"חסרה לי הכרה בדרך הייסורים": מסע למולדת עם יוצאי אתיופיה

השמש כבר כמעט שקעה. אנחנו ישובים בין המצבות בבית הקברות בכפר וולאקה שבאתיופיה. רק ארבע שעות אורכת הטיסה מתל אביב לאדיס אבבה, אבל מי שיגיע לכאן ימצא את עצמו בעולם שכמו קפא בזמן.

בכפר אמבובר, המקום שבו נולדה בליינש זבדיה, שגרירת ישראל באתיופיה

את הנוף הפתוח הנמתח לכל עבר מנקדות בקתות בוץ מכוסות זרדים, ורועים יחפים מכנסים את עדריהם בערוב היום. הלב יוצא אל העולם הזה, אל ארצם של בני ביתא ישראל, יהודים שנפרדו מעם ישראל בימי גלות בית ראשון ושבו לחיקו לאחרונה. וההתרגשות גדולה עוד יותר כאשר מתבוננים במקום הזה מבעד לעיניהם של בני העדה האתיופית שעלו לארץ לפני שנים רבות, ועתה שבו למולדתם, ואת מבטם מכסה צעיף של זיכרונות. זיכרונות מבית אבא, הכפר שנטשו, חברים וקרובי משפחה שנותרו מאחור, ריח האבק הנישא באוויר, והזווית המיוחדת שבה מאירות קרני השמש האחרונות את הסוואנה.

בעיבורו של בית הקברות עומד זקוף בני פיקדו, ובקול שקט ומאופק מסיים את סיפורו: "החברה הישראלית קיבלה אותי אל חיקה ודאגה לי, אבל דבר אחד נמנע ממני. אחרי מסע הייסורים שעברתי בדרכי לארץ, הייתה חסרה לי רק ההכרה בכך שהייתי גיבור. הייתה חסרה המורה שתעמוד בכיתה ותסביר לכולם: 'בני גיבור, בני עבר מסע קשה מפרך וארוך בעקבות החלום העתיק על ירוסלם. הוא שילם מחיר אישי יקר כדי לממש את חלום הנביאים שעליו גדל. הוא יצא אל הלא נודע, עזב את כפרו ואת ביתו, את הכלבים שאהב ואת המקנה שהכיר. הוא גיבור'".

אולי היה זה האבק, ואולי הזווית המיוחדת של השמש, אבל דמעות הציפו את עיניי כשבני דיבר. נזכרתי בפגישתי לפני כעשור עם חברי אבי בניהו, שהיה אז דובר צה"ל, אך שיתף אותי בקורות אותו לילה בלתי נשכח שבין שישי לשבת, כשהתלווה ככתב צבאי למה שייקרא מאוחר יותר "מבצע שלמה".

הילדים של הרי סמייאן

"רגע אחד זכור לי במיוחד", סיפר לי בניהו. "עמדתי ליד אמנון ליפקין-שחק שהיה סגן הרמטכ"ל ומפקד המבצע בדיוק כאשר קיבל קריאה מבני גנץ - אז מפקד שלדג שהייתה אמונה על אבטחת השדה מפני המורדים - להגיע במהירות למהומה שפרצה בצידו השני של השדה. רצנו בחרדה, המורדים בשער וכל דקה חשובה, וחייבים לחלץ את האנשים. גנץ עמד ליד גבר מבוגר, שלמרות ההוראות כי אין להעלות דבר על המטוס מפאת מגבלות המשקל, סירב להיפרד מהשקית המרופטת שהצמיד לגופו. התור מתעכב, המהומה גדלה, ורק לאחר התערבות אחד הקייסים הסכים הגבר הסרבן לאפשר לליפקין-שחק להציץ בשקית. בתוכה התגלתה הגדה של פסח, מרופטת וישנה. 'קיבלתי אותה מסבא שלי, שאמר לי לא למסור אותה לאף אחד בעולם,' אמר הגבר הזקוף. 'עברתי איתה שנה וחצי בדרכים ושמרתי עליה עד עכשיו. אעדיף למות ולא להיפרד מההגדה'. האירוע הפך אותי ליהודי טוב יותר", הודה בניהו. "זו הייתה יהדותם בת 2,500 שנה, שאיתה הם הגיעו לארץ, וכאן הטילו בהם ספק".

זכורה לי התרגשותו של בניהו כאשר גולל בפניי את הסיפור אז, בלשכתו בקריה, וזכורה לי הערכתי הגדולה לצה"ל שחילץ את בני העדה והביא אותם לירוסלם, מושא חלומותיהם. אבל גם אני עדיין לא הבנתי אז שהאנשים הללו הם-הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור. רק עכשיו, בעומדנו בבית הקברות בוואלקה, חדרה אליי לראשונה במלוא עוצמתה ההבנה של ההכרה שבני ביקש - ואנחנו לא ידענו לתת.

"עקרו לי את הלב"

"הייתי ילד כשעזבנו את הכפר בדרך הארוכה לארץ", מספר לי עמרם אקלום בג'יפ המתנודד בדרכנו לאמבובר. "יצאנו בעקבות החלום לירוסלם, אל הלא-נודע. עברנו מאות קילומטרים בלי ידיעה ובלי ודאות. איבדנו בדרך ילדים, אחים ודודים. היה זה מסע בן חודשים, שלאחריו החל מסע נוסף שיש המתארים אותו בשם 'שואת האתיופים' במחנות הפליטים בסודן. את כל זה עשינו מכוח מחויבות לחלום בן 2,500 שנה, החלום על ירוסלם. מעולם לא חיללנו שבת. רעבנו ולא אכלנו מאכלי גויים. שמרנו על דיני טומאה וטהרה. וכשסוף-סוף הגענו לירושלים - הטילו ספק ביהדותנו. עקרו לנו את הלב. עקרו לי את הלב. כבר 39 שנים אני בלי לב. האם לנו הגיע גיור לחומרה?" דבריו של בני מצמררים, כמו סיפוריהם של שאר בני קהילתו, חברינו למסע.

יצאנו יחד ישראלים וישראלים ממוצא אתיופי למסע היכרות מטעם עמותת "עולים ביחד". המסע נועד עבור אנשי תקשורת במטרה להכיר לעומק את סיפורה של קהילת יהודי אתיופיה. ד"ר יואב הלר, מראשי הארגון, הדריך אותנו ברגישות בנפתולי ההיסטוריה, הלבטים, הקונפליקטים והטעויות שהם מורשתו של סיפור העלייה הגדול של יהודי אתיופיה. לנגד עינינו קם לחיים סיפורה של עדת ביתא ישראל, שקיימו את יהדותם ברוח הספרות התנ"כית, כמו לא היו כלל המשנה והתלמוד וההלכה, שחיו בכפרים ירוקים יותר וירוקים פחות כמו אברהם אבינו, ושרק חלום אחד נשזר ביניהם מדור לדור - להגיע לירוסלם. כל יהודי אתיופי שפגשתי וסיפר את סיפור חייו ביטא בראש ובראשונה את הכמיהה הגדולה לעיר הקודש.

המסע באתיופיה

יהודה עמיחי כתב בשירו "אהבת הארץ": "הארץ שלנו מחולקת למחוזות הזיכרון וגלילים של תקווה / והתושבים מתערבבים אלה עם אלה, כמו חוזרים מחתונה עם חוזרים מלוויית המת. / מי שחופר גומה נגד פגזים, ישוב אחר כך וישכב בה עם נערתו... / והארץ ארץ חבילה: / והיא קשורה היטב והכל בה, והיא קשורה חזק / והחוטים לפעמים מכאיבים".

כמה יפה הדימוי הזה של עמיחי. אנחנו שלובים אלה באלה: עולים חדשים, ותיקים וצברים. הכאבים הם של כולנו. אבל ייתכן שיש כאבים עמוקים יותר ופחות? האם ישנם כאלה שסבלו יותר?

על האספלט החם מחוץ לבית הנתיבות בלליבלה, אנחנו מנצלים את העיכוב בטיסה לגונדר כדי להקשיב בצימאון ל"זאודה", לימים הרב ד"ר שרון שלום. בקול רועד מהתרגשות הוא מספר: "גדלתי באזור גודולו. בכפר הקטן שלי הייתי זאודה, סגן רועה צאן. לא רב, לא דוקטור ולא שרון. סבא תמיד חזר וסיפר על ירושלים והצביע לכיוון העיר הנכספת, עיר עשויה זהב בארץ שבה נשפך החלב והדבש. יחד עם חברי מספון, שנינו ילדים קטנים, החלטנו שעלינו לממש את החלום. עזבנו את הבית בכפר ורצנו לכיוון ירוסלם - לא ביזבזנו זמן על הליכה". הרב שרון מגולל באוזנינו את תלאות הדרך, עד לפגישה בחופה של סודן עם חיילי השייטת, שהעלו אותו לספינה לכיוון ירושלים.

הילדים בכפר אמבובר

ואני? הייתי בטוח שאני מכיר על בוריו את סיפורם של יהודי אתיופיה. הלוא הייתי כבר באתיופיה, הלוא הוצאתי לאור את ספריו של הרב שרון - אך כבר בשעות הראשונות למסענו המשותף גיליתי עד כמה שטחית הייתה הידיעה שלי אודותיהם, ועד כמה לא באמת הבנתי את שעברו. יותר מכל, ליוותה אותי במסע הזה התחושה שגיליתי את אחיי האובדים. הסופר הצרפתי מרסל פרוסט כתב, "מסע תגליות אמיתי אינו מורכב ממציאת נופים חדשים, אלא מהתבוננות בהם דרך עיניים חדשות".

הנופים היו אמנם מוכרים, הרי כבר הייתי שם, והאנשים היו מוכרים, אך הפעם ההתבוננות הייתה אחרת. לאורך השנים שמעתי על הישגיהם, קשייהם ותסכוליהם, אך על אדמת אתיופיה נוכחתי עד כמה אין דומה מראה עיניים למשמע אוזניים.

שרשרת זוועות ומוות

יצאתי למסע כדי ללמוד, כדי להכיר. המפגשים עם נוף מולדתם וילדותם של חברינו למסע, וסיפוריהם על ההחלטה לעלות לארץ בדרך לא דרך, היו מפעימים, מעצימים ומעוררי מחשבות.

חוויתי יחד עם בליינש זבדיה את ילדותה כשלקחה אותנו לבית הבוץ בכפר אמבובר שבו גדלה, כשהראתה לנו את הנהר שאליו הלכה מדי יום יחפה לשאוב מים למשפחתה, ואת בית הכנסת שבנה אביה. ההתרגשות גאתה כשבליינש ציינה את סגירת המעגל הייחודית שלה, כשלאחר עלייתה לארץ, חזרה לאתיופיה כשגרירת ישראל.

המסע הפגיש אותי עם הנרטיב שלנו, הישראלים הוותיקים, נרטיב של גאווה סביב גיבורינו אנשי המוסד, הסוכנות, השייטת, צה"ל וחיל האוויר שהצילו את יהדות אתיופיה, ובאישון לילה העלו את בניה לארץ. אין ספק שפעילותם ראויה להערכה רבה, אבל היום אני מבין שהגיבורים האמיתיים של הסיפור הם בליינש, יאסו, שלום, יוני, רינה, סיגל, גנט, עמרם, דבי, ובני, בני הקהילה האתיופית שעשו את כל המסע הקשה לארץ, חווים שרשרת זוועות ומוות שהכה כמעט בכל משפחה - בדרך לחלום ירוסלם.

ילדים בכפר

בית כנסת ששוקם במחוז אמומבר

יחד עם הרב ד"ר שרון שלום

חברי המשלחת

אילו בשיח הציבורי הישראלי היה ניתן יותר מקום לפרק הזה בהיסטוריה הישראלית-יהודית, היינו מקבלים את עולי מבצע משה ומבצע שלמה כגיבורים ומדגישים את סיפור גבורתם. בעיניי, אין יותר ציונות מזה. וכאשר נחשפתי לסיפורים האישיים של חברי - אשר סופרו בדמעות, עם שתיקות כבדות בין המילים, עם געגוע לילדות מאושרת בכפרים ולבני משפחה שנקברו בדרך - עלתה בדעתי רק מילה אחת: נס.

ושם, באדיס, בגונדר, בלליבלה, כשחברינו ילידי אתיופיה מוציאים בגאווה את דרכונם הישראלי, ליוותה אותי התמונה שלי ושל אבי, לפני חמש שנים, צועדים באושוויץ סמוך לקרמטוריום 3, כשלצידנו השר נפתלי בנט, בוז'י הרצוג, השופט אליקים רובינשטיין, ומאחורינו מפקדי צה"ל. ברגע נדיר זה אמר לי אבי: "דובי, אם ההורים שלי היו יודעים, 70 שנים אחרי, שהבן שלהם, צבי הרשל, יבוא לכאן עם דגל ישראל, עם שריה, שופטיה ויועציה, יכול להיות שהם היו הולכים לתאי הגזים שלמולנו יותר בנינוחות".

היה זה רגע מיוחד ועוצמתי, והוא שחידד בי את ההכרה שלמרות קליטתם הקשה, למרות החלום ושברו, האתיופים שצירפו אותי למסע אל מולדתם הם אחים שלי. על אותה אדמה שאותה עזבו רק לפני 30 שנה, במסע שכלל מוות, ייסורים, השפלות, פחד וחרדה, הם מספרים לנו את סיפורם בגאווה ובחופשיות. היום רוב קהילת ביתא ישראל נמצאים בישראל, ונבואתו של הנביא יחזקאל שעליה גדלנו כולנו התגשמה: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם".

אחריות אישית

קיבוץ גלויות אינו חף מטעויות ומעוולות, ובני העלייה האתיופית הם קורבנותיה. אך כחסיד של העם היהודי אמרתי לעצמי על אדמת אתיופיה כי אין לשכוח שנעשה כאן גם נס גדול. ובכל זאת, אני לא יכול שלא לחזור במחשבותיי אל דבריה של דבי רדא, שהוריה ואחיה עלו במבצע משה מאתיופיה דרך הגיהינום ששמו סודן. דבי נולדה בארץ, וכמו אצל רבים מניצולי השואה, גם הוריה העדיפו שלא לספר לה על תלאותיהם בדרכם לישראל, כדי שלא תגדל בצל הטראומות שעברו. דבי גדלה והתחנכה כישראלית לכל דבר, ובכל זאת חלקה עימנו את פחדיה שבנותיה לא יתקבלו כשוות בין שווים רק בגלל צבע עורן, ועצב גדול נלווה לדבריה. חשבתי על עצמי. כדור שני לניצולי שואה, ועל כך שמעולם לא חששתי שילדיי לא יתקבלו כשווים.

התשובה לחששותיה של דבי, כמו לכל עוול המבוסס על דעות קדומות, נעוצה בהיכרות האישית. במסע המשותף שלנו הכרתי בני אדם, ולא צבע עור. בזכות הקִרבה שנוצרה בינינו יכולתי להודות בכך בפניהם ובפני עצמי, ועם זאת נמנעתי מלבוסס בפחד מפני השונה, רציתי לאפשר לטוב ולאופטימי להוביל אותי. לא ניתן לדלג מעל שלבים הכרחיים כמו היכרות וחיבור אישי כדי למוסס את הרתיעה מפני האחר, ורק חיבורים אישיים כאלה הם הדרך קדימה. והם גם הדרך להתגבר על הפגיעה הרגשית העצומה שיצר הגיור לחומרה של יהודי אתיופיה. לאורך כל המסע, היה זה עמרם שהקשה שוב ושוב: "אנחנו, שבמסענו לירוסלם עצרנו באמצע המדבר מדי יום שישי ולא זזנו עד מוצאי השבת, שמעולם לא אכלנו אוכל לא כשר, יהדותנו מוטלת בספק?" שאל, ויכולתי לשמוע את השבר בדבריו. חוסר ההכרה ביהדותם של בני אתיופיה קורע, ואת עוצמתו ועומקו הבנתי רק עכשיו. אני מודה שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי לעומק את עמרם ואת בני קהילתו והתוודעתי לטעויות הקשות שנעשו בקליטתם.  

חברי המשלחת

ואולם, אסור לשכוח שעליית יהודי אתיופיה יצרה מפגש בין שני דגמים קוטביים של יהדות - יהדות מקראית ויהדות חז"לית, שהתנגשו במרחב המשותף של מדינת ישראל. אילו היה נמנע גיורם של האתיופים, הייתה נסגרת בפניהם האפשרות להתערות לגמרי בחברה. סימון האתיופים כלא יהודים ומחיקת זהותם הם צלקת איומה, אבל במבט ההיסטוריה זה היה כנראה בלתי נמנע. כדי שבאמת נתחבר, המהלך הזה היה רע הכרחי. ובכל זאת אני מצר על שהיו חסרות אז ההידברות, ההכרה וההתקרבות. התמודדות כנה עם הטענות הנוקבות של בני הקהילה האתיופית תהיה אבן דרך בדרכנו לעתיד טוב יותר, אולם התהליך חייב להיות הדדי.

הרב שרון, כמו אבי שאיבד את כל משפחתו בשואה אך בחר להתבונן על החיים באופטימיות, מדגיש את חשיבות הבחירה. הוא מטיל גם על קהילתו את האחריות להתמודד עם השונות ועם פצעי העבר, לבחור בחיים, ולא לחכות לצד השני.

את רוח האחריות האישית שעלתה מדבריו אני מקבל גם על עצמי. האחריות להפנים את הדברים ששמעתי מחבריי החדשים, לספר את סיפור עלייתם כסיפור גבורה, ולכלול בסיפור הישראלי שלי את הנס הגלוי שלהם.

אם כך נעשה כולנו, נגיע במהרה בימינו לרגע שבו "להיות אתיופי" לא יהיה הדבר המרכזי שיגדיר את חברי הקהילה. נגיע לרגע המיוחל שבו נוכל להסתכל זה לזה בעיניים ולומר, "אני ישראלי, וגם אתה, ישראלי בדיוק בדיוק כמוני".