כשההורים מממנים את צה"ל

בערך 3,000-2,5000 שקל עולה לצייד את הילד המתחייל בתיק, ביגוד חורף, משחות ועוד. קיבלנו מבצע: תרום לנו את המגש, תביא גם את הכסף

אסף שניידרפורסם: 11.11.19 , 11:57

(צילום: Gettyimages Imagebank)

ילד מתגייס הוא חתיכת אירוע בחיי אדם. תערובת של דאגה, ציפייה, אי-ודאות. קל לנסות לחמוק מכל אלה ולשקוע לתוך נוסטלגיה, להיזכר בגיוסך שלך, לפני 30 שנה. הו, אותם ימים פרימיטיביים שבהם חיילים התקינו את האפודים שלהם במו אצבעותיהם המנוקבות מדקירות מחט. הימים שבהם אפילו רצועת נשק הצבא לא היה יכול לנפק. הימים שבהם הורים נאלצו להוציא סכומים לא מבוטלים מכיסיהם כדי לצייד את ילדיהם בכל מה שיאפשר להם להתקיים שבועיים-שלושה הרחק מהבית וגם להיות חיילים טובים יותר, מורעלים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הצבא של היום, זה של החמקן והסייבר, אתה אומר לעצמך ומרגיש ישיש, בטח עשה כברת דרך ארוכה בשנות הדור שחלפו מאז. ואז מגיע הרגע הזה שבו הולכים לעשות את הקניות ההכרחיות לגיוס.

ואלה החדשות שכל הורה מגלה בתורו: גם אחרי שנות דור, ההורים מסבסדים את הצבא. זו עסקת שניים-במחיר-אחד מהסוג הפראיירי במיוחד: שלח את ילדך להיות לוחם - וגם קנה לו את ציודו! תרום לנו את המגש, תביא גם את הכסף.

הפלא הוא שעוד יש בנמצא אנשים שלא מסרבים לדיל המפנק הזה. הנתונים היבשים מצביעים על ירידה מתמדת ברמת המוטיבציה לשירות קרבי בקרב מלש"בים - מ-80 אחוז ב-2010 לשפל של 64 אחוז ב-2017 (זהו הנתון העדכני ביותר שפרסם צה"ל). ויש דבר מה פחות מדיד, שחשתי בו בהווי של בני ושל חבריו: "מוטיבציה אפורה", אפשר לקרוא לזה. כלומר, גם בקֶרֶב אלה שידעו שיהיו לוחמים שררה אווירה של "אלך לאן שישלחו אותי, אעשה מה שיגידו לי". לא יותר.

באקלים כזה, קשה להבין את העובדה שצריך להוציא מהכיס ללפחות 3,000-2.500 שקל כדי שהלוחם הפרטי שלך ייתן את החלק הכי טוב שהוא ואתם, ההורים, יכולים.

באופן כמעט תקני, המתגייסים לקרבי יודעים מהי רשימת הציוד ההכרחית. יש דגם של שעון שכל חייל קרבי עונד ובאמצעותו "מודד זמנים" בתיזוזים של הטירונות. יש תיק גב אחיד שכל חייל קרבי יוצא איתו הביתה. ויש שכבה תרמית לחורף, ביגוד מנדף לקיץ, גרביים אנטי-בקטריאליים, משחות נגד שפשפות, והרשימה נמשכת ונמשכת.

זה לא פינוק של חיילי שוקולד. למשל, הזינוק בטכנולוגיית הביגוד אמור להיתפס על ידי הצבא בדיוק כמו כל פיתוח טכנולוגי בשדה הקרב. לוחם לא מיוזע ולא מוכה בזיהומים מן הסתם יתאמן ויילחם טוב יותר.

אז למה בצבא שתקציבו רק תופח והולך לא נמצאת הדרך לתקצב את ציודו האישי המודרני של לוחם? למה הטקס המשפחתי הישראלי הנוגע ללב הזה לא רק שלא חלף מהעולם מאז שאני התגייסתי, אלא רק התפתח והתייקר? למה העורף הלוגיסטי של הצבא הוא אנחנו? נראה לי שלשלוח את הילד שלך ממש תופס בתור "כבר תרמתי במשרד".

הו, יגידו לי מן הסתם בצבא, לא שמעת על תוכנית הכוכבים, הזיכוי שמקבלים המתגייסים? לא שמעת על תעודת לוחם חוד והפינוקים שבאים עימה? ובכן, שמעתי: המענק הראשוני מכסה בקושי עשירית מהנדרש. ובמצטבר, על פני כל שירותו של לוחם, הוא יכסה בערך חצי מאותה קנייה ראשונית. וההטבות ללוחמי חוד? מתחילות אחרי שנה.

מילא אני: מקטר ומשלם, בשמחה ובגאווה משלם. אבל מה יעשו חיילים משכבות מוחלשות? מה יעשה בן למובטלים? מה יעשה עולה בודד? אם צה"ל רוצה באמת לחזק את המוטיבציה המידלדלת, קשה לומר שזו הדרך.