החיים החדשים שלנו אחרי התאונה

משפחות מיוחדות נולדות בכל מיני מצבים. לרוב אנחנו מכירים הורים שנולד להם ילד עם צרכים מיוחדים, אבל יש עוד המון מצבים אחרים, ביניהם סיפור כמו זה של משפחת לוי - זוג עם ארבעה ילדים (הראשון מנישואים קודמים), שהחיים שלהם קיבלו תפנית חזקה בעקבות תאונת דרכים קשה.

"התאונה התרחשה לפני שש שנים", מספרת ריעות לוי. "נסענו לכיוון הבית, ולפתע הגיע מולנו רכב שסטה מהנתיב ונכנס בנו. כולנו נפצענו ברמה של שברים וחתכים, אבל איתן מיכאל, שהיה אז בן שנתיים וחודשיים נפצע קשה בראש".

משפחת לוי(צילום: אלבום פרטי)

כשהגיעו לבית החולים הכניסו את הילד למחלקת טיפול נמרץ, שם הוא היה בתרדמת עם פגיעה מאוד קשה בגזע המוח. "כבר באותו לילה אבי ואני החלטנו שהמשפחה לא תיפגע מהמצב הזה", אומרת לוי. "רצינו שהילדים שלנו יגידו לנו בעוד כמה שנים שבעקבות התאונה נהיינו בית יותר שמח, הורים יותר חזקים שאיכפת להם מכל הילדים ושלא רק אכפת מהילד המיוחד, ושהזוגיות לא תתפרק ונעשה הכל כדי לשמור על הבית".

לכתבות נוספות:

"מרגישה שאני במשימה לכל החיים"

"אין לו בעיה, יש לו תסמונת דאון"

"כשגילו לבני אוטיזם היו לי רגשות אשם"

אחרי שלושה שבועות בבית החולים העבירו את איתן מיכאל לבית החולים "אלין" (בית חולים שיקומי) בירושלים, שם ניסו לעזור לו ללמוד ללכת ולאכול, אבל אחרי חודשיים כשראו שהוא לא מתעורר שחררו אותו הביתה. "כשיצאנו משם אמרו לנו שהמצב שלו מאוד קשה, והוא לא הולך להשתנות", מספרת לוי. "זה היה רגע מרסק, הרי המקום הזה מלא מקרים מאוד קשים, וכולם נשארים שם כי יש משהו לעשות איתם, ועם איתן מיכאל שלנו אין מה לעשות. עם הזמן הבנתי שזה תלוי רק בי, ההסתכלות על החיים וההתמודדות איתו, ובחרנו להסתכל רק על המתיקות שלו, ולהתרגש מכל התקדמות הכי קטנה שיש".

מה היה הרגע שבו נפל לך האסימון שהחיים השתנו?

"כשראינו שהמצב שלו באמת לא משתנה. חשבנו בהתחלה שעוד יהיה שינוי, אבל השנים עוברות והוא במצב כל כך קשה. הרגע שבו נפל לי האסימון היה כשיצאנו מ'אלין'. נאלצנו לעבור לבית קרקע, להתאים לו את הסביבה, להנגיש, ואז הבנו עוד יותר שהמצב קשה ולא בר שינוי. איתן מיכאל מוגדר היום כילד בהכרה חלקית, המוח שלו לא משדר פקודות לגוף. הוא כן מזהה אותנו, צוחק, מאושר, אך אינו מזיז את גופו, סיעודי במאה אחוז". 

"יש לנו משפחה מגובשת ושמחה"(צילום: אלבום פרטי)

"רואה כמה טוב יש לי בחיים"

לוי, מנחה מחוזית לחינוך חברתי במחוז מרכז, רכזת חברתית בתיכון 'איתן' ברמלה ומרצה על סיפור חייה, אומרת: "היום אני בן אדם מאושר. אני רואה כמה טוב יש לי בחיים. בזכות התאונה, הפכתי להיות יותר מודעת לעצמי, פחות איכפת לי מה אנשים אומרים עליי. אני מרגישה שיש לי שליחות, שיש לי דרך להשפיע על חינוך הילדים במדינה שלנו ובעולם. יש לנו משפחה מגובשת ושמחה. המצב מאוד קשה, ובכל זאת אנחנו יכולים להגיד שיצא לנו המון טוב מהתאונה הזאת.

"מה שהכי עוזר לי בהתמודדות המורכבת היום זה ראיית הטוב והאמונה שזה לא סתם קרה לי. יש לזה משמעות מסויימת והמשמעות היא לעשות לנו טוב, גם באישיות שלי, בבית ובזוגיות. אני יכולה להגיד שלצערי כל הטוב הזה בא בעקבות משהו קשה, אבל זה לא בידיים שלי איך יבוא הטוב, אין לי בחירה בזה. בידיים שלי זה לקחת את מה שיש לי ולעוף איתו קדימה".

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

במה שונים היום חייך מחיים של אמא "רגילה"?

"אני מסתכלת על החיים יותר לעומק, אני מעריכה כל דבר, את הבריאות של הילדים שלי, את החוכמה שלהם, את השמחה שלהם, זה לא מובן מאליו מצידי. כשאני רואה את הבנות משחקות ומבלגנות את הבית ומנגד אני רואה את איתן מיכאל שוכב ובוהה בתקרה, אני מעריכה את העצבים ואת הצעקות שלהן. אני מאוד מודעת לעצמי, לחסרונות שבי ולכוחות שיש בי. אני רוצה כל הזמן לתת לעצמי עוד ועוד כוח אז אני לא מוותרת לעצמי ורצה להגשים חלומות, לא מתייאשת מזה.

"בצד הפרקטי אני מוגבלת. אני תמיד צריכה לקבל את איתן מיכאל כשהוא חוזר מהמסגרת. אני מוגבלת מבחינת הזמן כי הוא לא יכול ללכת לחברים לשחק סתם, תמיד צריך שאהיה איתו בבית. אי אפשר גם ששכנים יקבלו אותו, זה ילד שלא פשוט לטפל בו. תמיד צריכה לדאוג שאני או אמא שלי נהיה בבית. אני לא יכולה שההסעה תוריד אותו בשום מקום, רק בבית. עם כל החלומות שלי, אני מוגבלת ותמיד צריכה לחזור הביתה, לטפל בילד, להאכיל אותו. זה כאב לב. עם כל הכוח שיש בי, בסוף אני חוזרת לבית עם ילד מוגבל ופגוע, ויכולה רק לשכב איתו כמה שעות על הספה, כשהוא לא יכול לעשות כלום חוץ מלהסתכל עליי".

"שמחה שהבנות מבלגנות את הבית"(צילום: אלבום פרטי)

מה הכי מחזק אותך?

"האושר של איתן מיכאל, החיוכים שלו, הקשר של הבנות שלי אליו, לראות את בעלי מטפל בו ושר לו שירים, זה הכי מרגש אותי. זכיתי בבעל מדהים".

מה הוביל אותך לחשיפה?

"כשאני הייתי בצד השני, לא ידעתי איך להתמודד עם ילדים כאלו, לא ידעתי מה לעשות כשראיתי ילד מיוחד ברחוב או בגינה. גם אני תמיד ברחתי. כיום, זה כל כך כואב לי כשאנשים לא ניגשים. אנשים עם מבטים חודרים של תמיהה ורחמים - מה זה הדבר הזה? אז הרגשתי שאני צריכה לבוא ולדבר בשם הרבה הורים ולכוון את הציבור לדעת איך להתייחס.

"אני שומעת על הרבה אנשים ששומעים את הסיפור שלנו ואומרים לי שזה נותן להם כוחות. זה מחזק אותי לתת מעצמי למען האחר. אני מצדיקה את מה שקרה, שזה לא סתם קרה ויש לזה מטרה מסויימת כנראה".

המראיינת היא אמא לילדה המתמודדת עם "תסמונת וויליאמס", מאמנת הורים לילדים מיוחדים ומקדמת את המודעות למשפחות מיוחדות בהרצאות ברחבי הארץ.