השחרה בלתי נסבלת

בנימין נתניהו ובני גנץ(צילום: EPA, רויטרס)

יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, העלה תמונה לטוויטר שבה הוא נראה מספר סיפור לפני השינה לשלושת ילדיו, תחת הכיתוב: "בסוף יום ארוך צריך לשים את שלושת האיומים הקיומיים האלה לישון". התמונה בפיג'מות היא כזאת שיכולה הייתה להיות מצולמת בכל בית בישראל. בדיוק כך אנחנו נראים בסוף היום: מותשים, כמהים לרגע של משפחתיות, מורידים מעצמנו את השריון הקבוע של הציניות והמגננה. ילדים אינם איום קיומי. אזרחים אינם איום קיומי.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

ראשית, שווה להתעכב על הסיבות שבגינן נתניהו טורח לארגן כנסי חירום של המפלגות שתומכות בו. לא המצב בעוטף עזה ולא קריסת בתי החולים, לא הנשים הנרצחות ולא הפועלים הנופלים אל מותם, אלא מלחמת ההישרדות. ובמלחמה הזו - כל הקורבנות כשרים. גם כשמדובר ב-20% מאזרחי מדינת ישראל.

במשחק הציני הזה ברור לכל בר דעת שההסתה היא רק כלי, האוכלוסייה הערבית היא רק מטרה נוחה ותו לא. הרי הליכוד ונתניהו עצמו נשאו ונתנו עם הרשימה המשותפת לא פעם ולא פעמיים על מנת לקדם את מטרותיהם.

יו"ר כחול לבן, בני גנץ, קרא אתמול (יום ב') לראש הממשלה לחזור בו מההשתלחויות נגד הפוליטיקאים הערבים. אפשר לראות במעשה הזה צעד אלגנטי של סולידריות ואיחוי השסעים, אבל אנו כבר למודי מלחמות. הרי אותו גנץ שגינה את נתניהו על פירוד ושיסוי הוא זה שלא מעז לומר מילה אחת רעה על אביגדור ליברמן, מי שעשוי לספק לו קואליציה ומי שבעצמו משתלח בציבור הערבי השכם וערב. זהו אותו גנץ שבקמפיין שלו נערכה השוואה מכוערת בין אחוזי ההצבעה בבני ברק לאחוזי ההצבעה בתל אביב על מנת לייצר את אפקט "החרדים נוהרים לקלפיות".

• חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"