"הרגע שגיליתי שבתי עברה התעללות מינית"
אחרי שבתה נרדמה, ג' הסתכלה במחברת ציורים שליד מיטתה והבינה שהילדה עברה התעללות מינית. בטור לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים, היא אומרת: "עזבתי קריירה מצליחה ולא סיפרתי לאף אחד מה הסיבה. ידעתי שרק אני יכולתי להציל את נפשה של ילדתי"
החיים זרמו על מי מנוחות, סיגלית (שם בדוי) בתי גדלה כילדה מחוננת, יפה עד כאב, חייכנית ונעימה. ילדה בכורה שכל הורה היה מייחל לעצמו. היו קשיים בהורות, אך הם לא היו חריגים.
בכל קושי בו נתקלתי תמיד היה לי איש מקצוע, חברה לשאול, פורום אימהות שיודעות הכול (חוץ ממני), או שסתם נתתי לבעיה לעבור. ובכלל, אנחנו יודעים שלכל בעיה, טכנית לפחות, או לכל מחלה - קיים פרוטוקול טיפול. אבל שום דבר, ושום בית ספר להורות אליו הלכתי או ספר אותו קראתי (ויסלחו לי "הלוחשת לתינוקות", מיכל דליות, מכון אדלר ועמיתיו) לא הכינו אותי ליום הזה.
ב-19:45 השכבתי את ילדתי לישון עם שיר וסיפור. היא הייתה בכיתה ג', מסודרת ומאורגנת. אוהבת לצייר וגם מאוד מוכשרת בזה. בתום טקס השינה המסורתי שכולל סיפור ואת השיר "הילדה הכי יפה בגן" (כמה בנאלי) ואת השיר על דני, התפוח והילדה הקצת רעה הזו, אני רואה מחברת פתוחה בצד השולחן, מחברת ובה שני ציורים שכמעט ולא הותירו לי ספק: ילדתי עברה התעללות מינית.
שיחות שצריך לעשות עם ילדים על מיניות בריאה:
לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין
ציורים קשים מנשוא. ציורים שלא צריך להיות פסיכולוג ילדים כדי להבין שהילדה עברה חוויה קשה. חוויה מינית, או יותר נכון - התעללות מינית, וכל מילה נוספת מיותרת - בעיקר כי לראשונה בחיי לא ידעתי לרגע, אבל רק לרגע, מה להגיד או מה לעשות.
ידעתי שאני צריכה לעשות משהו. אבל לא ידעתי מה. בזמנו, היה לי תפקיד תובעני, ואהבתי את העבודה שלי מאוד. באותו ערב, עוד הייתה לי שיחת ועידה עם מנהלים בכירים ממנה שכחתי באותם רגעים (ועל כך גם ננזפתי).
ישבתי והסתכלתי על התמונה - והדמעות, בדיוק כמו בשיר, החלו לזלוג מעצמן. בכיתי מבלי יכולת או אפילו רצון לנסות לעצור - כי באמת הפעם הייתה לי סיבה אמיתית לבכות. בעלי יצא לערב בירות. הוא בדרך כלל לא יוצא עם חברים, אז נחנקתי עם עצמי כי לא רציתי להרוס לו מפגש נדיר, והמשכתי לבכות.
תוך כדי דמעות שנמשכו עד עשר בלילה, התקשרתי למורה וסיכמנו שניפגש ביום המחרת ביחד עם היועצת. בינתיים, התקשרתי לחברה שלי ענת שמטפלת בילדים וגם לסיגלית, המטפלת אליה אני הולכת בקביעות לפעמים, כשאני צריכה לספר על משברים והצלחות, וקבעתי גם עם שתיהן לאותו בוקר למחרת.
לבד במערכה
לענת הגעתי ביחד עם סיגלית, היא הכירה אותה כחברתי וחשבה שאנחנו הולכות ליום כיף בתל אביב. אסור למטפלת להיות בקשר מקצועי עם חברה, אבל אמרתי לה בכאב לב שאני מוכנה לוותר על החברות (לימים, כך קרה) ושהיא חייבת לקבל אותנו.
ענת עשתה מעין בדיקת אומדן מצוקה. אגב, באותם רגעים היחידים שהיו במצוקה היו בעלי ואני. הילדה עוד לא עיכלה את מה שעברה בכלל, ולימים הבנתי שזה מנגנון הדחקה ילדי. זה המנגנון של הנשים שאנו שומעים עליהן שבגיל עשרים ומשהו צצות להן טראומות ילדות.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
בתוך המצוקה, הרגשתי גם טוב עם עצמי. כי ידעתי שאני מתחילה לטפל. לא יודעת בדיוק במה, אבל מטפלת. לבית הספר הגעתי לקראת הצהריים ולאחר הצגת הראיות, היועצת והמורה הגיבו באדישות: "אה, זה? זו התפתחות מינית תקינה, זה פרי דמיונה. אולי את עובדת יותר מדי והיא רק רוצה שתהיי יותר בבית? או שאולי היא רואה את ההתנהגות הזו בבית?" הסתכלו בתמונה, קוראיי היקרים: ילדה בכיתה ג' יכולה לצייר אורגיה (כדי לשמור על פרטיות הילדה זהו איור דומה, אך לא המקורי)?
.jpg "( )")
מההלם עניתי ליועצת: "הלוואי והילדה הייתה רואה אורגיה בבית", והן שלחו אותי לדרכי. הבנתי שבעלי ואני לבד במערכה. אני רוצה להבין מה קרה. חובה עליי להבין מה קרה. אני רוצה למנוע מהבת שלי ליפול לתהום עוד לפני שהיא מבינה שהיא כבר בקצה המצוק.
הילדה החלה לקמול
ענת טיפלה בילדה ואדווה טיפלה בי כדי שאוכל לטפל בילדה. הן גם עבדו בסנכרון מלא. ענת אמרה לי שהיא חייבת לדווח לרשויות הרווחה אם אני רוצה שהיא תטפל בילדה. בכלל, יועצת בית הספר עברה על החוק מעצם אי הדיווח גם במקרה בו הילדה בדתה את הסיפור מדמיונה ובוודאי אם מצפייה בהרגלי הוריה.
ואז החלה מסכת הטיפולים הארוכה והיקרה מאוד כי את הכול עשינו מהכיס הפרטי. המדינה והשירות הסוציאלי זרקו אותי לאנחות, והיו המון כאלה. והטיפול עבד, הילדה החלה לקמול כי שכבות ההגנה הוסרו. מילדה עצמאית היא הפכה להיות תלותית, ביקשה שיער קצוץ (לבקשתה, גזרתי רעמת תלתלים מרהיבים), עלתה במשקל, הרטיבה בלילות, ובישרה לי שלא יהיו לה ילדים "כי בלידה מדממים מהפות" (באילו המילים שלא אשכח).
ככה מתנהגת ילדה שעברה התעללות מינית. זה לכאורה המצב התקין. באחד הימים התקשרו אליי מבית הספר ואמרו לי שילד התחכך בה בטעות במדרגות. היא אגרפה אותו כל כך חזק עד שידה נשברה והוא פתח את הראש. זה גם הרגע שבו החלטתי שאני עוזבת את העבודה לגמרי (בשלב הזה כבר צמצמתי שעות עבודה) ומטגנת שניצלים עד החלמתה הנפשית של הילדה.
יש לי עוד ילד. אז הוא היה בן ארבע. אני לא יכולה לספר מה עשיתי איתו לנוכח המצב, כי אני לא זוכרת. לא זוכרת מי גידל אותו באותה תקופה. זו לא הייתי אני, גם לא בעלי. הוא פשוט היה שם ושרד איכשהו (גם על זה שילמתי בדיעבד).
קראו עוד:
התעללות בילדים: סימני האזהרה שמעלים חשד
"הורה צריך להיות כל הזמן עם יד על הדופק"
מונעים את האונס הבא: דברו עם הילדים
ואז נשברתי גם אני. כל היום בטיפולים עם הילדה. לא רואה אנשים, לא מתלבשת, לא מנהלת שיחות מבוגרים ובעיקר - לא יכולה לספר לסביבה לאן נעלמתי. המצאתי מיליון סיפורים על חישוב מסלול חדש בקריירה. לא כולם האמינו כי מי עושה חישוב מסלול בגיל 30 וקצת - אבל לא היה לי איכפת.
בעיקר נשברתי כי גם פתאום לרגע הסתכלתי על עצמי - עזבתי את הקריירה שלי שאהבתי וטיפחתי. ידעתי שזה המעשה הנכון, בכלל לא הייתה לי ברירה. אבל היה לי קשה. עד היום קשה, ועד היום אני חושבת שההתפתחות המקצועית שלי נתקעה מאוד, אבל אני לא מתחרטת. רק אני יכולתי להציל את נפשה של ילדתי. העבודה תחכה.
יודעים בצורה חלקית מה קרה
אקפוץ בזמן, ולא אספר את דרך הבלהות שעברנו כולנו. הילדה השתקמה ואנחנו גם יודעים בצורה חלקית מה קרה שם. הייתי יכולה לדעת במאה אחוז אם הייתי לוקחת אותה לאבחונים תחת חקירה של פסיכולוג ילדים במשטרה.
לקראת סוף התהליך היא כבר יכלה לומר: "אימא, אל תדאגי, הייתי חזקה מספיק כדי לכסח אותם. היינו כמה בנות, אבל אותי הם לא הצליחו להפשיט כי נשכתי אותם ובעטתי בהם. שאר הבנות לא הצליחו. אני בינתיים נעלתי את עצמי בתא שירותים עד שנגמרה ההפסקה. הם לא עשו לי כלום".
היו שם ילדים בכיתה ו' ועוד חברות שעברו את המקרה. לילדים ממילא לא ניתן היה לעשות כלום כי הם מתחת לגיל 16, אבל כשסיפרתי למנהלת על מה שקרה היא אמרה בתגובה: "אל תדאגי, הם כבר בכיתה ז' ועברו לחטיבה, הם לא בבית הספר יותר". אולי זה היה נדמה לה שזה בסדר שהם ימשיכו את מעשיהם בבית ספר אחר?
האימהות של הילדות האחרות? אמרו שזה כבר היה ממזמן, אז מה זה משנה. מסתבר שאילו חומרים והתעללויות קשות שהרבה מהאנשים בוחרים שלא לטפל כי אין להם את הכוחות לכך. לרוב גם אין הכסף. גם לנו לא היה כסף. שברנו כל תוכנית חיסכון, פקדון או גמול השתלמות. זו הייתה שנה שהוצאנו כחצי מיליון שקל, וגם לי לא הייתה משכורת יותר.
לשבור את הילדה כדי לבנות אותה מחדש
הילדה התחזקה, גדלה והתאפסה. דמיינו לכם, לשבור את הילדה שלי, כדי לבנות אותה מחדש. חזקה יותר, ובעיקר מודעת. הרסתי את נפשה ושיקמתי מחדש. הילד הקטן? גם אותו תפסתי בזמן. הזוגיות? כבר חזרנו לעליות ולמורדות של נשואים רגילים. אפילו הסקס חזר (כי מי יכול לעשות סקס כשיש פיל של התעללות מינית בבית). העבודה והמינוס? הדברים מסתדרים מעצמם.
ואני? עשיתי שני תארים שניים כי הייתי חייבת להתאוורר מריח טיגון השניצלים ומליחות הדמעות, רצתי מרתונים (וגם הגעתי לפודיום - הרשו לי להשוויץ קלות), ובעיקר למדתי מה הדברים החשובים בחיים כבר בגיל צעיר.
כמרתוניסטית אני יכולה להעיד שהמשבר והתהליך שעברתי הוא כמו ריצת מרתון (רק בלי התהילה בסוף). כשאתה מחליט לעשות את זה בפעם הראשונה, לוקח לך כמה רגעים לעכל את העניין. או אז אתה יוצא למסע ארוך ולא תמיד תדע איך זה יסתיים ובכמה זמן בדיוק. גם לא תדע אילו פצעים יישארו.
אתה מגלה שיש המון קשיים שאתה לא רואה אותם מיד והם כואבים יותר מהמרתון עצמו. אבל אתה לא מפסיק לרוץ. אין ברירה - חייבים להמשיך אל המטרה. אתה חייב ללמוד לנהל את המשברים ולצאת מחוזק יותר, וזאת בתנאי שאתה קשוב לדופק שלך, תרתי משמע. השמועות נכונות - אנשים (לפחות חלקם) רצים מרתון בגלל משבר בחיים.
אימהות יקרות, אבות יקרים - היו חזקים. גם בנושאים קשים. ארבע שנים זה לקח. מצאו לכם את האנשים שיכולים לסייע וטפלו גם בעצמכם, גם בשגרה וגם במשבר - רק אז תהיו מסוגלים לטפל גם בילדכם. אתם תגלו איך מקילומטר לקילומטר אתם תבינו - שהחיים, אנחנו, וגם ילדינו חזקים יותר מהכול.
הכותבת מעוניינת לספר את סיפורה בארגונים המסייעים ומטפלים בנושא ההטרדות המיניות. ניתן ליצור קשר במייל
לפנייה לכתב/ת 
