שלושה מיתוסים שגויים על התאבדות
מי שרוצה להתאבד – יתאבד, אסור להתערב לאדם בחייו האישיים, ורצוי לא לדבר על כך כדי לא לעודד אחרים. הערה על השבוע למניעה וטיפול באובדנות
(צילום: Shutterstock)
500 ישראלים מתים מדי שנה מהתאבדות, 100 מהם צעירים. 6,000 מגיעים לחדרי מיון לאחר ניסיון אובדני. מספר המתאבדים בקרב ילדים בני 14-10 הוכפל בעשור האחרון. האם שמעתם על זה? האם הנושא עלה לסדר היום? האם פתחו עם זה מהדורות חדשות? האם הופנו תקציבים? כשהמומחים בנושא מוזמנים לוועדות הכנסת לדון בתופעה ובמניעתה, בדרך כלל מגיע הח"כ שמנהל את הישיבה. חוץ ממנו אף אחד לא מצטרף.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מה עושה את תופעת ההתאבדות למגפה הכי חריפה שעליה לא שמענו בתקשורת? התשובה המרכזית היא ההנחה שלפיה מי שרוצה להתאבד – יתאבד, ואין מה לעשות בנידון. לכך מצטרפת התפיסה שלפיה אלו הם חייו האישיים של אדם ומי אנחנו שנתערב.
אז הנה כמה עובדות על האדם האובדני שעל הגג: בשבועות ובימים לפני ההתאבדות הוא סובל מדיכאון חריף שפוגע באופן דרמטי בתהליכי קבלת ההחלטות שלו. על כן, הוא לא רציונלי ולא מקבל החלטה באופן בריא המבוסס על עובדות. לכן, מניעת אובדנות היא חובה עליונה, במיוחד עבור האדם עצמו. נכון, זכותו לקבל החלטות, אולם אנו יכולים לסייע לו כך שיקבל את ההחלטה החשובה בחייו (אם לחיות או למות) כאשר מערכת קבלת ההחלטות שלו עובדת. משמע, שאינו בדיכאון. לשם כך צריך מודעות, תשאול אנשים בסיכון והפנייה לטיפול.
בנוסף, האדם האובדני מרגיש שהוא נטל על הסביבה, כך שאם ימות, זה יעשה חסד עם סביבתו. המשפט השגור בפי המתאבד הוא בדרך כלל: "יהיה לכם יותר טוב בלעדיי". מי שעוסק בטיפול פסיכולוגי באנשים שיקיריהם התאבדו יודע כמה המשפט הזה לא נכון; כמה נותרים שארי ההתאבדות מלאים ברגשות אשמה, כאב נפשי אינסופי ותחושת כישלון אדירה.
כשמבינים את כל זה, יודעים כמה חשוב להעלות את הנושא למודעות, להפנות תקציבים לנושא ולהגדיל באופן משמעותי את מספר האנשים בישראל שהינם שומרי סף - שיודעים לזהות ולתשאל אנשים במצוקה. לא צריך פה צבא גדול וחזק לחסל תא טרור ולא צריך רופאים מומחים מהעולם שיבואו למגר חיידק אלים. צריך חברה וקהילה שמוכנה לדבר על זה, שמוכנה להשתחרר מהסטיגמה והמיתוסים הקדומים ולשים את הנושא על השולחן.
נכון, זה לא קל. תמיד עולה החשש שאם נדבר על זה, זה יגרום לאנשים להתאבד. אבל הנה עוד מיתוס שגוי. בכל מחקר שנערך בעולם ראינו שדיבור על הנושא לא מגביר מחשבות אובדניות, אלא להיפך: הוא מאפשר לאנשים הפגיעים לבקש עזרה ולדעת שיש מה לעשות. אובדנות היא לא גזירת גורל, וזה חייב להיאמר בצורה ברורה.
500 מאות אנשים מתים מהתאבדות מדי שנה בישראל. פי 1.5 ממספר ההרוגים בתאונות דרכים. וכל מה שצריך הוא מודעות וקצת אומץ לא להפנות מבט, לשאול, להתעניין, וכשצריך - להושיט יד ולסייע. וכמה הסיוע שלנו יכול לשנות. בסרט "זר על הגשר" מספר ג'וני בנג'מין שעמד לקפוץ אל מותו מגשר ווטרלו, אבל קריאה אחת מזר שעבר במקום ושאל אותו למה הוא עושה את זה הספיקה לגרום לו לעצור את עצמו. חיים ניצלו ואיתם סרט מרגש במיוחד נוצר. ומה אצלנו?
- פרופ' יוסי לוי בלז הוא פסיכולוג קליני, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין וחבר הנהלה בעמותת "בשביל החיים". בימים אלה מצוין השבוע למניעה ולטיפול באובדנות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה 26/11/2019 08:14
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' יוסי לוי בלז
צילום: המרכז האקדמי רופין
מומלצים
