מפסטיבל קאן למדבר המקומי: המלצות לפסטיבל ערבה
כלה בת 14 בליל כלולותיה, רקדן גיאורגי שמגלה משיכה אסורה לגבר אחר, שתי אחיות שהופרדו אחת מהשנייה ובית היתומים באפגניסטן שלומדים בו רוסית. המלצות לפסטיבל הסרטים בערבה
פסטיבל הסרטים הבינלאומי בערבה ייפתח מחר (ה') בפעם השמינית. במשך עשרה ימים יוקרנו תחת כיפת השמיים כמה מהסרטים המדוברים של השנה האחרונה, מ"סיפור חיי" של הירוקאזו קורה-אדה ("המשפחה שלי", "איש אינו יודע") ועד לסרט החדש, המסקרן ומעורר המחלוקת של רומן פולנסקי על פרשת דרייפוס - "קצין ומרגל". לצדם אפשר למצוא סרטים קטנים יותר שעשו חיל בפסטיבלים הבינלאומיים כמו "באקוראו" ו"יום לבן, לבן" שכבר המלצנו עליהם בפסטיבל חיפה. ואם זה לא מספיק, אז הנה עוד חמש המלצות לסרטים שיוקרנו במהלך הפסטיבל.
אומרים שהכל משתנה
סרט יפני שקט ומדיטטיבי שנופי המדבר השלווים משמשים לו רקע הולם. במשך יותר משעתיים עוקב הבמאי ג'ו אודגירי אחר קשיש המשיט סירה רעועה שמעבירה נוסעים מגדת נהר אחת לשנייה באיזור כפרי שליו. נדמה שדבר אינו משתנה במקום כמו גם בתנועה הקבועה של הגיבור בין שתי הגדות. ואולם, כפי שמרמזת הכותרת, מהלכיו של העולם אינם קבועים, והופעתו של מהנדס העתיד לבנות גשר מעל הנהר מבטאת את סימני המודרניזציה המאיימים על שגרת חייו של מפעיל המעבורת. בהתאם, סדרה של התרחשויות, מקצתן סוריאליסטיות, פוקדת את המקום.
זהו סרט התוהה על משמעות הזמן, מהות החולף ונוכחות המוות. נושאים מעט דרמטיים בעבור יוצר בשנות ה-40 לחייו שמביים את סרטו הראשון (אודגירי מוכר במולדתו בעיקר כשחקן ומוזיקאי). אבל אופיו הרפטטיבי של הסרט מעניק לו את יופיו, ועבודת הצילום המעודנת של כריסטופר דויל, צלמו הכמעט-קבוע של וונג קאר-וואי, משלימה חוויה קולנועית המתגנבת מבלי משים אל לבנו ותודעתנו. (שמוליק דובדבני)
בית היתומים
אחת האורחות המסקרנות שמגיעות לפסטיבל היא שהרבאנו סאדאת, במאית שנולדה באיראן וגדלה באפגניסטן. סרטה הראשון "זאב וכבשה" זכה בפרס בפסטיבל קאן לפני שנתיים במסגרת צדדית, ועתה היא חוזרת עם סרטה השני, "בית היתומים", שמתרחש בקאבול שתחת השלטון הסובייטי בסוף שנות ה-80. גיבור הסרט הוא קודראט, נער בן 15 חסר בית שנתפס מספסר בכרטיסי קולנוע, הוא נשלח למעצר ומאוחר יותר לבית יתומים סובייטי. באמצעות אפיזודות קצרות, שלעיתים נדמות אקראיות, מתקבל פסיפס על חיי הנערים בבית היתומים ועל החיים בקאבול באותה תקופה. קודראט, שאוהב מאוד את הקולנוע הבוליוודי, נוהג להפליג בדמיונו ולדמות את חייו לסרט שכזה, וכמה פעמים בסרט הוא פוצח בשירה משל היה גיבור בטרגדיה הודית. בשילוב סצנות אבסורדיות של הנערים לומדים רוסית ואף נוסעים למוסקבה לחזות בגופתו של לנין בכיכר האדומה, מתקבלת תמונה תרבותית מעניינת שלא רק מספרת סיפור אישי, אלא גם את סיפורה של המדינה בתקופה שלא רבים היו מודעים אליה. (אינה טוקר)
ואז רקדנו
לבאן אקין הוא במאי שבדי-גיאורגי, ואת סרטו השלישי הוא החליט למקם בבית ספר למחול מסורתי בטביליסי שבגיאורגיה. במרכז הסרט מראב, רקדן צעיר בן 17 שמקדיש את חייו לעולם הריקוד ושואף להתקבל לבלט הלאומי. כאשר רקדן חדש מגיע ללהקה הוא מרגיש מאוים, אך בה בעת עולות בו תחושות אחרות ונסתרות, שהמדינה השמרנית וסצנת המחול הקשוחה דורשת ממנו להדחיק.
הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן וזכה לשבחים מוצדקים. הוא אנרגטי ומלא חיים ומשולבים בו קטעי ריקוד גיאורגיים מסורתיים שמוסיפים לקצב שלו. בנוסף הוא מאפשר הצצה לחיים השוקקים של טבילסי ולצעירים שחיים בה, לצד השמרנות וההומופוביה של המדינה. מעניין לציין כי הסרט הוא נציג שבדיה לאוסקר הזר, בעוד שהשלטון בגיאורגיה יצא נגדו וקרא להחרימו בגלל נושאו הנפיץ, בדומה למתקפות האחרונות של מירי רגב על הקולנוע המקומי. (אינה טוקר)
החיים הנסתרים של יורידיסה גוסמאו
סרט נוסף שמגיע לערבה מפסטיבל קאן הוא המלודרמה הברזילאית "החיים הנסתרים של יורידיסה גוסמאו" של קרים איינוז. יש מי שנרתע מהמילה מלודרמה, אבל האמת היא שמדובר בסרט מרגש במיוחד, כזה שהטרגדיה האנושית בו מעוצבת לעילא ושאי אפשר שלא להישאב לתוכו (אם לשפוט לפי ההקרנה של פסטיבל ירושלים מומלץ להביא טישו).
במרכז הסרט שתי אחיות, יורדיסה וגידה, שנפרדו בגיל צעיר במחצית המאה הקודמת, כאשר הן בנות 18 ו-20. בנסיבות שלא תלויות בהן הן לא מצליחות להיפגש, אפילו שהרצון, הכמיהה והגעגוע אחת לשנייה מלווה אותן כל חייהן. מבחינה צורנית לא מדובר בסרט מורכב והוא נשען כל כולו על הדמויות האנושיות במרכזו ואולי זו הסיבה שהוא כל כך מענג וסוחף לצפייה. (אינה טוקר)
ליל דממה
סרטו של הבמאי התורכי רייס צ'ליק מתרחש, למעט 15 הדקות הראשונות שלו, בחדר אחד, שבו נבחנת הדינמיקה בין כלה צעירה בת 14 ואסיר משוחרר בשנות ה-60 לחייו שנישא לה. הגבר הקשיש רוצה לממש, כמנהג המסורת, את יחסיו עם אשתו הטריה, אך זו, מבועתת מעצם הסיטואציה, ממשיכה לדחות אותו באמתלות שונות. כך נהפך חדר הכלולות לזירה המשלבת עימות ורוך, כאשר הלילה הולך ומתקדם לקראת עלות השחר, אז אמור הגבר להניף מבעד לחלון מטפחת הטבולה בדם בתוליה של הנערה.
הסרט הופך את החלל המצומצם, שאמור לסמן את ניצחון הפטריארכליות על הגוף הנשי, לאתר שבו נלחמת הנערה על חירותה. נקודת המבט שלה המוגבלת, לפחות בהתחלה, על ידי הינומה - מהווה רק מוצא למסע של שחרור, זמני מן הסתם, שסופו מפתיע. מה שעוד יפה בסרט הוא הצגתו של הגבר לא כפטריארך המבקש להשליט בנוקשות את מרותו עליה, אלא כאדם רגיש וקשוב, שמוכן להקריב את אחד מסמלי גבריותו למען שלוותה של הנערה. כמו כמה תוצרים קולנועיים אחרים המגיעים מטורקיה בשנים האחרונות, גם הסרט הזה, המתרחש באיזור כפרי מושלג ויפהפה, מציג חברה המבוססת על שבטיות קדמונית וגאולת דם - לא בדיוק דימוי שממשל ארדואן יתגאה בו. (שמוליק דובדבני)
