בלון צהוב בצורת טלאי: ניצולי השואה ברשתות החברתיות
פרויקט חדש ומקורי מנציח את השואה עבור צעירים דרך הומור ואופטימיות: מניצול שמחבק בלון שבתוכו הכיתוב Jude ועד לנכדים שקעקעו את המספר של סבם על הזרוע - ניצולי שואה מצולמים בתמונות צבעוניות ומעוררות השראה
ניצול שואה שמחבק בלון בצורת טלאי צהוב שבתוכו כתוב JUDE; ניצול שואה מאושוויץ שנכדיו קעקעו על ידם את המספר שלו על הזרוע; שחקני תיאטרון שהפיחו חיים בפסלים של גיבורי מרד גטו ורשה; ונציגת דור שני לשואה שמצטלמת עם לחם פרוס בארגז כסמל למה שבני גילה עברו עם הורים ניצולי שואה.
זה רק חלק קטן מפרויקט חדש ומרגש בשם Humans of the Holocaust ("אנשי השואה") שיזם הצלם והמרצה ארז כגנוביץ'. מדובר בתערוכת צילומים שמופצת ברשתות החברתיות, ומספרת לדור הצעיר בארץ ובעולם את סיפורם של ניצולי השואה בצורה אחרת, כשהרעיון הוא לגרום לדור המילניאלס להתחבר לזיכרונותיהם של ניצולי השואה.
הרעיון נולד לאחר שכגנוביץ' הזדעזע מהנתונים של סקר ועדת התביעות לפיו 50% מבני המילניאלנס בארצות הברית לא שמעו על אושוויץ, ו-66% לא יכלו לציין שם של מחנה ריכוז או גטו.
לצד הבורות הזו, האנטישמיות מרימה ראש ברחבי העולם - הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, הפיגוע בבית הכנסת של חב"ד בפאווי קליפורניה והאירוע בהאלה שבגרמניה הם רק דוגמאות ספורות לכך, ובארה"ב לבדה יותר מ-2,000 תקיפות אנטישמיות התרחשו בשנה האחרונה; יותר משליש מיהודי ארה"ב מפחדים ללכת עם סממנים יהודים במרחב הציבורי; 59% מבעלי זכות הבחירה בגרמניה מאמינים שהאנטישמיות עלתה בארצם, וכרבע מאזרחי גרמניה מחזיקים בדעות אנטישמיות.
"בעקבות הנתונים הללו החלטתי ליזום פרויקט שיספר את סיפורם של ניצולי השואה מזווית אישית ואופטימית", אומר כגנוביץ'. "כשחושבים על מיזמים להנצחת השואה הם בדרך כלל קודרים, אפורים ובשחור לבן, והמיזם החדש שיצרתי הוא אופטימי וצבעוני, עם תמונות לא שגרתיות, ומסרים אוניברסליים. אני חושב שעל ידי הצגת הסיפור האנושי מאחורי המספר הבלתי נתפס של שישה מיליון יהודים שנרצחו בשואה, נצליח לגרום לדור הצעיר להתעניין וללמוד על הסכנה שבעלייתה המחודשת של האנטישמיות".
בשנה הבאה תוצג תערוכת התמונות של כגנוביץ' בפיטסבורג בארצות הברית כחלק מהמאבק של הקהילה היהודית באנטישמיות הגואה. "אני מתכוון שהפרויקט יהפוך לתערוכה נודדת שתעבור בין קמפוסים, בתי ספר ציבורים, מסגדים, כנסיות וכל מקום שיהיה מוכן להציג אותו בארה"ב ובאירופה", אמר.
מתוך הפרויקט:
"כשהילדים שלכם יראו את מספר השואה שלי על הזרוע שלכם, תספרו להם עלי?", שאל ניצול השואה יעקב דיאמנט ז"ל את נכדיו, שקעקעו על זרועם את המספר שהנאצים הטביעו על ידו.
אוה קור מוזס ז"ל, שנפטרה לפני כחודשים במסע חינוכי בפולין, היא ניצולת שואה מתאומי מנגלה, שהצהירה כי סלחה לנאצים. היא סיפרה על הכוח שבסליחה, ואיך ההחלטה שלה לסלוח עזרה לה בהתמודדות עם הכאב שחוותה. לפני שנתיים הריאיון שלה בבאזפיד הפך ויראלי וצפו בו יותר מ-120 מיליון אנשים מרחבי העולם.
רפי איתן ז"ל, מלוכדי אייכמן, סיפר: "בשעה שגופתו של אייכמן עלתה באש, הרגשתי שזהו צדק פואטי. גופתו נאכלה באש על ידי המדינה היהודית הריבונית שאת עמה הוא ניסה בעצמו להשמיד".
חברי להקת התיאטרון סטונס התחפשו לדמויות של גיבורי מרד ורשה: "ברגע שראיתי את הדמוית בפסל של מרד גטו ורשה, ידעתי שאני צריך להפיח בהן חיים על מנת שלא ייזכרו רק כדמויות מאבן", אומר חבר הלהקה.
תמי רווה, בתו של ניצול השואה גדעון האוזנר, מתארת את תהליך כתיבת נאום "ששת מיליון הקטגורים" המפורסם של אביה: "אבי כתב את הנאום תוך שהוא מקדיש מחשבה לכל מילה. הוא רצה שהנאום יהדהד לא רק בבית המשפט בירושלים - אלא בעולם כולו. ואכן - כך אירע".
ליאורה דניאלי, בת יחידה לזוג ניצולי שואה שעלו לארץ, מספרת: "כשהייתי ילדה, להיות ניצול שואה היה בושה. אף אחד לא דיבר על מה שקרה. הזיכרונות דוכאו. האווירה בבית הייתה עצובה. לא הייתה סיבה לשמוח, גם לא בימי הולדת. לא היו בוכים. לא מתלוננים. אין משפחה כי כולם ניספו בשואה. אף פעם לא להשאיר שאריות על הצלחת. אף פעם לא להגיד שהאוכל לא טעים. אסור לזרוק אוכל. אסור לאכול ממתקים. בובות וצעצועים היו לוקסוס. גם אנחנו היינו ניצולים. היום אני נשואה עם שלושה ילדים וחמישה נכדים. תמיד נתתי להם מה שיכולתי, דברים שנמנעו ממני. החיים שלהם שונים מהחיים הקשים שלי כנערה צעירה. אני בטוחה שהחיים שלהם שמחים יותר".
לאתר הפרויקט Humans of the Holocaust
