הסבב נגמר. עכשיו אנחנו מחכים לצונאמי
המדינה חוזרת לשגרה, בעוד אנו, הפסיכולוגים החינוכיים בעוטף עזה ומערב הנגב, יודעים שמתקרב אלינו שיטפון של ילדים, בני נוער והורים הלומים
(צילום: AP)
מכירים את זה שאתם מתכוננים לפגישה חשובה או ראיון עבודה שעושים לכם "קווץ'" בבטן, בחילה ולחץ? אז דמיינו שההמתנה היא לא לפגישה, אלא לצונאמי שמתקרב ומאיים להציף. זה המקום שבו אנחנו, הפסיכולוגים החינוכיים, בעיקר בדרום, נמצאים כרגע. אמנם אנחנו מתמודדים מדי פעם עם אזעקות, מטחי הפצצות ובין לבין גם עם הפוגות של שקט, אבל אנחנו כבר חושבים על מה שצפוי לנו. כשכל זה ייגמר. לכאורה ייגמר.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ביום שאחרי התקשורת תפסיק להתעסק ולהתעניין בנו ובמטופלים שלנו: הילדים, ההורים ומערכות החינוך. ביום שאחרי המדינה תחזור לעסוק ב"שגרה" הפוליטית שבין ביבי לגנץ, תקציב המדינה והריאליטי התורן. זה היום שבו אנחנו נפגוש את הצונאמי.
זה לא יגיע בהכרח תוך יום או יומיים. אולי אפילו יעברו שבוע-שבועיים. בתחילה נרגיש אדוות, גלים קטנים, שבהם יופנו אלינו ילדים והוריהם שיספרו על חוויות קשות מסבב הלחימה, על קסאמים שנפלו בסביבתם או ליד יקיריהם, בהלה שאחזה בהם וקושי לחזור לשגרה. בהמשך נתחיל לקבל פניות שלכאורה לא קשורות למתח הביטחוני; תלמידים ומורים שלא ידעו להסביר אפילו לעצמם למה הם לא מרוכזים, עייפים, טרוטי עיניים או סתם לא מרגישים טוב. הורים שמוצאים את עצמם כועסים ומתפרצים ללא כוונה. כשזה יקרה נדע – כפי שאנחנו יודעים תמיד - שהצונאמי הגיע.
כשהיום הזה מגיע משאבי הנפש כבר מדולדלים, ושם תפקידנו כפסיכולוגים חינוכיים, יחד עם היועצות ואנשי החינוך, הוא לתת להם כוחות ולעזור להם לצלוח את העומס הרגשי שהצטבר. כי התמודדות נפשית עם שגרת החירום נמשכת כל הזמן - בהתאוששות מהסבב שהסתיים ובדריכות ובציפייה לקראת הסבב הבא שלצערנו בוא יבוא.
כפי שכתבה היום אחת המחנכות לצוות שלה: "אני כבר בחרדות לקראת השיעור של ה'חזרה לשגרה'. אם עוד פעם יגידו לי: לפתוח תמונות, לאוורר רגשות, לקטלג ולמפות... אני אתפוצץ... אשמח לדחות את הרגע המביך הזה של לעמוד מולם ולעשות את עצמי כאילו אני יודעת מה ואיך להגיד להם".
אנחנו, שתפקידנו לתמוך ולסייע למנהלים, יועצות, מורים, הורים ותלמידים, חיים באותה מציאות משותפת, וכתושבים במערב הנגב אנו חולקים אותן חוויות. השחיקה שלהם הופכת עם הזמן גם לשחיקה אצלנו.
האם, הבת והאזעקה. שגרת הסבבים בשדרות (צילום: רועי עידן)
על כתפינו אחריות גדולה, שאותה אנחנו נושאים בגאווה ובתחושת שליחות אבל עם שליחות לא הולכים למכולת. אמנם מירב התקנים של הפסיכולוגים בעוטף עזה מאוישים, אך העומס שבו אנו עובדים מחייב תקנים נוספים. הצרה היא שגם אם יהיו כאלו, סביר להניח שנתקשה לאייש אותם, שכן מדי שנה עוזבים פסיכולוגים מומחים ומיומנים את השירות הציבורי בשל תנאי השכר מביכים.
מדי שנה מופנים תקציבים ייעודיים, "אד הוק", לטיפולים פסיכולוגיים בילדים ונוער בעוטף עזה, אבל תקציבים אלו אינם קבועים בחוק ומוגדרים במהותם לסקטור פרטי, דבר שמקשה על גיוס של אנשי מקצוע מיומנים שיוכלו לספק מתן תמיכה לאורך זמן. תקציבים אלו לא מסייעים בשיפור תנאי ההעסקה של הפסיכולוגים במגזר הציבורי (בעיקר בשירות הפסיכולוגי החינוכי), דבר שתורם עוד יותר לבריחת מוחות אל עבר הסקטור הפרטי ולהמשך שחיקה של אנשי המקצוע.
למדנו על בשרנו שהמציאות הביטחונית כנראה לא תשתנה בקרוב ושעלינו להתמודד איתה, חרף המחיר המתמשך. אנו רק מבקשים מכם שכשייפסקו האזעקות ורעשי ההפגזות, אל תשכחו אותנו ואת הציבור שאותו שאנחנו משרתים. הגיע הזמן לתמוך בפסיכולוגיה הציבורית, ודרכה בתושבי עוטף עזה ומערב הנגב, ובכלל בפריפריה הגאוגרפית והחברתית. הגיע הזמן להיכנס מתחת לאלונקה ולשפר את תנאי השכר, לטובת הגדלת היכולת שלנו לתת לתושבים החיים פה את הסיוע שמגיע להם מהמדינה.
- דורון היימן הוא פסיכולוג חינוכי העובד בשירות הפסיכולוגי החינוכי שער הנגב, ובקליניקה פרטית בנתיבות. הוא חבר פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
דורון היימן
גימינט הפקות
מומלצים
