ב-17 בנובמבר 1964. מכונית מסחרית בעלת מספר דיפלומטי הגיעה לדלפק המטענים בשדה התעופה ברומא. שני אנשים יצאו מהרכב. הם הזדהו כדיפלומטים, וביקשו לשלוח לקהיר ארגז גדול במטוס הקומט של "נתיבי אוויר ערביים מאוחדים", שעמד להמריא בשעה 17:15. בתעודת המשלוח הוגדר תוכן הארגז כ"מסמכים דיפלומטיים", ועל הארגז היה כתוב באותיות גדולות: "חומר דיפלומטי, לא לפתוח". אבל בארגז הגדול לא היה חומר דיפלומטי - בתוכו היה הישראלי מרדכי לוק (או יוסף דהאן, כפי שנכתב אז ב"ידיעות אחרונות").
עוד כתבות בסדרת היום לפני:
מי שהציל את לוק מלהגיע למצרים היה פקיד המכס המנוסה ששמע קולות מתוך הארגז, שגודלו היה כ-120 על 100 ס"מ. הוא שאל מתוך סקרנות: "מה יש בפנים?" הדיפלומטים המצרים לא התבלבלו והשיבו: "כלים מוזיקליים". ואולם, הקול שעלה מן הארגז לא היה כל כך מוזיקלי. פקיד המכס שמע בבירור את המילים "הצילו! רוצחים!", שנשמעו כאנקה. הוא קרא לשני שוטרים ממשטרת שדה התעופה והורה להם לפתוח את הארגז.
ברגע זה הוחש קצב העלילה. שני המצרים חטפו את הארגז, ולמרות מחאות פקיד המכס הכניסו אותו למכוניתם ונמלטו מהמקום. השוטרים הנבוכים של משטרת איטליה נזקקו לכמה שניות על מנת להחליט מה לעשות. הם הפקיעו מכונית פרטית שחנתה בשדה התעופה ופתחו במרדף אחר המכונית עם הדיפלומטים המצרים. המכונית ניסתה להתחמק בסמטאות הצרות של העיירה אוסטיה, אולם נלכדה במבוי סתום. בשלב זה ניסו המצרים להסתמך על דרכוניהם הדיפלומטיים, אך ללא הועיל. השוטרים הובילו את המכונית ואת הארגז לתחנת המשטרה המקומית.
בתחנת המשטרה נפתח הארגז. בתוכו, על מושב, מעין כיסא של רופא שיניים, ישב אדם במצב של עילפון. רגליו היו כפותות לכיסא המרופד, וכבל נוסף לפת את צווארו אל משענת הכיסא. מטלית שנועדה לסתום את פיו, ושכנראה נשמטה מתוכו, הייתה על חזהו.
שני המצרים נכלאו, ורופא הוזעק אל "האיש שבארגז". הרופא קבע כי "הלה המום בסמי הרדמה". כשהאיש התעורר סיפר סיפור מוזר. לדבריו שמו יוסף דהאן, יליד העיירה עוג'ה שבמרוקו. האיש הוסיף כי הוא מתורגמן במקצועו, ושעבד בשגרירות המצרית ברומא.
האיש סיפר כי יום קודם לכן הגיע לרומא מפרנקפורט, ובשבתו בבית הקפה "קפה דה פרי" בבירת איטליה הוא נפגש עם שני מצרים. משם הוא הלך איתם למכוניתם, שם הם היכו אותו והזריקו לו שלוש זריקות. לאחר מכן, סיפר, הוא לא זכר דבר עד שהתעורר ומצא עצמו בתוך הארגז. העדות נגבתה מהאיש טיפין-טיפין, מכיוון שמפעם לפעם איבד את הכרתו. במהלך החקירה שינה האיש את סיפורו ואמר כי הגיע מנאפולי, שם חי תחת שם בדוי, וכי היה צריך לקבל ברומא סכום כסף גדול.
במהלך החקירה נשלחה הודעה לשגרירות המצרית ברומא, ומיד הופיע יועץ השגרירות שדרש את שחרור שני אנשיו. בינתיים חלפה השפעת הסם, ואז הדהים דהאן את כולם וסיפר כי עבד גם עבור ישראל וגם עבור מצרים. בשלב זה הוא הובא לפני עיתונאים רבים, שקיבלו מידע על "האיש בארגז". הוא חזר על דבריו כפי שאמר לשוטרים והצהיר כי שימש "סוכן כפול". הוא אמר כי בשל שירותיו לטובת ישראל ניתנה לו אזרחות ישראלית.
בינתיים שוחררו שני החוטפים המצרים, מכיוון שנהנו מחסינות דיפלומטית. השניים, כך על פי "ידיעות אחרונות", היו מוחמד עבדול מונייס וסלים עוסמן א-סייד. השניים עבדו כמזכירים ראשונים בשגרירות מצרים ברומא. למחרת הם גורשו למצרים. בשדה התעופה הם הופשטו ונערך חיפוש על גופם. השניים ניסו להתנגד, אבל נאלצו להישמע לאנשי הביטחון בסופו של דבר.
משטרת ישראל לא נדרשה לעשות הרבה כדי לזהות את "יוסף דהאן". לוק (אז בן 31) היה "לקוח" ותיק של המשטרה. "עובי התיק שלו באגף החקירות הוא 6 ס"מ, זהו תיק גדוש מסמכים על מעלליו של שודד ופושע מועד, אשר ברח לפני כשלוש שנים לרצועת עזה", אמרו אז במשטרה. "האיש, שנולד במרוקו, טען אז כי ברח בגלל 'אפליה עדתית', אבטלה ומצוקה כלכלית השוררות בישראל".
לוק נידון בישראל ארבע פעמים בין השנים 1961-1953 על עבירות פליליות, לרבות גניבה ותקיפה, וב-1957 נגזרו עליו שנתיים וחצי מאסר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בגין שוד. הוא נידון לשנתיים חופפות של מאסר על זיוף מסמך, וזאת מלבד הרשעות נוספות על גניבה מדירה, החזקת כלי ירייה ללא רישיון וגם נהיגה ללא רישיון. לוק עצמו התחתן ב-1951, והתגורר עם רעייתו בצריף במעברת עמישב בפתח תקווה. באותן שנים הוא נהג לקנות מקלטי רדיו ומכשירי גז בתשלומים ולמכור אותם למרבה במחיר, בזמן שהציג את עצמו כקבלן עשיר, אבל בפועל אשתו וילדיו חיו בעוני מחפיר.
המצב המשפחתי הקשה המריץ את נשיא המדינה דאז, יצחק בן צבי, להעניק חנינה ללוק, והוא שוחרר בדצמבר 1960. ביוני 1961 נעלם לוק. מאוחר יותר התברר כי הוא הסגיר את עצמו לידי המצרים, ששלטו אז ברצועת עזה. באותו שבוע הוא דיבר ב"רדיו קהיר" ואמר כי "ברח לגן העדן המצרי משום שבישראל שוררת אפליה גזעית מרה". הוא הביע תקווה שהמצרים יעבירו אותו לקנדה, כדי שיוכל לפתוח שם דף חדש. בינתיים הוא עבר לאיטליה, שם אשרת השהייה שלו עמדה לפוג. המצרים ניצלו את מצבו וניסו לרתום אותו לשירות המודיעין שלהם.
בינתיים המשיכו החוקרים האיטלקים לחקור את לוק. "לא בגדתי במולדתי ולא ריגלתי נגד ישראל", הוא חזר וטען. לדבריו, אחד המצרים אמר לו: "ברחת מישראל כדי לראות את העולם. שתף פעולה עימנו ונאפשר לך זאת". כשהסכים, כך לפי הפרסומים ב"ידיעות אחרונות" באותה תקופה, הוא נשלח לקורס למרגלים, שבו השתתפו גם עריקים ישראלים אחרים. הקורס הסתיים ב-15 ביולי 1963, וכעבור שבוע הוא נסע לגרמניה ומשם הועבר לנאפולי. "נצטוותי לעקוב אחר ישראלים בנמל ובתחנת הרכבת, ולדווח על המצב ועל הלכי הרוח בישראל", סיפר. "ואולם, הממונים עליי לא היו שבעי רצון בעבודתי ואיימו להחזירני לקהיר".
הוא סיפר כי ב-17 בנובמבר 1964 נקרא לפגישה עם א-סייד בבית קפה ברומא. שני המצרים לקחו אותו לדירה בקומה שנייה בכתובת שלא הכיר, שם המתינו עוד שני מצרים.
בינתיים התגלה מפי איש מודיעין מצרי לשעבר שנמלט לצרפת כי הוא מכיר היטב את שני הדיפלומטים המצרים שגורשו מאיטליה. הוא ידע לספר כי המזוודה שבה נחטף לוק נבנתה ב-1958 על ידי איש האס.אס הלמוט הדרינגר. המודיעין המצרי השתמש בה כדי לחטוף ולהחזיר למצרים שניים מיריביו של הנשיא דאז נאצר, שנמלטו לאחר כישלון הקשר של 1957. לדבריו, גם מדען גרמני נחטף בשיטה דומה.
ומה היה ללוק להגיד? למחרת המקרה הוא שוחח עם השליח המיוחד של "ידיעות אחרונות" לרומא, אדווין איתן, שישב לידו בטיסה מרומא לשדה התעופה בלוד לאחר שגורש מאיטליה. הוא הצהיר כי אינו חושש לחזור לארץ: "לא הרעתי לארצי ולא פעלתי נגדה", הוא אמר. "להיפך, נדמה לי שבאמצעותי השיגה ישראל שני הישגים חשובים – נופצה רשת המודיעין המצרי והתערערו היחסים בין מצרים ואיטליה".
לוק סיפר כי עזר לישראלים שהיו בכלא המצרי. "התחלתי לשחד את השוטרים והסוהרים במתנות קטנות: סיגריות, ממתקים וכדומה", הוא אמר. "אחר זאת, כבר היו בידי ויכולתי לאיים עליהם ולסחוט מהם עזרה רפואית לחולים שבין האסירים הישראלים, מזון טוב יותר לחלשים שבינינו והפסקת המכות והעינויים שהיו לחם חוקנו יום-יום".
הוא סיפר מדוע הציע לעבוד עבור המצרים: "הדרך האחת להימלט מהגיהינום הייתה לומר למצרים כי אני מוכן לעבור עבורם. קיוויתי כי ישלחוני לחו"ל ואז אוכל להימלט מידם לקנדה". על "בית הספר למרגלים" הוא סיפר: "היינו רק חמישה תלמידים באותו קורס, שני קצינים מצרים ואני. ניתן לי חופש תנועה. אכלתי עם הקצינים ולמדתי". לדבריו, בתום הקורס הוא הוסע גם לדמשק.
על החטיפה עצמה סיפר לוק ל"ידיעות אחרונות": "לא ראיתי את הארגז כי הוא ניצב מאחוריי, ולפתע הייתי בתוכו. רגליי ללא נעליים נתחבו לאנפילאות הממוסמרות לקרקעית הארגז, והמושב הוסב על צירו עד שראשי תאם את הסוגר שהוכן עבורי. הייתי כחנוט, חסר יכולת לנוע או לדבר, כפות וחסום פה". לוק סיפר כי עדיין היה בהכרה כאשר הארגז הוטען על הרכב.
על הרגע שבו התגלה על ידי האיטלקים סיפר: "כאשר קלטו אוזניי דיבורים ליד הארגז פתחתי בצעקות 'רוצחים', 'הצילו'. שמעתי את האיטלקים והמצרים רבים ביניהם וככל שהוסיפו לריב, הגברתי את צרחותיי". הוא אמר כי בשלב זה חסמו המצרים את פתחי האוורור של הארגז, והוא התקשה לנשום. כשהמטוס נחת בישראל נלקח לוק לחקירה במשטרה.
למחרת הוא הובא בפני שופט בבית המשפט השלום בתל אביב, שם הוארך מעצרו ב-15 ימים מכיוון שהסתנן לרצועת עזה. בנוסף הוא נחשד בקיום מגע עם רשת המודיעין המצרית. עוד קודם לכן, כאשר הוכנס לאולם המשפטים, אמר לוק כי הוא חש בטוח יותר בישראל. מרדכי לוק נידון ל-13 שנות מאסר בישראל, שמתוכן ריצה בפועל רק שבע. לוק הלך לעולמו ב-2006 והוא בן 73.
