חרדי מחמד תקראו לאחותכם. "אני לא מרגיש מחמד. שום דבר לא חמוד בי", אומר עדן אביטבול. "ואני בז להגדרה הזאת, שמתארת איזה גורם בידורי חסר ישות כזה. כאילו, אם נצטרך מישהו לסדר חופה וקידושין, אז יאללה, נקרא לך ותבוא. אבל תסתכל על גדולי 'חרדי המחמד' - ידידיה מאיר, קובי אריאלי, מענדי גרוזמן - אלה אנשים מלאי אישיות. ההגדרה הזאת משקפת נקודת מבט של ההגמוניה האשכנזית־חילונית, שכל השאר מבחינתה הם מחמדים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בשיר "חרדי מחמד" אתה מזהיר שאתה עלול לשלוף קוצים כמו דורבן.
"תראה, אם רוצים להגדיר אותי כמחמד, בתור 'המשורר החרדי הראשון' - תפאדלו. אם אני צריך לגלם בסיפור הזה את התפקיד של זה שאמנם למד בישיבה, אבל הוא גם כותב שירה ועושה קולנוע וטלוויזיה, אז אולי הוא משלנו, ואולי נביא אותו לפאנל - אז סבבה, אני אבוא לפאנל. אבל בסופו של דבר בסולם הערכים שלי אני חרדי. האידיאל שלי הוא להיות קרוב לקדוש ברוך הוא. אז כן, טלוויזיה וקולנוע ושירה והכול, אבל אני צריך להזכיר בשיר - אל תשכחו, אני שומר נגיעה".
חרדים וצדיקים, אמני אוונגרד, ניחוח קנביס וכיסופים למשיח ממלאים את דפי ספר הביכורים של אביטבול, "נועדנו לגדולות אחרות" (הוצאת טנג'יר), שיושק ביום שלישי הקרוב במסגרת "עונת הספרות" של בית אבי חי בירושלים. שירי הספר נעים בין מאיר ויזלטיר לרבי שמואל אויערבאך, בין מסכת קידושין ל'הרוזן ממונטה כריסטו', בין הרב עובדיה לצ'רלס בוקובסקי. גם יהונתן גפן קופץ לביקור קצר כשאביטבול כותב: "היה בי פעם רצון עז להוכיח ליהונתן גפן שבהנחת תפילין אחת שלי יש רוח והשראה יותר מכל הפעמים שהוא קרא את 'הנסיך הקטן' ונרדם".
מה אתה רוצה מיהונתן גפן?
"יש לו שיר שנקרא 'רכבת העמק', שאביב גפן מבצע - ואגב, אני אגלה לך פה סוד, בחורי ישיבה מתים על אביב גפן - ויש בו שורה שאומרת, 'סליחה, כבר הנחת תפילין היום? שואל אותי עסקן עם זקן. אמרתי לו לא, ומה איתך? כבר קראת הנסיך הקטן?' עכשיו, אני לא צריך להסביר לך למה הוא מתכוון בשורה הזאת. ואני זוכר שיום אחד נכנסתי לחדר שלי בישיבה וראיתי חבר שלי, שהוא ממש צדיק, בחור רציני שאוהב ללמוד ולהתפלל, והנה הוא קורא את 'הנסיך הקטן'. שאלתי אותו, 'אחי מה הקטע? מאיפה זה בא לך עכשיו?' והוא אמר לי שאם יום אחד הוא יפגוש את יהונתן גפן, הוא יוכל להגיד לו שהוא גם קרא את 'הנסיך הקטן' וגם מניח תפילין כל יום".
זה די אופייני ליחס של התרבות החילונית לחוזרים בתשובה ולחב"דניקים. במערכוני "כמעט שבת שלום" של "ארץ נהדרת", חוזרים בתשובה מוצגים כבורים ונלעגים.
"והבסיס של הדבר הזה הוא בעצמו בורות. לא רק כלפי חוזרים בתשובה, אלא בכלל כלפי חרדים ודתיים. לפני הבחירות האחרונות נסעתי בכביש וראיתי את השלט הזה של גנץ, 'ממשלת אחדות חילונית', וחשבתי לעצמי שהוא לא באמת חושב ככה. אלו פילטרים שנועדו להשטיח את כל הסיפור לחילונים וחרדים ובעד ונגד. יש לי חבר שעובד כעיתונאי ב'כיכר השבת', והוא תמיד אומר שלכל חרדי יש את החילוני שהוא אומר לו, 'אם כל החילונים היו כמוך', ולכל חילוני יש את החרדי שהוא אומר לו, 'אם כל החרדים היו כמוך'. ואם ככה, מצבנו מעולה סך הכול. אלה דברים שאפשר לפתור, צריך רק להכיר".
הכירו את עדן אביטבול. תלמיד ישיבה, משורר, מצביע ש"ס, מכותבי העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "שבאבניקים" - למרות שאין לו אינטרנט או טלוויזיה בבית - פעיל במאבק המזרחי, עובד על סרט קולנוע, חולה מוזיקה והופעות, לומד תורה עם אביתר בנאי, חולם לסיים בקרוב את כל התלמוד הבבלי וגם לזכות באוסקר. הוא נולד לפני 27 שנה בשכונת קריית משה בירושלים וגדל בפסגת זאב, להורים שהיו בתהליך חזרה בתשובה, אח בכור לשלושה אחים ואחות. הוא הלך לגן חילוני, בכיתה א' החל ללמוד בבית ספר דתי, ובכיתה ה' כבר עבר לבית ספר חרדי.
"את אבא שלי אני לא זוכר בתור חילוני. אמא שלי הייתה חילונית עד שהייתי בן חמש. אבל עם חוזרים בתשובה זו אבולוציה מתמשכת, זה מתחיל ולא נגמר. ההורים שלי עד היום נמצאים במשא ומתן זהותי - האם אנחנו חרדים? האם אנחנו שייכים לחברה החרדית? אם פעם היית שואל את אמא שלי, היא הייתה אומרת לך שהיא עושה הכול כדי להיות חרדית. היום היא אומרת שהיא חילונית מאמינה, שומרת תורה ומצוות".
מערכת היחסים המורכבת של משפחת אביטבול עם הציבור החרדי טמונה לא רק בהגדרה עצמית של זהות ומגזר, אלא גם בקושי של חוזרים בתשובה להשתלב בהצלחה בחברה החרדית. "הדור הראשון של מי שהגדירו את עצמם חוזרים בתשובה היה אחרי מלחמת יום כיפור, הגל הזה של אורי זוהר ואיקא ישראלי וכל הטיפוסים הבוהמיינים האלה. והם היו שאהידים - ביום אחד הפכו מככה לככה. ואז בשנות ה־90 ותחילת האלפיים היה הגל הזה של ההורים שלי, ואביתר בנאי ואתי אנקרי. אבל גם אצלם עדיין לא הייתה הרמוניה בין החיים הקודמים לחיים החדשים".
באיזה מובן?
"כשאמא שלי התחתנה היה לה תואר שני בניהול ובחינוך. כשהיא חזרה בתשובה היא עזבה את זה בהוראת רב מסוים שלא אנקוב בשמו. היא מספרת שהיא עלתה במעלית באוניברסיטה העברית, ואחת המרצות שלה שאלה אותה, 'מה עם התואר השלישי?' ואמא שלי, שבדיוק הייתה בהיריון עם אחי השלישי, אמרה לה, 'התואר השלישי בבטן'. היא לא המשיכה ללמוד ולא עבדה וגידלה אותנו במסירות. וכשהאחים שלי התחילו לעזוב את המסגרות הדתיות ולחפש את עצמם, פתאום היא חשבה שאולי זה לא היה שווה להישאר בבית ולוותר על כל כך הרבה. וזה הביא למשברים קשים. אבל לפני שלוש שנים דחפנו אותה כולנו, גם אבא שלי, לעשות משהו. והיום היא עובדת כיועצת חינוכית. אמא שלי נמרה. בגלל כל הסיפורים הטרגיים האלה של שנות ה־90, עולם התשובה עבר אבולוציה. היום מנהיגי ציבור בעלי התשובה מתעקשים שהם ימשיכו במסלול חייהם, בתואר ובעבודה, וגם חיצונית מבחינת לבוש. יש בריאות במקום הזה".
ועדיין, חוזרים בתשובה לא לגמרי מתקבלים בחברה החרדית. בספר אתה מתייחס לעצמך כבן למהגרים.
"כן. אני שומע כל מיני חוויות של דור שני שמזכירות לי חוויות שלי כבן לחוזרים בתשובה. זה פער מנטלי שבא לידי ביטוי כמעט בכל דבר. וזה לא משהו שניתן לגישור גם בעשר שנים. כמו אנגלי בניו־יורק. כאילו נשארת מנטליות חילונית שבאה לידי ביטוי בשפה, בניב. בחברה החרדית הכול מאוד ברור ומובהק: אתה יודע עם איזו כיפה אתה הולך ואיפה הילדים שלך לומדים ועם מי הם יתחתנו. יש קלסר מסודר עם ניילוניות, שבכל אחת מהן כתוב בדיוק מה צריך. ואצל בעלי תשובה זה ההפך הגמור. הם פשוט ספק אחד גדול. יש דבר אחד שהם בטוחים בו, וזה שהם מאמינים בקדוש ברוך הוא. וגם זה לא תמיד.
"אבל זה מתחלק לדורות. הדור הראשון הם המהגרים, ומה שהם לא יעשו רואים את זה עליהם גם אחרי שנים במגזר החרדי. הדור השני שם מגיל צעיר, והם כן מצליחים להיטמע בישיבה או בסמינר, אבל אז הם צריכים להתחתן, ומגיע כל עניין השידוכים, ופתאום זה צף מחדש".
גם אם אתה דור שני?
"בטח. בחור ובחורה באים לשידוכים עם איזשהו רזומה: מה למדת, מה רמת הלימוד שלך, מה חברים מספרים עליך וכמובן, מאיזה רקע אתה. יש חשיבות למזרחיות, יש חשיבות לחזרה בתשובה. בן לחוזרים בתשובה בדרך כלל ישדכו לבת לחוזרים בתשובה".
ובכל זאת, את אשתו שולמית - שולי - אביטבול הכיר בדרך לא קונבנציונלית. "אבא שלי ואבא של שולי היו חברים ושותפים בתקופת הרווקות החילונית שלהם. הם חזרו בתשובה יחד ושמרו על קשר, ובאיזושהי חתונה אבא של שולי שאל את אבא שלי, נו, מה עם עדן? והוא ענה לו, בשידוכים. מה עם שולי? בשידוכים. אז הוא אמר לו, בוא נפגיש אותם. וזה מה שקרה. היו שש פגישות עד שהחלטנו להתחתן".
היא הייתה הראשונה שהכירו לך?
"לא, יצאתי לפניה עם שבע בחורות. יש חברים מהשנתון שלי שעוד לא התחתנו וכבר סופרים 50־40, ככה שאני יצאתי בזול".
היום הם גרים בשכונת נחלאות, עם בנם עקיבא בן השנה וחצי. מי שייכנס לדירתם יתקשה ברגעים הראשונים להבין מי הם בדיוק יושבי הבית. מצד אחד ספריית קודש אימתנית, לצידה ספריית חול עשירה ומגוונת כולל מדף שירה גדוש במיוחד, ומולן כוננית מלאה בדיסקים של רוק ישראלי: עמיר לב, אביב גדג', גבריאל בלחסן, וגם המוזיקאי הנערץ עליו, שלמה ארצי. "צוחקים עליי שאני אוהב את כל האינדי ואת שלמה ארצי, שזה כאילו סחי. אבל לא אכפת לי. החלום שלי זה שהוא ילחין שיר שלי".
אתה מדבר על מוזיקאים שהשפיעו עליך, אבל לא על מוזיקאיות. אתה לא מאזין לשירת נשים?
"אני מאזין, אבל יצא שהשפיעו עליי יותר גברים. שמע, זו הסוגיה הכי מדוברת עכשיו, שירת נשים והמסתעף מזה. בוא נגיד שאני עוד לומד את הדבר הזה. אם אתה שואל אותי בפועל מה אני עושה, יש רדיו דלוק ויש שירי נשים ואני לא מכבה אותו. אני לא רואה בזה עניין. יש איזה פינג־פונג בנושא הזה לאורך השנים. הרי מספרים שהרב עובדיה היה מקשיב לאום כולתום. זה כזה דיון לעוס שאני לא חלק ממנו בשום צורה".
אני רואה את "מקימי" של נועה ירון על המדף.
"נועה פתחה לי דלת של ממש בעולם הספרות. כשהיה לי עוד כתב יד בוסרי כזה שלחתי לה אותו והיא נורא התלהבה, והיום אנחנו עדיין בקשר טוב. לעולם התשובה יש גדולי דור. רבנים משלו. נועה ירון, אביתר בנאי. הם בעצם מייצגים את ה'רצוא ושוב' הזה שאני רץ עליו. הייתה איזו שנה שאביתר היה כמו הרב שלי. הוא היה העד בחופה שלי. יותר משהשירים שלו השפיעו עליי, הוא השפיע עליי כישות בעולם. הוא בא אלינו לכולל ולמד, והיום אנחנו לומדים חבורה מצומצמת כזאת של איזה 15 חבר'ה והוא איתנו, והוא נתן לי לגיטימציה שאפשר לקיים ספק. שאתה לא חייב עכשיו לבחור ולהגדיר. כן, אני חרדי ואני גם משורר ואני גם תסריטאי. כן, אפשר לקיים את הספק הזה ולהגדיר אותו כספק".
לכתוב שירה הוא החל עוד לפני שקרא שירה. בגיל 16 התבודד בעזרת הנשים של הישיבה בשעות הערב, ושם כתב שירים, "גרועים" לדבריו. בגיל 17 מצא על ספסל ברחוב שמואל הנגיד את "המצאת הבדידות" של פול אוסטר והתאהב ("אפשר להגיד שהוא שינה לי את החיים. תוך שנתיים קראתי את כל הספרים שלו"). אבל את הכניסה לעולם הכתיבה עשה אביטבול דווקא דרך שיריו של בוגר "ערס פואטיקה" רועי חסן.
"קראתי ריאיון איתו במגזין לבעלי תשובה והוא כל כך דיבר אליי - האטיטיוד שלו בתור מזרחי, בתור משורר. הלכתי לקנות את הספר שלו, והמוכר האשכנזי הסתכל עליי במבט מתנשא כזה של, 'רועי חסן, אה?' כאילו, עכשיו הדוס הזה רוצה את הספר של רועי חסן? לאן עוד נגיע?" הוא צוחק. "מאוחר יותר פניתי אליו שיערוך לי את הספר ולשמחתי הוא הסכים. דרכו נחשפתי לכל מיני משוררים עכשוויים, ואז עשיתי את הדרך ההפוכה למשוררים ותיקים כמו דליה רביקוביץ, נתן אלתרמן, ריימונד קארבר, אבות ישורון וגם זלדה, שהיא המשוררת האהובה עליי".
כמו חסן, גם אתה מתעסק בשירים באפליה וגזענות כלפי מזרחים.
"יש היררכיה חרדית מאוד ברורה של אשכנזים ומזרחים. כבר בתור נער שאמור להתקבל לישיבה ידעתי שזה לא פשוט, כי מקפידים שלא יהיו יותר מ־30 אחוז ספרדים בכל שנתון. אז כן, זה העסיק אותי. אבל לא ברמת המרמור, לא בקטע של 'איזה אשכנזים חארות'. בשנים הראשונות בישיבה רציתי להוכיח שאני שווה לאשכנזים, להוכיח להם שהם טעו. אבל זה לא באמת אפשרי. יש תפיסה מאוד חזקה שככה זה, ושאין מה לעשות. מצד שני, העולם החרדי עובר היום תהליכים מואצים. לפני עשור מי בכלל דיבר על חרדים באקדמיה, והיום זו עובדה מוגמרת".
אולי פשוט בחברה החרדית הגזענות פחות סמויה?
"ואז מגיעה השאלה מה יותר גרוע. ואני אומר שיותר גרוע שזה גלוי. במסכת ברכות כתוב, 'כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו'. זה אותו היגיון. יש ערך בבושה, בקריאה לתיקון, גם אם לא הצלחת לתקן. עצם זה שהלגיטימציה לגזענות ואפליה הולכת ופוחתת בציבור החילוני, זה כבר חלק גדול מהעניין. בחברה החרדית אין שום מחאה נגד גזענות. אני מחכה לראש הישיבה הליטאי החשוב שיבוא ויגיד, בשנה הבאה אני מקבל בחורים טובים בלי קשר למוצא".
בשנים האחרונות הוא חבר ב"תור הזהב", תנועה חברתית שעל דגלה חרות המאבק המזרחי וגם חזרה למסורתיוּת, עם ממד ליברלי מסוים. "ממד שמאלני", הוא מתקן אותי. "בואו נקרא לזה בשמו. אני חושב שהחיבור בין פעילי שמאל מזרחי לדתיים הוא בשורה גדולה, ואני מקווה שהוא יתפוס יותר תאוצה. יש תפיסה מקובלת שחרדים הם ימנים. זה לא נכון. אני יכול להגיד לך שבישיבה, שזה מקום שמתעסק כל כך הרבה בשכל, השיחות בחדר בלילה הן מאתגרות מאוד. אתה צריך לעמוד ברף מסוים, להיות חריף, להיות שנון. בעולם הישיבות נמצאים גדולי הפרשנים הפוליטיים, חבר'ה שיכולים לכפכף את עמית סגל".
רוח אחרת
הַלְוַאי הָיְתָה בָּכֶם הָאֵשׁ
שֶׁל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה
הַלְוַאי הֱיִיתֶם מְנִיפִים יְדֵיכֶם
אֶל עָל בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה
וּמִתְחַנְּנִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ כְּמוֹהֶם
שֶׁיִּשְׁלַח כַּלָּה צַדִּיקָה לַבֵּן הָאָהוּב
שֶׁיָּקִימוּ יַחַד בַּיִת נֶאֱמָן לַתּוֹרָה
בֶּאמֱֶת וּבְתֹם
עַל אַף שֶׁלֹּא הָרוּהוּ בִּקְדֻשָּׁה
עַל אַף שֶׁאַבָּא שֶׁלּוֹ לֹא מַכְנִיס אֶת הַחֻלְצָה לַמִּכְנָסַיִם
עַל אַף שֶׁאַבָּא שֶׁלּוֹ מֵנִיף יָדַיִם
אֶל עָל בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
פורסם לראשונה: 07:09, 29.11.19
