דברים שלמדתי באוהל רטוב
ב-10 ימי מחאה נגד רה"מ בגן העצמאות גיליתי ממה מפחדים הביביסטים, כמה הפתיל שלי קצר, איזו גיבורה אחותי ולמה מעורבות פוליטית משמינה
כבר עשרה ימים שאני גר וישן באוהל קטן בגן העצמאות בירושלים, קרוב לבית של ביבי. אני מתכוון להישאר כאן עד יום רביעי – אז יפקע המנדט של הכנסת להקים ממשלה בלי הנאשם בשוחד, ולהציל את ישראל מעוד סבב של בחירות. זאת הייתה חוויית למידה מדהימה. מה למדתי כאן במאהל? המון דברים חדשים:
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
על מחאה. ידעתם שלכל אחד מותר להסתובב בכל מקום במרחב הציבורי בישראל עם שלט מחאה גדול, בלי לקבל רשות מאף אחד? אני לא ידעתי. מאז שהבנתי – התחלתי לעשות את זה, וצברתי הרבה חוויות מעניינות.
על הביביסטים. משהו השתנה בארץ הזאת, ולטובה. בעשרה ימים כאן במאהל, בלב ירושלים הימנית, קיללו אותי רק פעמיים. קיללו מכל הלב, אבל רק פעמיים. עושה רושם שההסתה של ביבי כבר לא עובדת, אפילו על המעריצים שלו.
בא לבקר. מוטי אשכנזי שוב מוחה נגד "הדרג המדיני"
על עצמי. אני הרבה פחות רגוע ממה שחשבתי. אתמול (יום ה') בבוקר הלכתי ברחוב ליד המאהל עם מיכל אלבז, עובדת סוציאלית ומטפלת באומנות. מיכל השאירה בן זוג וילדים בחיפה, ובאה להיות איתנו לילה אחד כאן במאהל בגן העצמאות. הלכנו לחפש קפה. לי היה שלט שעליו כתבתי "ביבי צולל, והוא סכנה לישראל", ולה היה שלט שעליו כתבה, וגם ציירה, "מדינה שבויה". ואז קילל אותי מישהו. "בנזונה", הוא אמר לי, ולא בלחישה. לפני שהבנתי מה אני עושה שלפתי את הטלפון, הפעלתי מצלמת וידאו, ניגשתי אליו, ואמרתי לו: "בוא מותק, בוא תקלל אותי שוב. נראה אותך". האיש, שהיה לבוש בחליפה, עשה חשב מסלול מחדש, הסתובב, והתחיל להתרחק מאיתנו. עד כאן הכול בסדר. אבל אז התחלתי ללכת אחריו ולצעוק לו, ממש ליד האוזן: "פחדן! שפן קטן! אם אתה גבר אז בוא, בוא ותקלל אותי! לאן אתה בורח?". קצת התביישתי כשמיכל הזכירה לי משהו שאותו אני יודע, אבל שכחתי לרגע – שרק באהבה אפשר לנצח שנאה.
האוהל בגן העצמאות
על יהודים ואוכל. יהודים מראים את האהבה שלהם בעזרת אוכל. זה דבר מדהים. הבוקר קמתי, יצאתי מן האוהל, ונתקלתי בארגז גדול של פסטה שמישהו השאיר בלילה על המדרכה. המאהל שלנו מפוצץ מרוב כיבוד שאנשים מביאים, ובתחנת המוניות של רחוב אגרון כבר התחילו לסרב בנימוס לעוגות שאני מעביר להם מדי פעם, בניסיון להשתלט על כמויות הכיבוד שנערמות כאן בקצב מבהיל. מישהו שאל אותי אתמול אם אני שובת רעב. הלוואי, אמרתי לו, אבל אני חושב שעליתי בשני קילו מאז תחילת המחאה הזאת. אם ביבי לא ילך מהר, אני אהפוך לסופגנייה.
על הפחד. לא רק הביביסטים מפחדים. הרבה אנשים באו למאהל, מכל הארץ, ושאלו אותי מה הם יכולים לעשות כדי לעזור. ביקשתי מהם להכין לעצמם שלט מחאה שהם יכולים להזדהות איתו, להצמיד אותו למקל, ולהתחיל להסתובב איתו ברחובות, ממש כמוני. השקעתי: קניתי קאפות, צבעי אקריליק ומוטות. היו שנענו לאתגר, ציירו לעצמם שלטים, ולקחו אותם הביתה. אבל היו יותר אנשים שאמרו לי "תודה, אבל אני מפחד. אני מפחד ממה שיעשו לי". אמרתי להם שאני מבין אותם, אבל חשוב שישימו לב לפחד הזה, כי הוא מסוכן מאוד: מי שמפחד, סופו לעמוד מן הצד כשיגיע רגע האמת. בסופו של יום, הפחד שלנו הוא הידיד הטוב ביותר של ביבי והביביסטים. כמו שאמר אדמונד ברק: "כל מה שדרוש כדי שהרוע ינצח הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר".
את באה לבקר. דפני ליף שוב באוהל
על אחותי עפרה. יש לי אחות גיבורה. היא חלקה איתי את האוהל רוב הלילות, עד שהצטננה ושלחתי אותה הביתה נגד רצונה. בוקר אחד, כשהתעוררנו אחרי לילה גשום, היא קרעה אותי מצחוק כשלחשה לי מתוך שק השינה שלה, "גרביים רטובים פחות גרועים מהמשך שלטון נתניהו".
על ישראל. איזה ארץ נפלאה יש לנו. בא עיתונאי אמריקני לראיין אותי. הוא שאל מי שומר עלינו בלילה כשאנחנו ישנים – האם שכרנו חברת שמירה, או שאנחנו שומרים על עצמנו. אמרתי לו שאנחנו ישנים בלילה, לא שומרים. אלוהים שומר עלינו, ועד עכשיו הוא עשה עבודה טובה. האיש הביט בי כאילו אני משוגע ושאל אם אני לא מפחד. תראה, אמרתי לו, בוא תראה איזה ארץ נפלאה היא ישראל. אני פתחתי פה גדול על ביבי, כולם מכירים אותי, וכולם יודעים בדיוק איפה אני. והנה אני ישן לי כאן בשלווה באוהל, בגן העצמאות בירושלים. היו אפילו שני לילות שישנתי כאן לבדי, איש אחד באוהל אחד, לגמרי לבד, בלי שמירה, והכול בסדר ברוך השם. אבל אתה מכיר אמריקני אחד שיהיה מוכן לישון לילה אחד באוהל אחד בסנטרל פארק בניו יורק בלי שמירה?
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' יורם יובל
מומלצים
