"הייתי עייפה כל הזמן - ואז התגלה הסרטן"
הם קיבלו את ההודעה על הסרטן, דווקא בתקופה כל כך מורכבת של גיל ההתבגרות, ונאלצו להתמודד עם טיפולים קשים, פער בלימודים ומשברים. אבל יש גם נקודות אור - "הסרטן הביא איתו גם דברים טובים, התקרבתי למשפחה". שלושה צעירים מספרים על ההתמודדות האמיצה שלהם
כשהתחילו לשי חממי כאבים בכתף ימין לפני שנה, כשהייתה בת 17, היא לא חשבה שצריך להתייחס אליהם יותר מדי, אבל בשלב מסוים הכאבים התפשטו ליד, לגב ולחזה, והיה לה קשה לזוז. "ההורים לא הבינו למה אני כל הזמן במיטה, רואה טלוויזיה ולא רוצה ללכת לבית ספר כי אני עייפה, עד שיום אחד אמא שלי חזרה מהעבודה וראתה בצוואר שלי נפיחות בגודל של כדור טניס, וישר נסענו למוקד", מספרת חממי.
הרופא, לדבריה של חממי, חשב שזו דלקת, והיא נשלחה הביתה. לאחר מכן, בבדיקה נוספת של רופאת המשפחה, היא נשלחה לסדרת בדיקות בבית חולים. "אמרו לנו שרואים משהו, אבל לא בטוחים. כשהגיעו התשובות הכניסו אותנו לחדר, שם חיכה הצוות הרפואי. הם אמרו שיש לי לימפומה, אבל אני צריכה לעבור עוד בדיקה לבדוק איזה סוג. הרגשתי שהכל הופך סביבי שחור. נשברתי, צעקתי ובכיתי. ההורים שלי התרסקו".
סיפרתם למישהו?
"לא סיפרנו לאף אחד במשך שבוע וחצי כי היה לנו אירוע משפחתי ולא רצינו להרוס. שיתפנו אחרי החגיגות. לאחר מכן כינסו את הכיתה שלי עם המורה והיועצת, אבא שלי הגיע וסיפר לחברים בכיתה שיש לי סרטן מסוג לימפומה הודג'קין".
חממי מספרת כי עברה טיפול שגרם לה לאבד את השיער, ולדבריה - "בהתחלה חשבתי שזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות ושמתי פאה שהזמנתי מראש, אבל בבית הורדתי אותה, הסתכלתי במראה והבנתי שאני יפה כמו שאני".
איך עברו הטיפולים?
"חודשיים אחרי הטיפול הראשון, ראינו שרק גידול אחד מתוך הארבע הגיב, ולכן שינו לפרוטוקול אגרסיבי - יותר תרופות, יותר ימי טיפולים, עוד כדורים ושוב תוצאות לא טובות. אחד הגידולים לא הגיב כמו שציפו. מיטב הרופאים התייעצו והחליטו לנתח בבית החזה.
"עברתי לטיפול נמרץ, מחלקת לב, חודש שלם שלא הצלחתי לישון ועד היום אני סובלת מכאבים. בבדיקות ראו שיש תאים עמידים לתרופות. הרופאה ההמוטולוגית שלי התייעצה עם מומחים בארץ ובעולם ומשם פרוטוקול כימותרפיה אגרסיבי, השתלת מוח עצם. חודש שלם בבידוד.
"זו הייתה התקופה הכי קשה במחלה. לא ראיתי אנשים והיו לי כאבים בלתי נסבלים, הקאות, חוסר תיאבון, אכלתי רק קרחונים. לקחתי משככי כאבים שלא תמיד עזרו, אבל שרדתי. אחרי שהתאוששתי, התחלתי פרוטוקול, תרופה ביולוגית ובקרוב אעבור בדיקות ונראה כיצד היא משפיעה, הפחד מהתשובות מייסר".
חממי מספרת שהיא מתמודדת עם הקשיים בזכות המשפחה, החברים והתמיכה של העמותות שדואגות לתעסוקה. "כשיש לי כוח אני מציירת, מעצבת בגדים ויוצאת עם חברים כשאפשר".
גילוי מוקדם מציל חיים:
את השנה האחרונה של בית הספר היא פספסה אבל סיימה בהצלחה בגרויות, ואפילו הצליחה להגיע למסיבת הסיום. "החלטתי שאני לא מוותרת על הזיכרון היחיד שיישאר לי מבית הספר. אמי דאגה לתופרת, מאפרת וספר לפאה. הפתעתי את החברים והמורים במסיבה ואפילו צעדתי על הבמה. זה היה מרגש".
מה מצבך כיום?
"המחלה שינתה את הגישה שלי לחיים. אני אוהבת את עצמי כמו שאני, שומרת על שמחת חיים, וזה המסר שלי לכולם - תפזרו חיוכים החוצה, אל תפחדו ותאמינו בעצמכם. כיום המחלה בנסיגה. אני מקבלת טיפול אחת לשלושה שבועות עם צפי לטיפול עד אוגוסט, אחר כך אני רוצה להתנדב ולתרום לילדים חולים, להגשים חלום להיות מעצבת בגדים".
"עד היום אני לא מעכל"
"במשך שבוע לא הרגשתי טוב, אבל לא ייחסתי חשיבות רבה, עד שיום אחד קמתי בבוקר ולא הצלחתי ללכת לשירותים", משתף ניצן ביטון מאשדוד, שבקרוב יחגוג יום הולדת 18. לפני שנתיים גילה שהוא חולה בסרטן מסוג רבדומיוסרקומה. כיום, אחרי שסיים את הטיפולים, הוא חולם להתנדב לצה"ל ולחוות את השירות כמו כולם.
אחרי שביטון חש בכאבים בכל הגוף, אמו לקחה אותו לקופת חולים ומשם לבית החולים. הכניסו אותו ישר לטיפול נמרץ ובמשך שבועיים הרופאים ניסו להבין מה הבעיה. "אף אחד מאתנו לא הבין אז כמה זה חמור", הוא מספר. כשגילו מה יש לי וסיפרו לנו, לא ידעתי איך להגיב. הייתי בהלם ולא באמת הקשבתי. כשנסענו למחלקה האונקולוגית בשניידר ראיתי ילדים קרחים, שם נפל לי האסימון".
מה עבר עליך?
"עד היום אני לא מעכל. שינוי טוטאלי. אף אחד לא מכין אותך, זה מופיע באמצע החיים והכל מהר. מתחילים טיפול אינטנסיבי, והחיים משתנים מקצה לקצה. ניסיתי להיות אופטימי, לחשוב על הצד הטוב ביותר. זה להילחם או לוותר ועבורי לוותר זה לא אופציה".
את הכוחות הוא קיבל בעזרת הסביבה שהקיפה אותו - "המשפחה תמיד הייתה שם בשבילי ודאגה לי, גם החברים לכיתה, שלחו הודעות ודאגו. בתוך בית החולים יש מתנדבים ועמותות, בני שירות שדואגים, עזרו לי להיות שמח ולא להישאב לדברים הרעים".
קיראו עוד:
בזכות ההורים - עלילת ההצגה שונתה
מותשים מהילדים? כך תעלו את מדד האושר
איך ללמד ילדים להבין רמזים חברתיים?
איך היית מייעץ לבני נוער להתמודד?
"יש רגעי משבר, אבל לנסות להיות אופטימיים, לחשוב חיובי. בעיקר לשתף, לפרוק. הסרטן הביא איתו גם דברים טובים - התקרבתי למשפחה. בעקבות הטיפולים, פספסתי את כל כיתה י'. חזרתי לאט, השלמתי פערים. גם לכדורסל חזרתי. היה קשה אחרי טיפולים וכאבים, אבל כל פעם קצת ובהדרגה. ממליץ לבני נוער שמתמודדים עם המחלה - אל תסתכלו על אחרים, תתמקדו בעצמכם. ניצחתם ועברתם את הסרטן, מי יכול עליכם?"
החברות היו בהלם
רומי שוהם (18) מערד חולה בסרטן מסוג לימפומה נון הודג'קין. "גיליתי את הסרטן בגיל 15 בבדיקת אולטרסאונד שעשיתי אצל רופא נשים", היא מספרת. "לא כל כך ידעתי מה זה. נלחצתי, פחדתי וכעסתי. שאלתי למה זה קרה דווקא לי, בגיל כזה כשמתפתחים ומגבשים דעות, אני עוברת דבר כזה וגם מאבדת את השיער שאהבתי, בידיעה שאני היחידה בשכבה שאהיה שונה.
"הייתי שחיינית מקצועית. בעקבות המחלה, הפסקתי לשחות כי לא יכולתי פיזית ורפואית. עברתי טיפולי כימותרפיה קשים, השתלת מוח ובשנה האחרונה טיפולים ביולוגיים".
סיפרת לחברות?
"מי שסיפרו היו רכז השכבה והמחנכת. החברות שלי היו בהלם. לא הבינו איך ילדה בריאה וספורטאית הפכה ברגע להיות חולת סרטן. יש לי חברה טובה שליוותה אותי ותמכה לאורך כל הדרך, היו כאלו שפחות, זה בסדר. לא כולם יכולים להתמודד ולהכיל חולה סרטן".
במהלך הטיפולים היא לא הלכה לבית הספר, ובכל זאת סיימה בהצלחה בגרויות. "היה חשש מהידבקויות, תופעות לוואי ומערכת חיסונית נמוכה. זה היה קשה. לא היה לי חשק או יכולות ללמוד לבגרויות, לא היו מורים פרטיים, ניסיתי לעשות את מה שאני מסוגלת הכי טוב וזה הצליח. רציתי לסיים בגרויות כמו כולם וגם כי בלי בגרויות אי אפשר להצליח בחיים".
ממה את חוששת?
"תמיד יש פחד שהסרטן ינצח ולא אני, אבל אני לא נותנת למחשבה הזו מקום. בעיקר מתחזקת עם עמותות, שהעיקרית היא 'גדולים מהחיים', שמלווה אותי עוד מ-2016. מתנדבים שנמצאים בבית חולים ותמיד בקשר. החברים שהכרתי מהסרטן שמבינים אותי, תומכים ומעודדים כשקשה".
המסר שלה לחיים הוא לראות את הצד החיובי בכל דבר - "גם אם קשה, לזכור שאנחנו יותר חזקים מהסרטן ושאנחנו מסוגלים להכול".
בימים אלו מתקיים קמפיין "חזקים מהחיים" של עמותת "גדולים מהחיים" למען ילדים חולים ובני משפחותיהם
לפנייה לכתב/ת 
