דרך מקורית להראות לילדים שאתם גאים בהם
נכון שאתם חושבים שהם הכי נהדרים בעולם, אבל עם יד על הלב, האם אתם מראים לילדים שאתם גאים בהם? הסופרת ענת קלו לברון תמיד הרגישה שהיא מאכזבת את ההורים שלה, והחליטה לעשות תרגיל שיעזור לה ולילדיה
לפני כמה שבועות התקשר אליי ראש החוג לרפואה באחת האוניברסיטאות ואמר - "שלום, אנחנו לא מכירים. הייתי בהרצאה שלך ואני מעוניין שתהיי חלק מהסגל בקורס מיוחד שאני בונה לסטודנטים שלי". בהתחלה חשבתי שעובדים עליי, אחר כך הייתי בטוחה שהוא מתבלבל - ואחרי שהוא הבהיר לי שהוא לא מתבלבל והוא ממש רציני, צבטתי את עצמי במשך כל השיחה.
הוא דיבר, ואני הרגעתי את עצמי לא להתלהב כדי לא להתאכזב. הוא דיבר, ואני סיפרתי לעצמי שתיכף הוא יגלה שאין לי תואר ושבקושי סיימתי בגרות. הוא דיבר ואני חשבתי שגם אם הייתי עושה את כל מה שההורים רצו שאעשה ולא עשיתי, גם אז אין מצב שהייתי מגיעה ללמוד בחוג לרפואה, שלא לדבר על ללמד בו.
ואיכשהו, למרות כל הרעש הזה שהתחולל לי בראש, בסוף השיחה שמעתי את עצמי אומרת לו שכדי שהקורס יהיה אפקטיבי הוא חייב לתת לי יותר מפגשים ממה שהוא תכנן. הוא שתק ואמר "כל המרצים שפניתי אליהם אמרו בדיוק את אותו הדבר, ולכולם עניתי את אותה התשובה: 'כרגע זה מה שיש'".
שבועיים מאוחר יותר הוא התקשר ואמר שהוא חשב על זה והחליט לתת לי מספר מפגשים כפול משאר המרצים, והוא מבקש שאשלח לו סילבוס כדי שהוא יוכל להתקדם ולסגור תאריכים.
לטורים הקודמים:
השאלה שעוזרת לי להיות אמא יותר טובה
רוצים להיות מאושרים? הקשיבו לעצת האיש שחיסל את בן לאדן
כשסיימנו את השיחה עמדתי עם דמעות בעיניים, הסתכלתי לשמיים ובלי לחשוב אמרתי לאמא שלי שבדיוק שלושה חודשים לפני כן נפטרה: "את רואה, אמא? אמנם לא נתתי לך סיבה להתגאות בי בחייך, אבל לפחות אני נותנת לך סיבה להתגאות בי אחרי מותך". ואיך שאמרתי את זה הזדעזעתי. הזדעזעתי שאני עדיין חושבת מחשבה כזאת, הזדעזעתי שאני עדיין מאמינה שאני אכזבה.
רוצה שאמא תהיה גאה בי
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הרגשתי שאני מאכזבת את ההורים שלי. אכזבתי אותם כשעזבתי את הבלט, אכזבתי אותם כשהתחלתי לעשן, אכזבתי אותם באסיפות הורים ואכזבתי אותם כשעזבתי את המגמה הריאלית. אכזבתי אותם כשעזבתי את קורס הקצינות, אכזבתי אותם כשלא סיימתי את התואר, אכזבתי אותם כשעזבתי את IBM, אכזבתי אותם כשעזבתי את מיקרוסופט ואכזבתי אותם כשלא הצלתי אותם כל אחד בתורו.
פתאום ראיתי את הילדה הזאת, שהולכת עם משא האכזבה שכל כך הרבה שנים לא עוזב אותה, ובאותו רגע החלטתי לעשות רשימה של הדברים שאם הייתי שואלת את אמא שלי על מה היא הייתה גאה בי, זה מה שהיא הייתה עונה.
בהתחלה זה היה קצת מגומגם. אמרתי שהיא בטח הייתה גאה בי על שלושת הילדים שלי ושהיא גם הייתה גאה על האיש שבחרתי לעצמי, וסביר להניח שהיא גם גאה בספרים שכתבתי, והיא הייתה גאה בי על זה שאני עושה ספורט כל יום. היא הייתה גאה בי על החברות שבחרתי והיא הייתה גאה בי על האדם שאני ועל העשייה שלי.
תוך כדי כך שכתבתי הרגשתי איך אני מזדקפת ומתרגשת ומרגישה ראויה, והבנתי כמה הדבר הזה כל כך חשוב. כמה חשוב לילד, גם בגיל 52, שאמא שלו תכתוב לו ותספר לו על מה היא גאה בו. כי זה כל מה שאנחנו רוצים: להיות גאוות הורינו.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
ואז קרה לי מה שתמיד קורה לי כשאני חושבת על הילדה שהייתי: ישר אני חושבת שאיזה מזל שאצלנו זה לא ככה, ואיזה מזל שאני כל כך גאה בילדים שלי ואיזה מזל שהילדים שלי לגמרי יודעים שאני גאה בהם. אבל רגע לפני שסגרתי את העניין הזה עם עצמי, מזל שהייתי מספיק כנה כדי לשאול את עצמי אם זה באמת נכון.
האם אני יכולה להיות בטוחה שהילדים שלי מסתובבים בתחושה שאני גאה בהם, או שאולי גם אצל הילדים שלי מסתובבת בתת מודע תחושה שהם אכזבה? הרי כל אחד מהם עשה, וברוך השם עוד יעשה, דברים בניגוד לרצוני.
כל אחד מהם עזב דברים שהאמנתי שנכונים ומתאימים לו, ולכל אחד מהם בזמנו אמרתי: "אוי, חבל שהפסקת ללמוד לרקוד, רקדת כל כך יפה"; "אוי, חבל שעזבת את המכינה, זה כל כך התאים לך"; "אוי, חבל שלא הלכת לכיתת מצטיינים". אוי ואוי ואוי, והבנתי שזה הכי אנושי שאני אגיד אוי, וזה הכי אנושי שהם יפתחו בגלל זה תחושה שהם מאכזבים אותי.
מכתב גאווה
החלטתי שאם כל כך התרגשתי מהרשימה שכתבתי בשמה של אמי שכבר נפטרה, כדאי שאכתוב לכל אחד מילדיי מכתב גאווה מהאמא שלהם שברוך השם עדיין חיה. עם כל מילה שכתבתי הלב שלי התרחב, וכשסיימתי את המכתב השלישי גיליתי שבכלל לא כתבתי על ההישגים שלהם או ההצלחות שלהם אלא דווקא על הדרך, על מי שהם.
על הנחישות, על הערכים, על ההקשבה שלהם לעצמם, על עמוד השדרה שיש להם, על השאפתנות שלהם, על יכולת ההכלה והבנה שלהם. כשסיימתי הייתי כל כך גאה בעצמי, שחזרתי לרשימה של הדברים שאמא שלי היתה גאה בי עליהם והוספתי שהיום היא גם הייתה גאה בי על האמא שאני.
תכל'ס: כתבו לעצמכם מכתב ובו רשימה של כל מה שאמא או אבא שלכם היו גאים בכם עליו. כתבו בנדיבות, אל תתקמצנו, ואחר כך, אחרי שתתמלאו ותהיו זקופים - כתבו לכל אחד מהילדים שלכם מכתב על כל מה שאתם גאים בו עליו. אני מבטיחה שגם אם לא תתנו להם את המכתב שכתבתם, הילדים שלכם ירגישו שעומד מולם הורה שגאה בהם. כי אין מה לעשות, הילדים שלנו תמיד יודעים מה אנחנו חושבים.
ענת קלו לברון,
סופרת ומרצה, מחברת הספר "תכל'ס - איך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך". הרצאתה הבאה תתקיים ב-27 בנובמבר ב"טוקהאוס", תל אביב
לפנייה לכתב/ת 
