קריאת השכמה למדינת ישראל: אנחנו לא מוכנים ל-1,200 טילים ביום ולקריסה תפקודית
במערכת הביטחון מבינים שמתישהו, אפילו בקרוב, יגיע עימות כולל מול חיזבאללה, חמאס ואיראן על שלוחותיה השונות. ישראל תשלם מחיר גבוה: אבידות כבדות, פגיעה באספקת חשמל ומים ושיתוק התחבורה. העורף רחוק מלהיות מוכן, וצה"ל מחכה לממשלה שתאשר לו תקציב. אז מה עושים? שש הערות עגומות על העתיד
שני אירועים שהדליקו לאחרונה נורות אדומות במערכת הביטחון צריכים לצלצל בפעמוני ההתראה של אזרחי ישראל כולם. הראשון הוא התקיפה האיראנית של מתקני הנפט בסעודיה ב-14 בספטמבר, שהפתיעה לא רק את האמריקנים, הסעודים ומדינות המפרץ אלא את העולם כולו - ובתוכו קהילת המודיעין בישראל - ברמת התכנון והביצוע ובאיכות טילי השיוט והמל"טים.
ההתקפה, שלמשך כמה שבועות שיתקה מחצית מכושר הזיקוק של נפט וגז בסעודיה, וחלק ניכר מאספקת האנרגיה לשוק העולמי, התבצעה באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים וטילי שיוט מתוצרת התעשייה הצבאית האיראנית. לא צריך להיות מומחה צבאי כדי להבין מה האירועים האלה אומרים על היכולות הצבאיות של איראן ושל שלוחיה.
האירוע השני היה שיתוק העורף האזרחי בגוש דן ובדרום-מערב ישראל במהלך ימי הקרב עם הג'יהאד האסלאמי בעזה אחרי חיסול בהא אבו אל-עטא. לא רק שלא התקיימו לימודים במשך יממה, אלא שגם מערכות כלכליות חשובות לא תפקדו. ואם כך קורה בעת מבצע אווירי מוגבל ברצועת עזה, לא קשה לתאר מה יקרה במלחמה רבתי עם חיזבאללה, שלוחי איראן בצפון ואולי במקביל גם בעזה. עימות כזה יימשך ימים רבים, והוא עלול לגבות לא רק קורבנות בנפש אלא גם מחיר כלכלי שיקשה על המשק הישראלי להתאושש ממנו.
אלוף פיקוד העורף תמיר ידעי כתב לפני כמה חודשים מאמר בכתב העת הצבאי "בין הקטבים", שבו התייחס למערכים הרקטיים בהיקפים גדולים שיש לאויב, כלומר חיזבאללה, הסורים, האיראנים והמיליציות השיעיות שהם מפעילים. ידעי הוסיף: "האויב פיתח תפיסה שלפיה האש תופעל לא רק לצורך טרור והפחדה, אלא לצורך שיתוק העורף הישראלי ולחדירת מעטפת ההגנה האווירית של צה"ל".
אלה דברים יוצאי דופן בחריפותם, שלא היו נאמרים אלמלא חש האלוף ידעי צורך בצלצול חריג בעוצמתו בפעמוני האזעקה הציבוריים. דבריו הם בבחינת "צבע אדום" לכולנו. החיבור בין דבריו של ידעי לבין התקיפה האיראנית בסעודיה והכמעט-שיתוק של העורף האזרחי בגלל המבצע בעזה הביא אותי לכתוב את הטור הזה.
שיתוק החשמל, המים והתחבורה
באופן אישי אני משוכנע שהאיראנים וחיזבאללה בזירה הצפונית, כמו גם חמאס בזירה הדרומית, לא מעוניינים כעת בהתלקחות מלחמתית גדולה, ואם תהיה התלקחות כזאת, עוצמתו המודיעינית וההתקפית של צה"ל תגבר, והוא יכריע את המלחמה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
אבל מה יקרה אם תהיה הסלמה, ותתפתח מלחמה רבתי כתוצאה מהשתלשלות אירועים שאף אחד מהצדדים לא צפה? השאלה המטרידה היא: כשתתפתח מלחמה כזאת, כמה זמן היא תימשך, ואיזה מחיר ישלם העורף באבידות בנפש, בהרס, באובדן כושר התפקוד של המשק והתשתיות ובאובדן תוצר כלכלי?
משך המלחמה והנזק לעורף הם שני משתנים שתלויים זה בזה. ככל שתארך המלחמה, כך יתרבו האבידות והנזקים האחרים. לכן מוכנות העורף לספיגה של עשרות אלפי טילים ורקטות, חלקם עם ראשי קרב כבדים שמשקל חומר הנפץ שבהם הוא מאות קילוגרמים, היא קריטית.
נכון שיש למדינת ישראל מערכת הגנה אווירית עם יכולות יירוט טילים ורקטות שאין לאף מדינה בעולם, אבל כבר בסבב האחרון בעזה ובסבבים שקדמו לו, מול מספר טילים קטן, קצר טווח ופחות מדויק מזה שיש בידי חיזבאללה בלבנון, היו "זליגות" ונפגעו בתים; הוכח שהמערכת הרב-שכבתית הישראלית אינה הרמטית, ו-15% מהטילים והרקטות עלולים עדיין לפגוע בריכוזי אוכלוסייה ובתשתיות חיוניות.
וזה כשמדובר במצב הנוכחי, כשהאיראנים וחיזבאללה לא הצליחו במאמציהם להקים מערך רקטות וטילים מדויקים, וכאשר הם עדיין לא עשו שימוש בכלי טיס בלתי מאוישים התקפיים, טילי שיוט ורחפנים. מדובר במצב זמני, שאין שום ביטחון שלא ישתנה לרעה במהלך השנה הקרובה, ואולי אפילו החודשים הקרובים.
זה לא קשור לביבי
הערה אישית: הטור הזה נכתב בלי קשר לסיטואציה הפוליטית הנוכחית. אני לא מנסה לזרז הקמת ממשלת אחדות או לשרת מטרה אחרת של אחד הצדדים המעורבים בפלונטר הפוליטי. המאמר נכתב משום שאני סבור - ולא רק אני, אלא רבים וטובים במערכת הביטחון ובוועדת החוץ והביטחון - שנחוצה פעולה מיידית, דחופה וחריגה לשיפור מוכנות העורף, אפילו אם הממשלה היא ממשלת מעבר שסמכויותיה התקציביות מוגבלות.
נראה שהידרדרות למלחמה עם האיראנים לא תקרה, אף שסביר להניח שהם מכינים פיגועי נקם נגד ישראל בגלל המכות שספגו לאחרונה בסוריה ובעיראק. גם נסראללה לא רוצה בהסלמה. אבל הם עלולים להידרדר אליה. בעזה ההסתברות להתלקחות גדולה יותר, מפני שחמאס לא ממש שולט ברצועה ובגורמים הסוררים שמנסים לגרור אותו למלחמה. יחיא סינוואר רוצה בהסדרה שתחלץ את אזרחי הרצועה ממצוקתם החברתית והכלכלית, ותאפשר לזרוע הצבאית של חמאס להתכונן כהלכה למערכה גדולה. ממשלת ישראל בטח שאינה רוצה במלחמה, אבל כל המעורבים עלולים להידרדר אליה בגלל אירוע או שרשרת אירועים שיצאו משליטה והסלימו.
כן מערכת בחירות שלישית או לא מערכת בחירות שלישית, ההידרדרות היא אפשרות שחייבים להתכונן אליה בטווח הזמן המיידי. לכן אצביע על הליקויים העיקריים בשישה תחומים שבהם תלויה מוכנות מדינת ישראל והעורף למלחמה. השאלה היא כאמור לא אם ננצח במלחמה, אלא איזה מחיר ישלם העורף עד שהפסקת אש תיכנס לתוקפה, ועם אילו קלפים תתיישב ממשלת ישראל אל שולחן המו"מ המדיני על תנאי הפסקת האש והמצב שישרור אחריה.
1. מערך ההגנה האווירית (מתקפת רחפנים בשמי ישראל)
התחום הראשון הוא ההגנה האווירית, או מה שמכונה "ההגנה האקטיבית" מפני רקטות וטילים. המכשלה העיקרית בתחום זה היא ששמיכת ההגנה האקטיבית המגינה עלינו היא קצרה מדי; אין מספיק אמצעי גילוי, אין מספיק סוללות ומשגרים, ומספר המיירטים של כיפת ברזל, קלע דוד, חץ 2, חץ 3 ויהלום (פטריוט) אינו מספק לא רק מול מספר הטילים והרקטות הבליסטיים שיש לחיזבאללה, למשמרות המהפכה ולמיליציות השיעיות העובדות עבורם (וגם לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני בעזה) - המצב יהיה אף חמור בהרבה אם חיזבאללה והאיראנים יצליחו לקדם את פרויקט שיפור הדיוק של הטילים והרקטות שהם דוחפים בכל הכוח.
כמו כן חייבים להביא בחשבון שכבר בעימות הקרוב, אפילו אם יהיה מקומי ולא יידרדר למלחמה, יופיעו בשמי ישראל טילי שיוט ומל"טים תוקפים-מתאבדים כמו אלה שאיראן הפעילה נגד סעודיה, וגם רחפנים מכל הסוגים, כולל כאלה שיודעים להשליך מטענים קטנים של חומר נפץ על מטרות ישראליות ורחפנים מתאבדים, שמכילים עשרה קילוגרם חומר נפץ ויותר.
יירוט הטילים והרקטות הבליסטיים הישנים, וגם האמצעים החדשים האלו, מצריך יכולות וכמויות שמערך ההגנה האווירי של צה"ל, שפועל במסגרת חיל האוויר, יתקשה לגייס. כדי ליירט כטב"מים או טילי שיוט אפשר להפעיל כנגדם גם מטוסים ומסוקים, אבל זה עניין יקר, ובעיקר אנחנו נרצה שכלי הטיס של חיל האוויר לא יתעסקו עם כטב"מים, טילי שיוט ורחפנים, אלא ייצאו לתקוף את אתרי השיגור של עשרות אלפי הרקטות והטילים שמשוגרים לעברנו.
2. התקפה (איך מיישמים את דוקטרינת הדאחייה)
עקרון המלחמה העתיק שלפיו ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר תקף גם לגבי האיומים הנשקפים מהאוויר לעורף הישראלי. אין ספק שהעליונות המודיעינית, האווירית והטכנולוגית של ישראל מעניקה לצה"ל בכלל ולחיל האוויר בפרט כלים רבי עוצמה כדי לשתק במהירות אתרי שיגור של רקטות, כטב"מים, טילי שיוט ורחפנים. ואולם, ישנם שני גורמים מעכבים שצריך להתחשב בהם.
הראשון הוא שלפחות בימים הראשונים, חיל האוויר וצה"ל יצטרכו לפעול כשכל שדות התעופה, רוב מחסני החירום, מתקני הבקרה ואיסוף המודיעין נמצאים תחת מטחים כבדים של טילים, רקטות, מל"טים ורחפנים. חיל האוויר וגם יחידות זרוע היבשה של צה"ל מתאמנים להתגייס ולהגיע לחזית תוך כדי ספיגה של אש עוינת, אבל זה מאט את פעולתם. חוץ מזה, חיל האוויר יצטרך לייצר לעצמו חופש פעולה בשמי לבנון, סוריה ועיראק באמצעות טיפול מהיר במערכות ההגנה האווירית של האויב. גם זה יאט את זמן התגובה ואת השמדת יכולות השיגור של האויב, ויאריך את משך הזמן שבו העורף האזרחי עלול לספוג.
בצה"ל יש פחות או יותר קונצנזוס בשאלה הזו. במטה הכללי אומרים כבר שנים שבמקרה שהעורף הישראלי יהיה נתון למתקפה מסיבית, תופעל דוקטרינת הדאחייה שניסח אלוף פיקוד צפון גדי אייזנקוט אחרי מלחמת לבנון השנייה.
הדוקטרינה הזאת גורסת שכל מקום שממנו יפעיל האויב את יכולותיו, כולל בסייבר, יותקף וייהרס גם אם ישכון בלב אוכלוסייה אזרחית; ייעשה ניסיון למזער את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית, אבל לא על חשבון ביצוע המשימה, שהיא השמדת המשגרים והאתרים שמהם יורים על העורף הישראלי.
3. תמרון קרקעי (כניסה ללבנון ולסוריה)
חדירה קרקעית מהירה של כוחות משוריינים של צה"ל לתוך לבנון, סוריה ורצועת עזה, והפעלת כוחות בעומק לבנון וסוריה, תוציא מכלל פעולה - באופן מהיר יחסית - את המערכים של האויב. הניסיון הוכיח שבכל מקום שצה"ל הגיע אליו - או אפילו לפאתיו – פחת מספר השיגורים באופן דרסטי, מה שכמובן מקצר את משך הלחימה ואת הזמן שבו העורף סופג אש.
אבל גם בעניין זה צריך לזכור: התמרון עלול להתעכב, בעיקר בגלל מטחי הרקטות ופגיעות במחסני החירום ובעורקי התחבורה. חוץ מזה, לצה"ל הסדיר יש יכולות טובות, אבל השאלה היא אם מערך המילואים והמערך הלוגיסטי מאומנים מספיק וערוכים נכון כדי לתמוך בתמרון קרקעי מסיבי בשתי חזיתות (אולי גם בגדה המערבית) ובעומק מערכי האויב.
4. מיגון האוכלוסייה (פארסת תמ"א 38)
אין טעם לספור לכמה ממשקי הבית בישראל יש ממ"דים או מקלטים לרוץ אליהם בזמן שהסירנות עולות ויורדות. אמנה רק שלוש עובדות שצריכות לעורר בציבור הישראלי דאגה עמוקה. הראשונה היא שבדרום, בנגב המערבי, בטווח של שבעה קילומטרים מגבול רצועת עזה ובעיקר בטווחים של 40 קילומטר, ליותר משליש האוכלוסייה אין מרחב מוגן שאליו ניתן להימלט בטווח זמן שבין 15 שניות לשתי דקות.
העובדה השנייה היא שלרוב האוכלוסייה בצפון הארץ אין מרחבים מוגנים כלל. המצב חמור במיוחד בקרב האוכלוסייה הערבית, אבל גם ביישובים אחרים אין מספיק ממ"דים ומקלטים. כשר ביטחון יצא אביגדור ליברמן ביוזמה מבורכת בתחום, וכתוצאה ממנה החליטה הממשלה לפני יותר משנה להקצות 5 מיליארד שקל על פני עשר שנים למיגון היישובים והמתקנים הציבוריים בצפון. ליברמן הפך את הנושא לגולת הכותרת של תפקודו במשרד הביטחון, ועל כך מגיעים לו שבחים, אבל בינתיים נשארה החלטת הממשלה על הנייר ולא הוחל בביצוע. השנתיים שחלפו מאז עלולות להתברר כעיכוב שיגרום בכייה לדורות, תרתי משמע.
עובדה שלישית: תוכנית תמ"א 38 למיגון וחיזוק מבנים הייתה אמורה לייצר מצב שבו האזרחים והיזמים מחזקים מבנים ישנים ובונים בהם ממ"דים במסגרת התחדשות עירונית. הם יכולים להוסיף קומות ודירות ולצבור רווחים נאים, ובתמורה הממשלה פוטרת את עצמה מהצורך להקצות כספים מתקציבה לבניית אותם ממ"דים. חיזוק המבנים נחוץ לא רק להגנה מפני האיום הבליסטי, אלא גם כדי להפוך אותם לעמידים יותר בפני רעידות אדמה.
התוכנית הצליחה מעל למשוער - בזכות תמ"א 38 נוספו 50 אלף ממ"דים ברחבי ישראל בשנים האחרונות - אבל לאחרונה החליטה הממשלה להפסיק את התוכנית. מדוע? מפני שראשי הרשויות המקומיות מתנגדים להוספת דירות באזורי ההתחדשות העירונית מאחר שהתשתיות העירוניות לא עומדות בתוספת הדיירים: אין מספיק בתי ספר, אין מספיק כבישים ואין מספיק תשתיות אחרות. רק בלחצם של תת-אלוף (מיל') זאב צוק-רם, ששימש עד לפני כשבוע ראש רח"ל (רשות החירום הלאומית), ושל פיקוד העורף הוחלט לדחות את מועד הסיום של תמ"א 38 בעוד שנתיים.
ועדיין, השורה התחתונה היא זו: יותר ממחצית מאזרחי ישראל אינם ממוגנים ואינם ערוכים לספיגת מטחים של מאות טילים ורקטות במשך שבוע לפחות.
5. רציפות תפקודית (קריסת החיים האזרחיים)
משמעות המונח "רציפות תפקודית" היא שהמשק הישראלי ותשתיותיו, והמשק הצה"לי ותשתיותיו (כולל הרזרבות לשעת חירום), מסוגלים לספק את הצרכים החיוניים של האוכלוסייה האזרחית ואת מאמץ הלחימה של צה"ל גם תחת מטחי רקטות טילים מכל הסוגים. ברור לגמרי שהמשק הכלכלי כולו לא יכול לתפקד באופן נורמלי בזמן מלחמה, אבל האוכלוסייה צריכה לקבל חשמל, מים ומזון, בתי החולים והשירותים הרפואיים והמשטרה צריכים לתפקד, וכך גם שירותי החירום וההצלה של פיקוד העורף.
חוליה חיונית במערכת הרציפות התפקודית הן הרשויות המקומיות, שיצטרכו להמשיך לתפקד גם תחת אש, בעיקר בצפון הארץ ובדרומה. במלחמת לבנון השנייה ראינו מקרים לא מעטים שבהם רשויות מקומיות חדלו לתפקד, ונדבנים כגון ארקדי גאידמק הצילו את המצב על ידי פינוי אוכלוסייה, בעיקר ילדים ונשים, מאזורים מופגזים.
בעקבות אירועי קיץ 2006 התחדדה השאלה מי אחראי לתקופות מלחמה וחירום ועל הרציפות התפקודית של העורף האזרחי והעורף הצבאי. נעשה ברור לגמרי שצריך בעל בית, שיכוון ויתעדף את פעילות הרשויות האזרחיות והצבאיות ויתאם ביניהן.
על היערכות העורף אחראים שני גורמים: פיקוד העורף, שאחראי על הצלת נפשות באמצעות יחידות החילוץ וההצלה שלו, ורח"ל - שאחראית על הרציפות התפקודית. ההפרדה הזו, שעדיין קיימת למרבה הצער, מביאה לכך ששני הגורמים שאחראים על היערכות העורף פועלים ללא תיאום וללא גורם מתכלל אחד שיכול לקבוע סדרי עדיפויות. זה גורם למחזות המבישים שאנחנו עדים להם לפעמים, מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 ועד למבצע "חגורה שחורה", מפני שפיקוד העורף התמקד - בצדק מבחינתו - במזעור הסכנה לחיי אדם, והתחשב פחות בצורך של המשק להמשיך לתפקד.
הנזק לא היה נורא מפני שמדובר בימים ספורים ובאש רקטית דלילה יחסית מעזה. במלחמה בשתי חזיתות ואולי יותר, שתימשך ימים ארוכים, יהיה קשה מאוד בלי שגורם אחד יהיה אחראי הן על החילוץ וההצלה והן על הרציפות התפקודית של העורף. דברים דומים של האלוף (מיל') יצחק בריק, שהביע ביקורת מדאיגה והזהיר מפני מוכנותו הלקויה של העורף, כבר הוכחו למרבה הצער כנכונים. לא רק בזה הוא צדק - כאן נכנס הסעיף הבא.
6. חילוץ והצלה (הכשירות הנמוכה)
דו"ח מבקר המדינה ממרץ 2018 מדבר על "מחסור קשה באמצעי חילוץ והצלה בפיקוד העורף של צה"ל" ועל "כשירות נמוכה של יחידות מילואים" של פיקוד העורף. כל מילה נוספת מיותרת.
ייתכן מאוד שבשנה האחרונה חל שיפור בתחום הזה, אבל הדברים שכתב אלוף פיקוד העורף תמיר ידעי, איש מנוסה וערכי, ושהוזכרו לעיל, צריך שיהדהדו ויזכו לתשומת לב הראויה מצד מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, כלומר הפוליטיקאים.
רבות נאמר ונכתב על השנה האחרונה, שהייתה שנה אבודה מנקודת ראותה של מערכת הביטחון ונגרם בה נזק חמור לביטחון הלאומי של מדינת ישראל ואזרחיה. בגלל הפלונטר הפוליטי מתעכבות החלטות חשובות, למשל על ההצטיידות של חיל האוויר במסוקי סער חדשים שיחליפו את היסעורים ועל ההצטיידות בתמהיל של עוד כמה עשרות מטוסי 35-F ומטוסי F-15 מדגם חדיש, שיחליפו את כלי הטיס שמשרתים כבר עשרות שנים.
חיל האוויר יודע מה הוא רוצה, אבל החלטה פורמלית לא נפלה כי אין מי שיקבל אותה. לכן, המסוקים והמטוסים שנחוצים כל כך יגיעו כנראה רק אחרי המלחמה הבאה. כך גם המערכות הנוספות לגילוי ויירוט של טילים, וציוד אחר שצה"ל זקוק לו ואינו יכול לרכוש אותו. נותר רק לקוות שמשחתות ה-AGIS האמריקניות עם טילי היירוט והמכ"מים שעליהן יגיעו בזמן, ויסייעו למערך ההגנה האווירית הדליל מדי של ישראל.
כל זה טעון תיקון. למרות הגירעון התקציבי הגדל חייבת ממשלת ישראל - בין אם היא ממשלת מעבר ובין אם נבחרה והיא מכהנת כדת וכדין - להתגייס למשימה. האיראנים וחיזבאללה לא מחכים. הממשלה הבאה שתיבחר תצטרך לקבל החלטה קשה אפילו יותר: אם להפתיע את האויב במתקפה מקדימה, ובכך לסכל את האיום על העורף הישראלי לפני שהוא מתממש. זוהי הגדולה מכל הדילמות שבפניהן תעמוד הממשלה הבאה.
לנוכח הליקויים בששת התחומים הקריטיים שמניתי, ברור שהמחיר שישלם העורף במלחמה הבאה יהיה כבד - וזה לא חייב להיות כך.
לפנייה לכתב/ת 
