סלחי לי שרה, כי חטאתי

מה למעלה, מה למטה?

ביום ראשון השבוע, בשעה רבע לשמונה, יצאתי מהבית אל תחנת האוטובוס בדרכי לעבודה. השכונה שלי הפכה ברובה לחרדית ולכן, בדקות שלפני תחילת יום הלימודים, הרחוב עמוס במיוחד. ילדות "בית יעקב" בחולצות תכלת, עומדות צפופות בתור להסעה, נשים צעירות ואברכים ממלאים את הרחוב הצר ממילא בעגלות תאומים, ובשורות לא קצרות של פעוטות בדרכם אל הגן ואל החיידר. הרחוב כמרקחה.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

לפני תחנת האוטובוס יש פארק גדול ובתוכו מתקני שעשועים, אולם בשעה זו של הבוקר הכול במרוצה והמתקנים מיותמים. פתאום, מתוך ההמולה, ראיתי גבר צעיר (אולי אבא), הולך עם ילדה בת 4 או 5, שתיק גן על גבה, לעבר המגלשה הגבוהה ביותר. הילדה טיפסה בביטחון ועצמאות ובכל זאת הוא טיפס אחריה לכל אורך הסולם, מרים מדי פעם את ראשו לשמיים ועוצם עיניים. זה היה מוזר אבל לא הייתי בטוחה והמשכתי להתבונן.

בחולצות תכלת רכות אצות הנערות לבית הספר

בקצה הסולם ולפני המגלשה יש קובייה שמסתירה באופן חלקי את היושבים בה. האיש הצעיר והילדה נבלעו בתוך הקובייה לזמן ממושך ולא התגלשו. זה היה יותר מוזר, ועדיין לא הייתי בטוחה. החלטתי להתקרב ולנעוץ מבט. מתוך חלון הקובייה ראיתי ילדה שוכבת על הגב וידיים של גבר צעיר אוחזות ברגליה ומרימות אותם אחת אחרי השנייה. שמעתי צחקוקים. זה היה מאוד מחשיד ועדיין לא יכולתי להיות בטוחה. המשכתי לנעוץ עיניים. כשהמבט שלי לכד את עיניי הגבר הצעיר הוא מיהר להתגלש עם הילדה והם הלכו, כנראה לגן שלה.

נעיצת מבט כמשימה דתית

הגוף שלי רעד ובכל זאת לא הפסקתי לשאול את עצמי, האם פירשתי נכון, ואם כן, ומה עוד ניתן היה לעשות. אלו הם תעתועי המפגשים ברשות הרבים. חלונות הצצה שנפתחים אל סבל נוראי שאולי, ואולי לא, מנת חלקה של ילדה קטנה, בדרכה היומית אל הגן.

ניחמתי את עצמי במחשבה שאם צריך שכפר שלם יעצום עיניים כדי לאפשר לפשעים בתוך המשפחה להתרחש, אז כששכונה שלמה תקפיד לנעוץ עיניים אולי חלק מהפשעים ימוגרו.

על הרודנות

לפני כשנתיים פרסם ההיסטוריון טימותי סניידר ספר דק ופוקח עיניים: 'על הרודנות' (On Tyranny). מודאג מההתרחשויות הפוליטיות בארצות הברית, ביקש סניידר להציע עשרים לקחים מהמאה העשרים רוויית המשטרים הרודניים. אם הפוליטיקאים חוזרים למקומות הפשע, לפחות נלמד אנחנו איך להגיב בתבונה ונמזער את יכולתם להשחית את האנושות.

להיות נוכחות במעשינו ולא לשתוק נוכח העוולות(צילום: מוטי קמחי)

סניידר מצביע על שינויים קטנים שביכולתנו לעשות וכוחם רב בהתנגדות למשטרי רשע. אחת ההצעות היפות והפשוטות היא להקדיש כמה דקות בכל יום להסתובבות חסרת תכלית ברחוב. פשוט להיות נוכחות. כשאנחנו לחוצות, ממהרות ותמיד תכליתיות, אנחנו משרתות בלא דעת את הרודנים.

ביחד, לערבות הדדית

כדאי לנו להקפיד להכיר את השכנות, את המוכרות בחנויות ואת דרי הרחוב. לפטפט, לחייך, לזכור מי גרה לידינו. נוכחות ברחוב היא דרך פשוטה והכרחית לשמור על החיים; שלא יעלימו אף אחת, שלא יפגעו, שלא יחטפו. ואם חלילה יעשה השלטון את המעשים האלה (והוא הרי עושה) אנחנו נדע, נכיר ונאהב את מי שנפגעה ואולי לא נשתוק נוכח העוולות. כל עוד חיינו מתנהלים בין הבית הפרטי למכונית ומול מסכי הטלוויזיה, קל לשלטון לפגוע בלי שנשים לב, בלי שנמחה ובוודאי בלי שנציל. הסתובבות בטלה ברחוב יכולה להיות פעולה של ערבות הדדית.

כשהרשויות מתנערות מאחריות

הטרור הביתי והמגדרי משתולל בתקופה האחרונה (בעצם, הוא תמיד משתולל) והרשויות מקפידות להפגין מולו אזלת יד. במקביל לשקט ולהבנה בה מתקבלת האדישות השלטונית, כלפי הקורבנות מופנית לא אחת אצבע מאשימה.

אדישות שלטונית ואזלת יד(באדיבות המשפחה)

איך היא לא שמה לב שהוא מצר את צעדיה/מרחיק ממנה חברות ומשפחה/מנתק אותה מקשרים בפייסבוק/ממדר אותה מחשבון הבנק ומשליטה על התקציב המשותף? למה היא לא אמרה משהו כשהוא קילל אותה/ כששמעה שתקף את החברה הקודמת שלו/ למה היא לא שיתפה את המשפחה/ ולמה היא לא ברחה למקלט?

העברת האחריות מהרשויות אל הקורבנות מתעלמת מהעבודה שפעמים רבות לא היה לקרבן מה לעשות, לפנות לראשויות? הן הרי מקפידות להתנער מאחריות. עובדה נוספת ממנה מתעלמת גישה זו היא שבאמת קשה מאוד לראות את "פירורי עמי ותמי" שמשאיר התוקף. במקרים רבים, ולא רק במקרי אלימות נגד נשים, קשה לנו לזהות את התהום לתוכה מתדרדרים חיינו.

הנורות האדומות שלא נדלקו לשרה

הסיפור המקראי החזק, העצוב המלמד על חוסר היכולת לראות את נורות האזהרה, הוא סיפורה של שרה, שהייתה נשואה למנהיג גדול ומופתי כלפי העולם, ולגבר עוקד בתוך ביתו. נורת אזהרה ענקית, נכון יותר לומר שלט ניאון מהבהב, אמור היה להידלק כאשר הוא מכר אותה לפרעה ולמלך גרר.  יש מי שתאמר שהיא הייתה צריכה להבין שגבר שמוכר את אשתו במערכה הראשונה יעקוד את בנו במערכה האחרונה.

אחר כך הגבר שלה נענה לדרישות האיומות שלה, מסר בידיה את הגר ובהמשך שילח את הגר וישמעאל אל מותם במדבר. ויש מי שתשאל למה היא חשבה שזה ייעצר בהגר וישמעאל, ואיך היא לא הבינה כמה קצרה הדרך מעקידת ישמעאל,לעקידת יצחק?

אלפי פעמים ישבתי בדמיוני מול שרה. כועסת, כואבת, מתוסכלת ובוכה שאלתי אותה איך, למען השם, לא ראית? איך נתת לגבר שמכר אותך, ושילח את שפחתו ואת בנו אל המדבר, לצאת לטיול של שלושה ימים עם יצחק? מה עוד היה צריך להתרחש בשביל שתביני שאברהם תמיד מועד לעקידה הבאה? בחוץ כעסתי על שרה ובלב דיברתי עם אמא שלי.

אברהם עקב, שרה שתקה:

"יד ושם" לשתיקת הנשים

רוחמה וייס

אברהם עקד ושרה שתקה, והמשא ומתן היחיד שאני מסוגלת לנהל הוא עם השותקים. רוחמה וייס מקדישה את טור פרשת "וירא" בכעס, בכאב, בתסכול ובתחינה לשתיקת שרה. וב"בית המדרש לטוקבקים": מחשבות על תוקפנות ביחס למקורות

"יד ושם" לשתיקת הנשים

חידת הדרמה האחרונה

אברהם ירד מהר המוריה, חבר אל הנערים ויחד הם חזרו לבאר שבע. הוא שב עם הנערים ועם החמור אבל מה עם יצחק, האם הוא ירד מההר הנורא? האם הוא הלך עם אביו? האם הוא הוסיף לדבר אתו? ושרה, האם היא ידעה על העקדה? האם היא דברה עם אברהם בשובו ממנה? מה אמר לה יצחק בנה לאחר העקדה? מה היא השיבה לו?

אברהם חוזר מהעקדה לבאר שבע אך שרה נמצאת בקרית ארבע. בסיום סיפור העקדה נפתחת פרשת 'חיי שרה' שהיא פרשת מותה (בראשית כ"ג, א'-ב'): "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה וַתָּמָת שָׂרָה".

לצערי, עם השנים אני שומעת סיפורים רבים של נשים ששרדו (או לא) אלימות ביתית קשה. היום אני יודעת שיכול להיות שלשרה לא היו כלים ואפשרויות לראות את נורות האזהרה. היום אני מרשה לעצמי להשתתף בכאבה בלי לשפוט אותה. הקורבן היא קורבן והאחריות מוטלת על הקהילה.

אני מקווה בשביל שרה שהיא נפטרה מהעולם בלי לדעת על העקדה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

חברה אנונימית שאלה אותי שאלה שקשורה גם לדברים האלה שכתבתי על שרה: "זה לא סביר ולא הגיוני שבכל שבוע את בוחרת לנתח את סיפורי התורה והתנ"ך באור שלילי. זה פשוט לא סביר שזו החוויה שלך . אפשר להבין את הביקורת אבל את בוחרת פעם אחרי פעם להסיק מסקנות שליליות מסיפורים שיש בהם הרבה מה ללמד גם לימינו".

יקרה מאוד, אני בהחלט חושבת שיש מה ללמוד מסיפורי התורה לימינו ואני לא מנתחת אותם באופן שלילי. ההבדל ביני לבין גברים רבים שקראו את התורה בדורות קודמים, הוא שאני מתעניינת בדמויות אחרות.

אני מאמינה שהאחריות המוסרית שלנו היא להתבונן על השוליים ולא על המרכז: לדאוג לילדות הילדות הקטנות בגני השעשועים ולא ללכת שבי אחרי הסיפורים שמספרים לנו הגברים שמלווים אותן. להתבונן על הנשים המוחפצות, על המצורעות, על האלמנות על הלוחמים הפשוטים שחייהם היו למרמס ועל פועלי היום. אני מנסה לקרוא את הסיפורים בלי להתפתות להערצת הגיבורים-המנהיגים. אני מחויבת לשוליים הפצועים.

את חושבת שאני מנתחת את התורה באור שלילי כיוון שאני מוטרדת מחוויות החיים של שרה ולא של אברהם, בגלל שאני לא חושבת על גבורת העוקד אלא על כאבו של הנעקד.

שבת שלום.