"לא ידעתי מה יהיה מחר, רק שחיי השתנו": סיפור אהבתם של עדנה ויעקב שבתאי
הספר "כי היום עובר" מאת עדנה שבתאי מגולל את יחסיה הסוערים עם יעקב שבתאי, החל מפגישתם הראשונה כבני נוער ב-1950 ועד למותו כסופר מפורסם, ומגיש לראשונה קטעי מכתבים ומסמכים נדירים. קראו את הפתיחה
עַל כְּתֵפֵךְ יָדִי תָּנוּח
וְצִלִּי עַל־יַד צִלֵּךְ פּוֹסֵעַ,
מִן הַיָּם עַכְשָׁו נוֹשֵׁב הָרוּחַ,
כִּי הַיּוֹם, יָפָתִי, עוֹבֵר.
יעקב שבתאי, מתוך "לפנות־ערב"
"אנחנו קשורים זה לזה אולי כמו הברק לרעם, או האור לחושך, או הים לחוף... ככה באופן פטאלי כל־כך ומוחלט כל־כך, ונפלא".
מעגל ראשון: 1950-1954
יחפים בשדות השלף
1
השלג המפתיע שירד בתחילת 1950 כיסה את כל עמק יזרעאל במעטה של לובן רך. אפילו מחטי האורנים בחורשה מול צריף המגורים שלנו הלבינו.
בבוקר לא היו לימודים. הלכנו קבוצה של בנים ובנות אל הר גבעת המורה, בוססנו בשלג עד מעל לקרסוליים, ומשכנו איתנו קרשים להחליק על השלג. בתצלום שהצטלמנו למזכרת על רקע הלובן הצח נשקפת אלי דמותי של אז, קטנה מכולם באמצע שורת העומדים מאחור, מחייכת חיוך מאושר. בסתיו מלאו לי חמש־עשרה, כל־כך רציתי כבר לחדול להיות ילדה, אבל כמעט דבר לא השתנה. והנה השלג הנדיר והלא־צפוי שעטף לפתע את העולם ביום ההוא כאילו הבטיח שפתאום הכל יכול להיות אחרת.
הקיץ שהגיע לקיבוץ מרחביה היה שוב לוהט, אך הקור הזוהר של השלג נמסך בחורף אל הגפנים, ויבול הענבים של אותה שנה היה מבורך במיוחד.
פגרת הקיץ היתה בעיצומה, ואנחנו, ילדי הקיבוץ, נקראנו לסייע בבציר. לגלות מוקדם בבוקר אשכול מתחבא בין העלים הרחבים, לזמור אותו במזמרה ולהניח בזהירות בסל העץ הרבוע - תענוג. כל בוקר עבדתי שעתיים בבציר, ובערב היתה לי משמרת במטבח ובחדר־האוכל של הקיבוץ, סדר־יום שהשאיר לי את רוב היום לקריאת ספרים, תאוות נפשי.
היה יום שישי הראשון של אוגוסט. לפנות־ערב ירדתי מגבעת המבצר הצלבני העתיק, שעליה נבנו במעגל בתי המגורים של חברי הקיבוץ. באחד מהם היה בית הורי - חדר עם מרפסת פתוחה ללא שירותים וללא ברז מים - דירה שאליה הייתי באה מדי יום שישי אחר־הצהריים לפגוש את אבי שחזר הביתה מעבודתו בתל־אביב. באוויר הכבד של בין־הערביים הידהדו קריאות הילדים ששיחקו על המדשאה הגדולה בחזית חדר־האוכל, ואני חלפתי כמעט במרוצה על המדרכה הצרה, מיהרתי למשמרת הערב. אבל לפתע עצר אותי משהו.
נער שנראה כגבר — גבוה, רחב־כתפיים, ותלתלים שחורים שפוכים לו על מצחו, עמד שם לא רחוק מחבורת נערים ונערות ממחנה העבודה של השומר הצעיר בתל־אביב, שישבו על הדשא. עמד וגבו אליהם, כמתבדל בכוונה בעמידת סירוב, והִקשה את עורפו מול איש צעיר שניסה לדבר אליו.
רוצים לקרוא את "כי היום העובר" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .
לא קלטתי דבר ממה שנאמר ביניהם כשעצרתי שם במרחק - אולי לחצי דקה, אולי לנצח - מרותקת לעוצמה שקרנה ממנו ולכהות האפלה שבפניו.
מאוחר יותר באותו ליל־שבת - במפגש חגיגי של הקיבוץ עם המנצח האורח של הפילהרמונית, דין דיקסון (אחד המנצחים האפרו־אמריקנים הראשונים, שבא לנצח על הפילהרמונית הישראלית, והגיע לשַׁבָּת בקיבוץ, מתוך סקרנות) - ראיתי אותו שוב. הוא התיישב לו עם אותה חבורה, מאחורֵי שורת הכיסאות שבה ישבתי אני עם חברתי נעמי. בדיוק מאחורַי ישב, השתובב כילד, שיעשע בדיבוריו את בני חבורתו, שר בהתלהבות סוחפת את "ג'ריקו", שהמנצח האורח לימד את כל הקהל, ודפק ברגליו בקצב על רגלי כיסאי שלפניו. עצרתי את נשימתי במבוכה.
למחרת נפגשנו שוב. הפעם בערב ריקודים עם האורחים מגדוד מרכז תל־אביב. כמעט לא ידעתי את נפשי כשהוא נכנס בין נעמי לביני במעגל השלישיות, תפס בחוזקה בידינו וטילטל אותן במרץ. הרגשתי כאילו אני עפה באוויר.
לאחר שהסתיימו הריקודים מצאנו את עצמנו שתינו לידו וליד בַּרקֶה חברו, שאותו הכרנו יומיים קודם, כשהתנדב לאמן אותנו, הבנות, בכדורסל. חצינו ברביעייה את החצר הגדולה בדרך אל בית־הקירור שבעברהּ האחר, לשתות חלב קר.
זה היה אחד מתענוגות הקיץ שלנו, ילדי הקיבוץ, לבוא בשעת לילה לבית־הקירור ולהגיר ישירות מברז המְכָל הענק חלב קר כקרח אל כלִי הפח שהיה תלוי על הקיר. אין פלא שהתענוג הזה קסם לנערים העירונים, שאליהם הגיע החלב בשנים ההן רק מכַּדֵי החלבן הנוקש על הדלת בהשכמת הבוקר. כשיצאנו משם וקשרנו שיחה בזוגות, התפצלו דרכינו.
שוטטנו לנו שנינו בשדרת הקזוארינות והברושים ושוחחנו על ההבדלים בין החיים בעיר לחיים בקיבוץ. אני הבעתי (בזהירות) את משיכתי לחיי העיר; ואילו יענקלה - כך אמר שקוראים לו כולם, פרט לבני המשפחה שקוראים לו י־קוב - התפעל דווקא מן "השלווה הכפרית" ומהשמיים המכוכבים. "תראי איזה שמיים. תראי את הכוכבים", חזר ואמר, "אף־פעם אי־אפשר לראות שמיים כאלה בתל־אביב".
כבר היה סמוך לאחת אחר חצות כשעמדנו לצאת מפרצה בשער המערבי של גדר הקיבוץ על־יד חורשת האיקליפטוס. אורו הלבן של הירח שעמד גבוה מעל לצמרות העצים הענקיים נשפך בכל מרחב השמיים, ולי לא היה מסתור מן הבושה שהציפה אותי כשהנער־הגבר הזה, שרק לפני שעה קצרה היה לי זר, אחז פתאום בידי ועזר לי לעבור בעד לפרצה לצד השער הנעול.
ככה, בעוד ידו אוחזת בידי, יצאנו שנינו אל המרחב הפתוח, ומשהו שכאילו חסם מפנַי את האופק נעלם באותו רגע והעולם נראה לי חדש ומופלא.
כביש עפולה בית־שאן התפתל לפנינו והכסיף בין שדות השלף, ואנחנו הפלגנו עליו בטיול, ומדי פעם מצאנו לנו מקום לשבת על אחד הגשרים הקטנים שמעל ערוצי הוואדיות בדרך.
עם קרנֵי השחר הראשונות הגיע רגע הפרידה. "אני אחשוב עלייך בדרך לתל־אביב", אמר. עוד קודם סיפר שבא רק לסוף־שבוע, בכלל לא רצה לבוא. "ולא תחזור?" שאלתי. "אולי", אמר, "אולי אחזור מחר". לא ידעתי מה יהיה מחר. ידעתי רק שחיי השתנו.
רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן
עדנה שבתאי, "כי היום עובר", הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 361 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
