הפלסטינים נשארו בבית, ואלה חדשות רעות
ההשתתפות הדלה ב"יום הזעם" לא נבעה מזניחת השאיפות הלאומיות, אלא מייאוש קולקטיבי שמוביל רבים – בעיקר צעירים – לתמוך במדינה אחת
דלות המשתתפים ב"יום הזעם" שעליו הכריזה הרשות הפלסטינית ביום שלישי שעבר לא הפתיעה. הפלסטינים אומנם מוטרדים מהכרזת הממשל האמריקני בנושא ההתנחלויות, שנתפסת כעדות נוספת לשינוי זוחל של המציאות ביהודה ושומרון, אולם בסוף 2019 קשה להוציא אותם לרחובות גם בגין סוגיות לאומיות חשובות. הייאוש מהאפשרות למימוש חזון שתי המדינות, לצד הניכור העמוק שבין הציבור להנהגה, גרמו להישארות רוב הפלסטינים בבתים. או נכון יותר - במקומות העבודה שלהם.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
עייפות הפלסטינים מסיסמאות פוליטיות ואידיאולוגיות לוחמניות, והדבקות בטיפוח מרקם החיים שלהם, שהוא לבטח טוב מזה של רוב החברות בעולם הערבי, עשויות לכאורה להתפרש כחדשות טובות לישראל. במשך כעשור ניכרה דריכות לקראת התפתחות דרמטית - התפרקות מרצון של הממשל, גל טרור חדש או אינתיפאדה שלישית – אבל תרחישי האימה לא התממשו. לא משום שהפלסטינים איבדו זהות ושאיפות לאומיות, אלא משום שחל שינוי יסודי בהגדרות הבסיסיות של יעדי ההווה והעתיד שלהם.
פלסטינים רבים שעימם שוחחתי טענו שהייאוש הקולקטיבי מהנהגתם ומישראל מביא רבים לתמוך ברעיון המדינה האחת. "אם אין סיכוי לממש ריבונות ועצמאות, לפחות תנו לנו יכולת לנוע דרך נתב"ג, והעניקו לנו שירותים אזרחיים טובים וביטוח לאומי", הם אומרים. זו לא קלישאה אלא אמרה הנשמעת מפי פלסטינים רבים, רובם בני הדור הצעיר, שחשופים באמצעות המרחב הרשתי לעולם הגדול, לרבות למציאות בישראל, ואשר חלומם מתומצת במושג "תעודה כחולה".
האיום על ישראל, כך נראה, אינו התפרצות אלימה אלא דווקא השקט הזוחל של המיזוג הגיאוגרפי, התשתיתי, הכלכלי והדמוגרפי היום-יומי, המלווה בגישה "מכילה" מצד הציבור הפלסטיני. באופן כמעט מרדים משתנה המציאות ביהודה ושומרון באופן שעלול להפוך בעתיד את ההפרדה בין שני העמים לבלתי אפשרית.
אבל לימוד ההיסטוריה והנרטיבים הבסיסיים של ישראל והפלסטינים מעלה סימן שאלה כבד לגבי האפשרות לקיום אוטופיית המדינה האחת, ומחזק יותר את הסבירות כי בנקודת זמן כלשהי היא תהפוך למציאות בלקנית.
ישראלים רבים הודפים את האיום לגבי תרחיש המדינה האחת. לטענתם, היות שישראל מבינה את האתגר החמור המגולם בעתיד שכזה, היא תעשה כל מאמץ להימנע ממנו. מסקנתם לפיכך היא שניתן להמשיך את המציאות הנוכחית למשך זמן רב. אולם ההיסטוריה רוויה בתקלות של מדינות ועמים שידעו היטב מהן המטרות שלהם, ובכל זאת הידרדרו למצבים שבהם לא רצו - ממלחמת העולם הראשונה ועד מבצע "צוק איתן".
ערב בחירות אפשריות, חשוב שהדיון הציבורי והפוליטי לא ימוקד רק בשאלה "כן או לא ביבי", החשובה שלעצמה. הפלונטר הפוליטי המתמשך מקשה על פיתוח שיח נוקב שבמסגרתו יובהר לציבור מהי הדינמיקה המתפתחת בזירה הפלסטינית (שרמת העניין לגבי הנעשה בה מוגבלת למדי), ולאן היא עלולה להוביל. זהו נושא אסטרטגי לקיומה של המדינה שאינו נופל בחשיבותו מהדיון הפוליטי הפנימי שתופס את מרב תשומת הלב.
הדיון בנושא חייב להתבסס על שינוי עמוק בפרדיגמות המסורתיות בישראל. על הציבור להבין כי הבחירה האסטרטגית אינה בין שתי מדינות למדינה אחת, אלא בין הפרדה לבין מדינה אחת. אין הכרח שהישות הפוליטית הפלסטינית תהיה בהכרח מדינה עצמאית. חלק ניכר מהפלסטינים גם אינו מעוניין בכך, קל וחומר מאמין שישות כזאת תוכל לשרוד. ואולם יש צורך בהפרדה ובקו גבול ברור בין שני העמים ולא בתיחום גמיש שהולך ומיטשטש לאורך זמן.
אין כמובן כל אשליה לגבי המציאות שתיווצר לאחר מימוש ההפרדה, במיוחד אם תתרחש ללא תיאום בין הצדדים. העתיד הזה צפוי להיות שברירי ורווי אתגרים עבור ישראל, אך עדיין עדיף על פני תרחיש בלהות שצפוי לסכן את היכולת לקיים מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. שני העמים קרובים לנקודת האל-חזור בהקשר למדינה האחת. כל יום שחולף ללא הכרעה בנושא מקדם אותם לתרחיש הזה.
- מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב. בימים אלה הוא מרכז פרויקט בנושא המאבק האלימות ובפשיעה בחברה הערבית בישראל מטעם מכון ה-INSS
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
