דברים ששמעתי מאבו מאזן על מזרחים
מעל הפגישה בין יו"ר הרשות לבין משפחת הסופר היהודי-עיראקי יצחק בר משה, ריחפה ההבנה שאנחנו משלמים מחיר על עקירת היהדות הערבית
אבו מאזן ונעמי נידם(לשכת יו"ר הרשות הפלסטינית)
לפני שבוע פגשתי ברמאללה את יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. זו הייתה פגישה אינטימית יחסית, שאליה הוזמנו בני משפחתו הסופר היהודי-עיראקי יצחק בר משה ז"ל. ישבתי מולו ושמעתי אותו, כביכול מנהיגם של אויביי, מדבר בערבית על התקוות הכי גדולות שלי. אבל במקום לשמוח נמלאתי צער גדול מאוד.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
שלושה ימים לאחר מכן הגיעו למוקטעה גם בני משפחתו של הסופר העיראקי שמעון בלס, שהלך לעולמו לאחרונה. בשיחה עמם, כמו גם בשיחה שנכחתי בה וכתבתי עליה לאתר "שיחה מקומית", חזר אבו מאזן והדגיש את הדמיון בין הפלסטינים לבין היהודים המזרחים. "אתם כמו אחים שלנו", הוא אמר. "אני יודע שההורים שלכם שמעו אום כולתום. אני יודע שאילצו אותכם לגור במעברות. לי ולכם יש עניין עם אשכנזים".
הציניים יאמרו שאבו מאזן ניסה לפלג בין חלקי החברה הישראלית המסוכסכת ממילא, להצית את הכעס המוכר על ההתעמרות, הביזוי והאפליה של יהודי ארצות ערב. אבל דבריו גרמו לי לכעס אחר. לא על נלעגותם של סבי וסבתי בארץ אבותיהם, לא על המעברות, הדי.די.טי או חטיפות הילדים; כאב על כך שמדינת ישראל שרפה באש האידיאולוגיה הציונית את הסיכוי הכי טוב שלנו לשלום: את השפה הערבית.
כשיהודי ארצות האסלאם הגיעו לישראל הם הבינו מהר מאוד שכדאי להם לצבוע את הלשון. כמעט כל מהגר יהודי הבין זאת - היידיש, הלדינו, ההונגרית והרוסית הוחלפו בשפת הקודש המתחדשת. אבל במקרה של המזרחים הפכה שפת אמם לשפת האויב, השכן שהוא בו בעת הן מאיים והן נלעג.
אבו מאזן עם תמי בצלאל, בתו של הסופר יצחק בר משה(לשכת יו"ר הרשות הפלסטינית)
במקום לפנות מקום בהנהגה למי שמבינים איך מתנהלים במזרח התיכון – ניסו להדיר את המזרחים לתפקיד חוטבי העצים ושואבי המים. העוול שנעשה להם הוא עוול לא פחות לאזרחי ישראל כולם, לילדים, לעתיד שמצפה לנו.
התעניינותו של אבו מאזן ביהדות ארצות ערב היא עדות למה שהפסדנו. הרי כעת עומדים מיותמים ספריו של יצחק בר משה ז"ל, שאותם כתב בערבית ספרותית כמעט בהתרסה, לקהל קוראים שאינו קיים. אפילו בנותיו לא יודעות לקרוא את כתביו.
אבל אבו מאזן התייחס לספרו "יציאת עיראק" כאל אוצר עוד ב-1974. בהיותו פליט פלסטיני בסוריה, הוא נדהם לגלות שיש יהודים דוברי ערבית שהוגלו מבתיהם כמותו, בלית ברירה, בצער, בגעגוע. בקוראו את ספרו של אזרח המדינה היריבה, זו שבגללה עזב את עיר הולדתו צפת, תפיסתו את העם היהודי השתנתה. כל זה לא יכול היה לקרות אם בר משה היה עושה את הדבר ההגיוני לעשות – וכותב בעברית. זה התאפשר רק בזכות השפה הערבית המשותפת.
אין פה ניסיון להתרפק על ההיסטוריה. לא כל היהודים זכו לחיי שלום ושפע בארצות ערב. אבו מאזן, אגב, יודע זאת היטב. "התנהלות המשטרים הערביים כלפי נתיניהם היהודים מעוררת צער וכאב", כתב עוד בשנות ה-70. "לא ניתן לתארה אלא כבושה וכבזיון. אנחנו הפכנו אותם לאויבים. הכרחנו אותם לעמוד נגדנו מבלי לתת להם ברירה אחרת. כפינו עליהם לבחור בין הגירה לישראל לבין מוות וכליה".
את תחושותיו ביחס למזרחים לא הצליח אבו מאזן להעביר לפלסטינים בני הדור הצעיר. כמו מרבית המזרחים בארץ, הם לא מדמיינים לעצמם כמה קרובים הסבים והסבתות שלהם לשלנו. עוד מעט ייעלם הדור הזה ואיתו תיעלם הערבית כשפת-אם בעם היהודי. קשה שלא להבחין בהחמצה הלאומית-מדינית-תרבותית שהשרתה על המפגש ברמאללה תחושה מרה כלענה: איפה היינו היום אם ישראל הייתה מאמצת בחום את הערביות היהודית במקום לעקור אותה בכוח?
- נעמי נידם היא עיתונאית ועורכת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
נעמי נידם
נתן רושנסקי
מומלצים
