"אם אגיד לאמא, הוא ירביץ לה שוב. אשתוק"
"רצתי למטבח והבאתי את המטאטא, הרבצתי לו עם המקל הכי חזק שיכולתי. כנראה שלא ממש כאב לו כי הוא המשיך, מתישהו הוא העיף אותי. אמא כבר התקפלה על הרצפה וניסתה להגן על הפנים שלה עם הידיים". לרגל יום המאבק באלימות כלפי נשים שמצוין (ב'), לפניכם חלק ראשון ממדור חדש בו נחשוף קטעים מיומנים שכתבה מיטלי כהן (שם בדוי) - ילדה שגדלה עם אב מכה
גיל 6 כיתה א'. עוד אחת מהפעמים שאבא שלי השתולל בבית. אני לא זוכרת על מה, לא תמיד הוא אמר. או יותר נכון צרח, למה הוא כועס. הוא הרביץ לאמא מכות חזקות בסלון.
שמעתי את הצעקות והחבטות מהחדר ורצתי, "עזוב אותה!!!" צעקתי כמו תמיד, אבל הוא המשיך, דחפתי אותו כמה פעמים, ניסיתי למשוך אותו בכל הכוח מהחולצה אבל לא הצלחתי.
רצתי למטבח והבאתי את המטאטא, הרבצתי לו עם המקל הכי חזק שיכולתי. כנראה שלא ממש כאב לו כי הוא המשיך, מתישהו הוא העיף אותי. אמא כבר התקפלה על הרצפה וניסתה להגן על הפנים שלה עם הידיים.
הוא תלש את הטלפון מהקיר ועם הכבל שחיבר את הטלפון לקיר התחיל לחנוק אותה, היא בקושי הצליחה לנשום... הוא הולך להרוג אותה, חשבתי...
אחד התחביבים שלי באותה תקופה, כיאה לילדה בבית אלים כניראה, היה צפייה בהיאבקות. היו מתאבקים שאהבתי במיוחד, אין כמעט קרב שהפסדתי.. אספתי תמונות שלהם בזמן שילדות בגילי אספו מכתביות, תליתי פוסטרים שלהם בזמן שילדות בגילי תלו פוסטרים של להקות בנים.
ובעיקר.. בעיקר למדתי מהם והתאמנתי. כדי להגן על אמא. כדי להגן על עצמי.
"לא עוזבת עד שלא תפסיק להרביץ לאמא!"
הלכתי אחורה עד למטבח כדי לקחת תנופה. "קדימה מיטלי.. את יכולה.. על החיים ועל המוות.." רצתי הכי מהר שיכולתי, קפיצה אחת והייתי על השולחן בפינת אוכל, עוד קפיצה אחת ונתליתי על הגב של אבא, את הידיים שלי ליפפתי מסביב לראש שלו מאחורה על העיניים.
הוא לא ראה כלום, וזה עצבן אותו.. ממש עצבן אותו.. הוא ניסה להשתחרר ולהוציא לי את הידיים ואני הידקתי אותם יותר. "רדי ממני מטומטמת!!" הוא צעק תוך כדי שניסה, ולפעמים גם הצליח, לתת לי אגרופים לצלעות.
"לא עוזבת עד שלא תפסיק להרביץ לאמא!" הוא ניסה מכל כיוון ובכל דרך להשתחרר תוך כדי שהוא צורח ומאיים ומכה. הצלחתי. הוא עזב אותה. היא השתעלה וניסתה להוריד מעצמה את הכבל של הטלפון.
"טוב, עזבתי אותה, עופי ממני כבר!!" "לא עפה עד שאתה לא הולך מהבית", הידקתי את האחיזה עוד יותר. מתישהו הוא התייאש והתחיל לגשש את הדרך אל הדלת. רק כשהוא יצא וירד בקושי כבר חצי מהמדרגות עזבתי את האחיזה ורצתי בטיסה חזרה הביתה.
טרקתי ונעלתי את הדלת, הדבר הראשון שראיתי מולי זה התיק שלו, תפסתי אותו ורצתי איתו למרפסת, הוא בדיוק יצא מהבניין. "אבאאא", הוא הסתובב והרים את הראש למעלה. "קח שתוכל ללכת לעבודה ולא לחזור לפה יותר!"
העפתי את התיק למטה, הוא היה כנראה פתוח כי הכל התפזר על הרצפה. הסתכלתי עליו כמה שניות בהלם, לא מאמינה על עצמי ועל מה שעשיתי עכשיו.. ובעיקר ידעתי שאני עוד אחטוף על זה אם הוא יחזור אי פעם.
"אני חייבת להגיע למשטרה. אני חייבת"
סגרתי את המרפסת. אמא עדיין הייתה על הרצפה. "אמא, אמא את בסדר? את רוצה מים? אני אחפש טלפון של רופא?", למשטרה כבר לא חשבתי להתקשר, זכרתי את הפעם האחרונה שעשיתי את זה וויתרתי מראש.
"אני חייבת להגיע למשטרה. אני חייבת", היא מלמלה לי או לעצמה, לא ממש הבנתי. "את רוצה שאני ארד לבדוק אם הוא הלך? אולי תלכי יותר מאוחר?" "לא, אני חייבת שהם ייראו את הסימנים ושיבואו לפה עכשיו".
אחרי כמה זמן היא הצליחה לקום. "תישארי פה ותנעלי את הדלת. אל תפתחי לאף אחד אם את לא שומעת ורואה בעינית שזה אני או רפי", "בסדר. אני אשמור על הבית אל תדאגי". היא יצאה.
עקבתי אחריה בכל החלונות של הבית עד שעלתה על האוטובוס. אחרי שעה בערך רפי חזר. רפי זה אחי הגדול, לא בהרבה, אבל שנינו בעצם הספקנו כבר לגדול הרבה יותר מהגיל שלנו... בית ספר של החיים שכזה...
"אתה יודע איפה אמא או איפה אבא?" שאלתי אותו, "בבית כלא של המשטרה, גם אבא בבית כלא של המשטרה, עכשיו באתי משם". אחי תמיד היה ישיר וענייני כבר מגיל קטן..
"אבל למה גם אמא בכלא??" "כי השוטרים אמרו שהיא כל הזמן מגישה תלונות, והיא גם צעקה על אבא שם אז הוא המציא שהיא אלימה. בקיצור כמו תמיד. בטח עוד מעט הם ישחררו אותם והם יחזרו הביתה, יש לך שיעורי בית בנתיים?"
שיעורים היו לי, והרבה
אבל בית לא...
הייתי בת 8 וחצי כשנולדה לי אחות קטנה. בתוך שנה מהגרועות שעברתי בחיי. אחה"צ אחד היינו לבד בבית, רק הוא (אבא שלי) ואני ואחותי התינוקת. הוא הלך לראות כדורגל או לנוח אני לא זוכרת עד היום, אבל הוא היה על המיטה בחדר שלו, אחותי בכתה במיטה שלה.
לקחו לי בדיוק כמה שניות כדי להתלבט מה עדיף - להפריע לאבא ולקרוא לו, או לנסות להכין לה בעצמי בקבוק. בחרתי באפשרות השנייה ורצתי למטבח, אבל איך מכינים דייסה עכשיו...?
ניסיתי לקרוא ולהבין אבל לא הבנתי כלום. "הלווווו את לא שומעת שאחותך בוכה???". הגיעה הצרחה הראשונה "אני...אה...כן...אני מנסה להכין...". לא היה לי ברור אם הצלחתי להכין או לא, אבל תפסתי את הבקבוק עם הדבר הבלתי מזוהה שיצא לי ורצתי לאחותי.
היא לא הצליחה לאכול, יצאה לי בלילה לא ברורה וסמיכה מדי וזה רק תסכל אותה יותר והיא המשיכה לבכות ולצרוח, כמעט שברתי את הבקבוק הזה מהלחץ שייצא כבר משהו
הוא קם מהמיטה.
הלך עליי אלוהים...הוא חטף לי את הבקבוק מהיד והסתכל עליו ואז הסתכל עליי במבט שרק מי שהייתה לו/ה מפלצת כזאת בבית מכיר/ה. "מה זה..? מה את מטומטמת??? אני צריך לקום בשביל להכין דייסה???" (את המילים "אני" ו"לקום" הוא צרח).
קיבלתי את הבקבוק לראש ושנייה אחרי הוא תפס אותי והעיף אותי אחורה בעוצמה. בקצה החדר מאחוריי היה שולחן מחשב עם פינות חדות מעץ וברזל, פינה כזו נכנסה לי באמצע הגב ונזרקתי על הרצפה עם הכאב הכי גדול שהרגשתי אי פעם.
הוא חזר לחדר שלו, ואחרי כמה שניות יצא מהבית, נשארנו אחותי הקטנה שבוכה מרעב במיטה שלה, ואני על הרצפה לא יכולה לזוז ומפחדת לבכות בקול שאחותי לא תיבהל ותצרח יותר.
כמה סדקים היו לי בלב ובנפש
לא הצלחתי להזיז כלום מהגוף. תפסתי ברצפה בקושי וזחלתי לאט לאט עד למיטה שלה, אני חייבת להרגיע אותה, עם כאבי תופת הגעתי אליה, וככה כשאני שוכבת על רצפה התחלתי לנדנד לה את המיטה עד שנרגעה ונרדמה.
באפיסת כוחות נרדמתי גם אני על הרצפה, ואולי בכלל איבדתי את ההכרה לכמה זמן, אני לא זוכרת. אני רק זוכרת שהבטחתי לעצמי שאני לא אספר לאמא, כי אז היא תכעס עליו או אפילו רק תשאל אותו למה או שהיא תתלונן, ואז הוא ירביץ לה עוד פעם. עדיף לשתוק.
במשך ימים ארוכים הייתי במיטה ולא הצלחתי לזוז. חשש לסדק בעמוד השדרה אמרו הרופאים. אבל כמה סדקים היו לי בלב ובנפש... רק אלוהים ידע. ברגע שיכולתי לקום ברחתי מהבית, הגעתי ברגל אל מסדרונות הרווחה.
טיפסתי על הדלפק שהיה גבוה ממני בהרבה, "יש לך פגישה?" דקלם השומר שמולי, "כן. תפתח" אמרתי. לא היה לי שמץ של מושג מה הוא שאל אבל שיהיה, העיקר שהדלת נפתחה. דפקתי על כל דלת אפשרית וניסיתי לדבר ולהראות את הסימנים שעל הגוף שלי בסוף יצאה אליי מישהי שהייתה ניראת לי מוכרת."למה את לא בבית ספר? איפה אמא?"
ניסיתי להסביר לה שכבר כמה זמן אני לא בבית ספר כי הייתי מרותקת למיטה וכל מה שקרה. "אמא שלך אמרה לך להגיד את זה? טוב, תחזרי הביתה אני אטפל בזה",
והלכה.
חזרתי ברגל, עם כאבי תופת בגב ובגוף, אבל מאושרת מעצמי שהנה עכשיו יעזרו לנו. כמה שעות אח"כ קיבלתי את ה"עזרה" בדמות עוד מכות על הגוף הכואב גם ככה שלי על זה שהעזתי לספר בחוץ מה קרה.
"פעם הבאה שזה קורה אני גומר אותך! הבנת???"
**************************************
הרבה נשים כאלה היו פעם ילדות כאלה. ילדות שהמערכת לא זיהתה בזמן. אפרסם כאן מדי פעם חלקים שאשכתב מיומנים שכתבתי לאורך השנים. בתור ילדה, בתור אישה. ואולי, אולי זה יעזור למנוע ממישהי אחרת את הגיהנום הזה. אולי זה יעזור לסביבה ולרשויות לפתוח יותר את העיניים, האוזניים והלב. אולי זה יעזור שאוכל להגיד שהייתי פה כדי לספר. ואולי המגיפה הזאת סוף סוף כבר תיגמר.
מיטלי
לפנייה לכתב/ת 
