שופטת: כישלון עסקי הוא לא עילה להרמת מסך

מפעל נסגר עקב חקירת עבירות מס והלבנת הון שיוחסו לבן של הבעלים. עובד בכיר במפעל הגיש תביעה לפיצויי פיטורים נגד הבעלים באופן אישי

עו"ד שי כהן | פסקדיןפורסם: 10.12.19 , 17:14

השופטת יפית זלמנוביץ-גיסין מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבלה לאחרונה בקשה של בני זוג, בעליו לשעבר של מפעל "שר מתכות עדינות", שבמסגרתה ביקשו לסלק על הסף תביעה אישית שהגיש עובד לשעבר, שעתר לחייב אותם בשכר וזכויות המגיעים לו לטענתו מהעסק.

התובע עבד במפעל כמנהל מערך הזיקוק במשך כ-25 שנה עד סגירתו. המפעל נוהל על ידי הנתבע במשך שנים רבות. בפברואר 2016 הוא הפסיק לעבוד עקב התדרדרות במצבו הרפואי, והעביר את הניהול לבנו. בנובמבר 2017 נסגר המפעל בהוראת המשטרה, לאחר חקירה בחשד להונאת ענק וביצוע עבירות מס והלבנת הון על ידי הבן. ההורים, הבעלים הרשמיים, לא נחשדו בדבר. התובע, מנגד, הודה בפני המשטרה שגנב זהב וכסף מהמפעל, משום שחשש לטענתו שבנם של הנתבעים יפגע לו בפנסיה.

דיני עבודה

נפצע במסעדה בחו"ל. שופט: זו תאונת עבודה

עו"ד בוריס סברדליק | פסקדין

רוקח נסע לסיור מקצועי בגרמניה, ונפגע בסיום ארוחת ערב שארגנו מארחיו. ביטוח לאומי סירב להכיר בכך כתאונת עבודה, והוא פנה לביהמ"ש

נפצע במסעדה בחו"ל. שופט: זו תאונת עבודה

בתביעה שהגיש נגד החברה ובעליה הוא טען שבני הזוג נותרו חייבים לו פיצויי פיטורים וזכויות נוספות. את הגשת התביעה נגדם באופן אישי הוא נימק בטענה שמאחר שהמשטרה החליטה על סגירת המפעל, ומצבה של החברה אינו ברור, הרי שאין לו ממי להיפרע, הוא עומד בפני שוקת שבורה ואינו מצליח לקבל את פיצויי הפיטורים. לכן הוא טען שיש לחייב גם את בני הזוג באופן אישי, היות שהפרו את חובת האמון כלפיו, ופעלו בחוסר תום לב המצדיק הטלת אחריות אישית.

בני הזוג הגישו תביעה נגדית על סך מאות אלפי שקלים, בין היתר בטענה שהתובע קיבל פיצויים שלא כדין מחברות הביטוח, אף שהודה בגניבה ממעסיק. בכל הקשור לתביעה שהגיש נגדם הם טענו כאמור כי אין עילה אישית נגדם. לשיטתם, גם התובע עצמו לא טען כי הם אלה שפיטרו אותו או שללו ממנו זכויות, אלא זיקת התובע היא אל המפעל ועליו להפנות את טענות כלפיה החברה – מנהלת המפעל.

ואכן, השופטת זלמנוביץ-גיסין הבהירה כי התובע לא הצביע על עוולות או פעולות כלשהן שביצעו הנתבעים, שהיו לכל הדעות "תמי לב". יתרה מכך, בחקירת המשטרה את תלאות המפעל, התובע הפנה אצבע מאשימה כלפי בנם, ואף הודה שהחל לקחת מהמפעל זהב ומתכות אחרות מאז שהבן נכנס לניהול החברה – כל זאת לאורך שנתיים שבהן בני הזוג כלל אינם לוקחים חלק בניהול המפעיל.

בנסיבות אלה, השופטת הבהירה שאין הצדקה להטיל עליהם אחריות אישית לחובות החברה כלפי התובע. נימוק נוסף היה כי הנתבעים לא שימשו כמעסיקיו במשותף עם החברה, ואף לא התחייבו כלפיו אישית בחוזה כלשהו. במצב זה, השופטת הבהירה כי לבית הדין לעבודה כלל אין סמכות לדון בטענות אישיות (במישור נזיקי או חוזי) כלפי הנתבעים.

בהמשך פסק הדין היא הזכירה כי "כשלון עסקי אינו מהווה עילה להרמת מסך ומכאן, על דרך ההקש, אין בו כדי להוות עילה לחיוב האורגנים של החברה באחריות אישית כלפי חובות החברה".

בסיכומו של דבר נקבע כי "התובע לא הוכיח קיומה של עילת תביעה כלפי הנתבעים 3-2 הבאה בגדר סמכויותיו של בית הדין לעבודה והתביעה נגדם נמחקת". בשלב זה, התובע חויב לשלם לבני הזוג הוצאות בסך 7,000 שקל.