העבודה במדעים נשארה בבית של אבא

"אפשר לחשוב, היום כל זוג שלישי מתגרש", "הילדים מתרגלים מהר", "אין יותר משפחות 'רגילות', זה כבר זן נכחד". זה באמת כל כך פשוט להיות ילד שחי בשני בתים? בין אם הוריו התגרשו או כי הם בהורות משותפת (הורות מתוך הסכם)? התשובה הקצרה - לא. בכלל לא.

העובדה שילד כזה פחות חריג ממה שהיו ילדים כאלה בעבר בוודאי מקלה, אבל לא פותרת את הקושי. חוויית החיים בשני בתים היא מורכבת ויכולה לגעת בכמה אלמנטים - געגוע, תחושת שייכות לבית, התמודדות עם פערים בין הבתים, אתגרים לוגיסטיים שמחביאים מאחוריהם קשיים רגשיים, ובמצבים של סכסוך בין ההורים - גם משברי נאמנות.

התמודדות עם פערים בין הבתים(צילום: shutterstock)

זה לא סוד שילדים להורים גרושים מתקשים לוותר על הפנטזיה שהוריהם יחזרו לחיות יחד, במיוחד אם הם צעירים (עד גיל שמונה בערך). גם אם הוריהם כבר בזוגיות שנייה, אפילו נשואים - הילד לא נותן לעובדות לבלבל אותו.

הפנטזיה שההורים יהיו ביחד

מה שהפתיע אותי מאוד, זה שגם ילדים שמעולם לא חוו את הוריהם כזוג, חיים את הפנטזיה הזו. את השיעור הזה לימד אותי הבן הרגיש שלי. הילדים שלי נולדו להורות משותפת. המשמעות היא שאביהם ואני איננו זוג ומעולם לא היינו.

הילדים שלי נולדו לתוך הסיטואציה של שני בתים, ובכל זאת, כבר בגיל שנתיים, במקרה בו היינו שני ההורים ושני הילדים באותו מקום, תפס הבן שלי את ידו של אביו ביד אחת ואת ידי שלי בידו השנייה וזימרר "אמא ואבא, אמא ואבא".

קראו עוד:

הטעויות הנפוצות ביותר של הורים גרושים

המחיר שהילדים משלמים על גירושים מכוערים

מחקר: הפתרון האידיאלי לילדים אחרי גירושים

מאז, ביטאו הוא ואחותו התאומה את הפנטזיה הזו כמה וכמה פעמים. "הלוואי והיינו חיים כולם באותו בית" (כשב"כולם" הם כוללים גם את בעלי ובנותיו), "אמא, בואי, את גרה עם אבא" (באחת הפעמים בהם הבאתי את הילדים לבית של אביהם), ועוד.

בעצם, זה כל כך בסיסי - ילדים החיים בשני בתים נאלצים בכל רגע נתון בחייהם להתגעגע לאחד משני האנשים הכי חשובים עבורם - אלה שמגדירים את זהותם.

פערים בין הבתים

ילד במשפחה "רגילה" הולך "הביתה", ישן ב"בית", מזמין חברים "הביתה". ילד שחי בשני בתים הולך ביום א' ל"בית של אבא" וביום ב' ל"בית של אמא".

מנעד רגשות השייכות הוא רחב ומשתנה ממשפחה למשפחה ומילד לילד. יש ילדים שפשוט מרגישים לגמרי בבית בשני הבתים שלהם, ועבורם השימוש במילים "הבית של" הוא פשוט שימוש במילים, ללא מטענים. יש ילדים שעבורם להגיד "הבית של" מבטא תחושת שייכות או היעדרה.

ילדים לומדים מהר מאוד מה מותר ואיפה(צילום: shutterstock)

ומה לגבי הפערים בין הבתים? מה מותר פה ואסור שם? נכון שילדים סתגלנים והם לומדים מהר מאוד מה מותר איפה. זה נכון גם להבדלים בין הגן לבית או בין הבית של סבתא לבית של ההורים.

אלא שבין אמא ואבא מתגנב הרבה פעמים גם אלמנט של "לבחור צד". "מה זה אומר על אמא שהיא לא מקפידה איתנו על צחצוח שיניים? שהיא 'קוּלית' או שהיא 'מזניחה'? הרי בעיני אבא זה כל כך חשוב. אז איפה אני בין שתי הגישות המנוגדות הללו? בצד של אמא או של אבא?"

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

האם בהתנהגות שלנו אנחנו דוחפים את הילדים לאתגרי נאמנות? האם אנחנו "זורקים" עקיצות על דרך ההתנהלות של ההורה השני או שאנחנו מאמצים גישה מכבדת מתוך הבנה שילד זקוק לתחושת אהבה והערצה לשני הוריו, לא פחות ממה שהוא זקוק למים, אוכל וטיפול רפואי?

השיעורים בבית של אבא

ישנם העניינים הטכניים שלעתים קרובות ממש אינם טכניים. כשילד בן עשר שוכח את ההדפסה של העבודה במדעים בבית הלא נכון ונזכר בזה בשמונה בערב, האם הוא חסר אחריות שלא עומד בציפיות הברורות מבני גילו? האם ניכנס עכשיו, אנחנו - ההורים, למאבקי כוח, מי משנינו צריך להביא את ההדפסה? ואם צד אחד יוזם מאבק האם הצד השני ישמור על כבודו או ישמור על ילדו?

תפקיד ההורים לעזור לילדים(צילום: shutterstock)

כשילדה בת ארבע רוצה דווקא את הבובה של הפילה הוורודה שנמצאת בבית של אבא ולא מסתפקת ב-13 הבובות האחרות שיש בבית של אמא, האם זה סתם פינוק? האם נלמד אותה פשוט להתמודד עם המצב כי ככה זה בחיים ועדיף לה להתרגל? או אולי נבין שהפילה הוורודה משמשת אותה כחפץ מעבר ומקלה עליה את המעברים בין שני הבתים?

חוויית החיים בשני בתים, על כל מה שכרוך בה, היא כמו קיטבג שהילד סוחב איתו 24/7. הוא קם איתו בבוקר, הולך איתו לגן או לבית הספר, חוזר איתו לאחד משני בתיו והולך איתו לישון בלילה.

סביבה חמה ואוהבת

תפקידנו כהורים הוא לעזור לילדים להסתדר עם הקיטבג. בראש ובראשונה, להכיר בו. גם בינינו לבין עצמנו וגם מול הילדים. "אני מבין שאתה מתגעגע לאמא". "אני יודעת, המעברים בין אמא לאבא קשים. אני מבינה את העצב שלך".

נימנע מסכסוכים עם ההורה השני, לפחות מול ודרך הילדים. נקפיד על דיבור מכבד כשאנחנו מתייחסים להורה השני, אפילו אם בתוך תוכנו אנחנו חושבים עליו את הדברים הכי נוראיים.

נייצר עבור הילד סביבה חמה ועוטפת, תחושת שייכות וביתיות שלא מנסה לבוא על חשבון תחושת השייכות שלו לבית השני, וזאת גם כשמדובר בבית משולב של פרק ב'.

ניסע ונביא עבורם את המחברת או הבובה מהבית השני, נחבק את הילד ואת הגעגוע שלו להורה השני ולא ניקח את זה כעלבון או פגיעה בנו. אנחנו לא יכולים להעלים עבורם את הקיטבג. אנחנו כן יכולים להפוך אותו לפחות כבד.

הכותבת היא מדריכת הורים , אמא בהורות משותפת ואמא משלבת