשר בסמטת הנשים הלבנות. בירכתי אותם לשלום בעברית ובערבית. הם קיללו אותי בחזרה. המשכנו ללכת והצלם ביקש ממני לעמוד מול החלון של הקצבייה כי הוא מצא שם פריים טוב. הקצב, עם סכין עשרה סנטימטר נע לעבר החלון ונופף לחבר שלו להגיע. מהמכולת, אשר נקראת באותו שם כמו ערוץ הטלוויזיה של חיזבאללה, הגיע בחור צעיר, ערבי, שנופף בידיו ודרש בתוקף שנפסיק לצלם ונמחק את כל מה שצילמנו עד עכשיו.
4 צפייה בגלריה
''מאז הבחירות אנחנו חיים בפחד''. זאב אברהמי בפתח חנות "חאלאל"
(צילום: Paul-Phillip Braun)
סירבנו, כמובן. הוא בן 29, הגיע לפני חמש שנים מדמשק וכבר הוא הבעלים של מסעדה במרכז העיר וחנות בקלאוות. "מאז הבחירות אנחנו בפחד. עכשיו הם המפלגה השנייה הכי גדולה. זו כבר לא רגל בדלת. הם בבית. וכשהם בבית הם יכולים להחליט מי יהיה בבית, ולמי יאריכו את אשרת השהייה, ולמי ירשו להביא את המשפחות".
מאז דרזדן, הוא אומר ומתכוון להאלה, הקהילה חיה בפחד. "אם זה קרה ליהודים, זה יקרה גם לנו", הוא מסביר. "אנחנו והיהודים חייבים לעשות קואליציה. אם יפגעו לנו בשחיטה או בברית המילה, זו פגיעה בשתי הקהילות. הכי חשוב זה להפנים שה־AFD הם נגד כולם. הם לא בעד אף אחד". שאלתי אותו לשמו. מחמוד דרוויש, הוא ענה.
מכיוון שלקהילה המוסלמית יש רק בתי תפילה קטנים ולא ממוסדים בעיר, הם החליטו להקים מסגד גדול באזור תעשייה בפאתי העיר. כדי למנוע את בניית המסגד החלו פעילי AFD להסתובב בשכונה בכל יום ראשון בשעות הבוקר המוקדמות, ולהשמיע ברמקולים ניידים קריאות מואזין כדי שהתושבים יבינו מה מחכה להם. עלות המסגד נאמדת ב־20 מיליון יורו.
"מאיפה לקהילה של 300 איש יש תקציב של 20 מיליון יורו לבנות מסגד?" תוהה אפרים ליטבק, בן 66, פנסיונר, ו־50 אחוז מקהילת התושבים הישראלים בארפורט. "כשהגעתי לפה ב־2003 היו 22 אחוזי אבטלה. עכשיו יש 4־5 אחוזים". הוא דוחה את התירוץ הנפוץ על קיצוניות שבאה ממועקה כלכלית. "הבעיה פה היא בעיה מנטלית. זה כמו עיירות הפיתוח", הוא אומר. "הם עדיין מרגישים דפוקים. חלק מזה בצדק, כי הפנסיות והמשכורות שלהם נמוכות יותר. אבל הבעיה העיקרית היא שהם לא הצליחו לשבור את החומה שבראש, החומה המנטלית. זאת שאי־אפשר לשבור עם פטישים. הם לא רוצים ללכת קדימה לגלובליזציה, לטכנולוגיה, לעולם בינלאומי בלי גבולות. הם צריכים סמכות שתגיד להם מה ואיך ומתי לעשות".
לדעתו, אחת הסיבות שה־AFD יותר מהכפילה את כוחה בבחירות האחרונות, היא הגעת הפליטים. "הם הולכים ללשכת העבודה או הרווחה והמוסלמים שם, הם רואים את מערב גרמניה מחבקת את הפליטים בעוד להם הם קוראים בכינויי לעג. זה לא שהם אזרחים סוג ב', אלא שהם מרגישים זרים במדינה שלהם".
כמה עשרות מטרים מהמרכז הנוף מתחלף. רבי־קומות כעורים, אפורים, זקנים בחלונות, מעשנים. לכאן לא באים התיירים. כאן יושב בית הכנסת החדש. הלכנו לבדוק את דלת הכניסה. דומה לזו של האלה. הסתכלנו. לא הייתי מוכר למקום פוליסת ביטוח על סמך הדלת. זו לא הדלת שלא נפרצה, זה הפורץ שלא הצליח לפרוץ אותה.
רב הקהילה, אלכסנדר נחמה, בן 35, מקבל אותנו. הוא נולד בפרנקפורט וגדל בברלין. כבר שנה שהוא בארפורט לאחר שש שנים כרב של דרזדן. קהילתו 800 איש, רובם מרוסיה. עד 1989 מנתה הקהילה רק 26 איש.
מה מצב הרוח? "האלה היה אירוע מפחיד כי זו לא עיר גדולה כמו ברלין או מינכן וזה דומה לפה, וגם פה אין אבטחה. אז הפחד קיים. בהתחלה הייתה פה משטרה, ועכשיו הכל חזר לשגרה. הסולידריות הגרמנית הספיקה רק לשבועיים".
סיפרתי לו על מוחמד דרוויש. "אנחנו באמת באותה סירה. פשיסטים הם סכנה ליהודים. כשהקה מדבר על אנדרטת השואה כעל אנדרטת הבושה, כשהוא אומר שהוא רוצה לעשות שינוי של 180 מעלות באיך שהגרמנים זוכרים את העבר שלהם, כשהוא כותב בספר שלו שהוא רוצה לנקות את המאורות עם מטאטא כבד — אז אנחנו יודעים למי הוא מתכוון. אז עכשיו יש לו את הפליטים".
מצד שני, גם ה־AFD חותר כל הזמן לקואליציה עם היהודים. פתאום כולם רודפים אחרי היהודים, אבל הפעם כדי להיות חברים שלהם.
"כן, הם באו אליי גם בדרזדן ואמרו שאנחנו חייבים להיות חברים כי יש לנו אויב משותף. אבל אני יודע שאני יהודי אליבי שלהם. הם אנשים מאוד מסוכנים. מאוד חכמים ומניפולטיביים. הקה הוא מורה להיסטוריה. במקום ללמוד מההיסטוריה הוא מנסה למחוק אותה".
ומתי מחליטים לצאת מפה, שזה יותר מדי מסוכן?
נחמה לוקח את הזמן כדי לענות. הוא גדל בברלין. אביו היה רב. סבו, שנולד בסלוניקי, ניצל מאושוויץ בגלל שהיה "הזמיר של המחנה", הוא שר למפקדים תמורת לחם. כששוחרר הפך לחזן הקהילה. "סבתא שלי", אומר נחמה, "תמיד הייתה אומרת שאחרי הטלאי הצהוב חלק מהחופש שלה הוא לא להראות שהיא יהודייה". הוא מתחמק מהשאלה.
ב־2010, עוד לפני הפליטים, נזרקו בקבוקי מולוטוב על בית הכנסת. הבקבוק והמפלגה הם עוד נדבך ברדיפות היהודים בנות 800 שנה: ההרג והגירוש במאה ה־13 לאחר המגפה השחורה, מרטין לותר שלמד בעיר, הנאצים. אנחנו דת קצת מזוכיסטית להיות פה, אמרתי לנחמה. זה לא יכול להיות ציטוט שלי, הוא ענה וצחק במרירות.
"צריך לצאת מפה כשאתה כבר לא יכול לצאת החוצה לרחוב כפי שאתה", הוא בסוף ענה לי. כשהוא יוצא לרחוב, נחמה תמיד דואג לחבוש כובע שיסתיר את הכיפה.
אלכסנדר תומפרט, פרופסור לתיאוריה פוליטית באוניברסיטת ארפורט, מכיר את כל האלימות, השנאה, הפחד מהאחר, הכמיהה לסמכות, ושאר התירוצים. שנים שהוא חוקר את הנושא, ומסתייע במאות סקרים שנעשים באזור כדי לבדוק דרכי טיפול בבעיה. הסקרים נולדו אחרי ההתקפה על בית הכנסת בארפורט והם נמצאים תחת קורת הגג של "ארפורט מוניטור".
"עשינו סקר", הוא מסביר, "70 אחוז אמרו שהם שמחים לגור בקאנטרי, בכפרים, שזה הגשמת חלום. בית ומכונית. ומאותם אנשים קיבלנו תגובה של 67 אחוז שבשבילם לגור בקאנטרי זה התנתקות מהחיים, תלישות. 67 אחוז אומרים שאין הבדל בין מזרח למערב גרמניה, אבל 90 אחוז אומרים שהם מרגישים אזרחים סוג ב'".
אתה מתאר פה חברה דו־קוטבית, משהו שמצריך טיפול קליני, לא חברתי.
"הם מאמינים באמת שלא קיימת. אני שואל אותם מה צריך להשתנות והם עונים: 'הכל. שום דבר'. זה דיסוננס קוגניטיבי. יש להם מציאות לא אמיתית והם חיים לפיה. הם אומרים שהם לא רוצים את הקה בשלטון, אבל מצביעים בשבילו".
אבל אתה והעמיתים הליברלים שלך רק מפנים את האצבע אליהם. הם רק 23 אחוז. איפה ה־77 אחוז?
תומפרט נע בכיסאו בחוסר נוחות ניכר. לחייו מאדימות וקולו עולה. "28 אחוז מבוגרי האוניברסיטה בארפורט ענו בסקר שהם חושבים שליהודים יש יותר מדי כוח (הוא חוזר ומרביץ עם אגרופו על חזהו). איך נתתי לשגעון מוחלט כזה לקרות? אם זה מה ש־28 אחוז מהבוגרים שלנו חושבים אז אנחנו חייבים לשנות את כל תוכנית החינוך שלנו פה, בבית הספר ובאוניברסיטה".
בשבוע שעבר הוא שלח מייל וכיתב בו את כל הפרופסורים בפקולטה. ביקש לדבר על איך יוצאים מהאוניברסיטה כל כך הרבה סטודנטים עם גישה אנטישמית. "אני יודע שגרמנים לא אוהבים להתעמת, אבל חייבים להתעמת עם המציאות. כי אחרת זה לחיות בשקר", הוא אומר. "ומי שחי בשקר, בהדחקה, יקום יום אחד למציאות שבה ה־AFD בשלטון, ואז הם ירדפו גם אותנו". עד עכשיו אף פרופסור לא ענה למייל שלו.
יצאנו מהפקולטה. בדרך מישהו עצר אותי ושאל אם אני מהמוסד, כי רק אנשים מהמוסד יכולים ללכת עם כיפה בלי לפחד ככה. עצרנו עוד כמה אנשים ושאלנו אם הם הצביעו ל־AFD. סתם אנשים, לא הדימוי שהיה לי במוח. אף אחד לא ענה חיובי. בלילה, שטפן מולר, הדובר של ה־AFD, הסביר שאף אחד לא מודה שהוא בחר במפלגה, שכולם פוחדים מסנקציות שיופעלו נגדם אם יגלו שבחרו בה.
בפקולטת הדתות פגשנו את סעיד זאדה, גולה איראני ועוזר מרצה ללימודי איסלאם. בן 42, נשוי פלוס אחד, הגיע ב־2008 לעיר ולמד לדוקטורט ופוסט דוקטורט. החיים בקמפוס אפשרו לו חיים בינלאומיים, יותר פתוחים. הגעת הפליטים ב־2015 שינתה גם את מעמדו.
"אני לגמרי מבין את המקומיים", הוא אומר. "החיים פה נהיו פחות נוחים. פתאום יש חשמליות שחוזרות מהתפילה במסגד עם נשים בחיג'אב. פיגועי טרור, תקיפות נשים. הם הולכים לבריכות ולא יודעים איך להתנהג. צריך להתיישר עם התרבות הגרמנית. אי אפשר לייצר פה תרבות מקבילה. אי אפשר לחיות פה בלי שפה. יש לי חבר שחי פה כבר עשרים שנה ועדיין אומר לי שהתרבות שלו היא רק הקוראן. מדובר בפצצות מתקתקות, ואת רובם יש לשלוח הביתה". סוף סוף, במקום הכי לא צפוי מצאנו את תומך ה־AFD שלנו.
הרבה מבטים רעים, מחשידים, מבטים שמבקשים ממך להיכנס לעמדת התגוננות. פגשנו בחור ובחורה שהריחו כמו חנות אלכוהול. שניהם הצביעו למפלגה אבל לא יודעים למה. לשניהם לא טוב, אבל הם לא יודעים כמה. שניהם אומרים לא לאיסלאם אבל לא מכירים אותו בכלל. מישהו שעבר לידנו אומר שהוא רוצה שאני אתן לו את הכיפה מראשי.
קוראים לו פטריק, בן 44, בבחירות האחרונות הצביע ל־AFD. "נהגתי ללכת להפגנות ולכנסים של השמאל", הוא מסביר. "והם כל הזמן מדברים שם על גלובליזציה, עצים ואקלים. לאט לאט הבנתי שאני אוהב בני אדם יותר מעצים, והם לא אוהבים בני אדם. תפסיק לחפש גלוחי ראש וקעקועים. יש לנו חברת פרלמנט שהיא רופאת שיניים ודובר שהוא עורך דין והמנהיג שלנו הוא מורה להיסטוריה". נאצים גרינפיס חשבתי על לוגו. היפסטרנאצים. כשסיימנו, עבר לידנו ילד בן 13 עם תסרוקת היטלראית.
שטפן קרמר, בן 51, הוא הממונה על שמירת החוקה במדינת תורינגיה. זו מכבסת מילים על עברה של גרמניה. בתכלס, הוא ראש השירותים החשאיים. הוא נושא מונולוגים ארוכים, קודרים. הוא ליברלי, והוא התגייר לפני שנים, לפני התפקיד הזה הוא היה מזכ"ל הקהילה הכללית של יהודי גרמניה.
הוא הופתע מתוצאות הבחירות. חשב שהפשיסטים ישיגו אחוזים יותר גבוהים. הקיצוניים פה שמו פרס על ראשו בגלל המאבק שלו בהם. אבל מהם הוא לא מפחד. הוא מפחד רק מעובדה שדבר לא נלמד מהעבר. מרוב ייאוש, הוא הפסיק לתת נאומים פומביים. הפעם האחרונה הייתה ב־9 בנובמבר שנה שעברה, ליל הבדולח, במחנה בוכנוולד הסמוך.
"אף פעם לא קניתי בית כי תמיד רציתי שתהיה לי אפשרות להיות תוך שנייה על המזוודות ולעזוב. הייתי צריך לעזוב לפני עשור ודחיתי את הרגע. אבל הרגע הזה מתקרב. אם המשטרה פאקינג אומרת לי שהיא לא צריכה שמירה מיוחדת על בית כנסת בהאלה ביום כיפור, אז אין לי יותר מה להגיד. יש ילדים בני ארבע פה שמדברים בשפה של נאצים. בני ארבע!"
קרמר כועס, אבל גם מגלה הבנה מסוימת לבוחרי הימין הקיצוני. "30 שנה שמתייחסים אליהם כמו אזרחים סוג ב', הם מקבלים 30 אחוז פחות משכורת מאותו עובד במערב, הפנסיות שלהם קוצצו, אנשים עבדו כל החיים שלהם והפנסיה שלהם היא לאסוף בקבוקי פלסטיק. ופתאום הביאו מיליון מהגרים, הוציאו עליהם שישה ביליון יורו, ולא הרימו אלפית אחוז מסים. אז האנשים של הימין הקיצוני הם אולי קיצוניים אבל הם לא טיפשים. הם מבינים שהכסף הזה היה קיים כל הזמן, ובמקום להשקיע אותו בהם, השקיעו אותו במהגרים".
מה שאתה מתאר פה זו בגידה ממשלתית באזרח.
במקום לענות, קרמר נותן לי דוגמה נוספת. "אני עומד בתור בסופרמרקט ופתאום האזעקה מצפצפת. מישהו יצא בלי לשלם. אף אחד לא ניגש אליו כי פוחדים שיגידו שהם גזענים והמשטרה לא באה. מגיע התור שלך, אתה משלם ואומר לעצמך: פאק־איט, למה אני משלם והוא לא?".
קרמר לא חושב שנכשל, אבל הוא חושב שהמאבק אבוד. יש פה היסטוריה ארוכה של נאציזם. כאן קיים המפעל "טופף אנד סאנס" שייצר קרמטוריום לאושוויץ. "עשינו פה עבודה, אבל יש פה לייף סטייל נאצי. יש פה קונצרטים של 7,000 איש שהם קונצרטים לניאו־נאצים. ויש מי שמארגן את זה ויש מי שמספק סחורה לזה, כי זה ביזנס".
יצאנו לסיור אחרון בעיר. הצטלמנו ליד הקתדרלה המפורסמת, והלכנו על הגשר. שאלנו עוד חבורה של בחורים אם מישהו מהם הצביע ל־AFD ורק אחד אמר שכן, כי דף הפייסבוק שלהם הוא ממש קול.
רמפה תשע. 22:42, הרכבת 1502 לברלין. מולי התיישב בחור גרמני צעיר. בתא לידנו הצטופפו אמא טורקייה ושתי בנותיה הצעירות. הרכבת התחילה בנסיעתה. האמא הטורקייה פתחה עמוד יו־טיוב בטורקית על פול ווליום. שלושתן צחקו צחוק פראי, חסר מעצורים, כזה שלא אכפת לו מה אנשים חושבים. בניגוד לשאר הנוסעים שהיו שקועים באוזניותיהם, הבחור שמולי רצה לקרוא, אולי לנמנם קצת. הוא הסתכל אליי ועליי. אני לא חושב שהוא כעס. יותר בכיוון של קינא.
ואז מערכת הכריזה הודיעה: ברוכים הבאים. התחנה הבאה: האלה.
