"אולי הייתי בהריון אבל אני לא אמא, אני אבא"

לנדאו הספיק לקיים את ההבטחה לסבא, שזכה לראות ממנו שתי נינות, אבל זה לא היה קל. בדרך גבר על מכשולים מגדריים, גופניים, בריאותיים, אמנותיים וגיאוגרפיים, אבל קודם כל - הוא התאהב. לפני עשור, בכנס קומיקס, פגש לראשונה את ארז גלבוע הירושלמי. הם התחברו, יצרו יחד, ולאחר 14 חודשים נישאו בקפריסין.

כשטרי החליט שהוא רוצה להביא לעולם ילדים משותפים לו ולאהובו ופנה לבדיקות, הרופא הטיח בו שעדיף שאנשים כמוהם לא יתרבו. אפשר לקוות שהכתבה הזו תגיע לעיניו של אותו רופא, כי הוא חייב להתעדכן דחוף: ארז וטרי לנדאו בני ה־30 הביאו לעולם תאומות בשם לורל ולבנדר, בנות חמש היום. טרי מכונה כעת דאדי וארז אבא, ושניהם אבות משקיענים ואוהבים שחיים כיום בארצות־הברית.

טרי וארז עם התאומות לורל ולבנדר(צילום: ענבר ברקאי)

בחודש שעבר ביקר טרי בארץ במסגרת שבוע האיור. "הדרך להורות הייתה ההשראה ליצירה שלי", אמר בפתיחת התערוכה הקבוצתית הפמיניסטית "היה הייתה" (אוצרות: פזית קידר וימית נוימן). "ההיריון שלי והבנות שלי הן חלק גדול ממה שהביא לציורים האלה. על פניו הם מתארים זוג סטרייטי, מונוגמי, בחור ובחורה - הוא כחול והיא ורודה, והם מאוהבים. אבל הם סוסוני ים, ואצלם, במציאות, הזכר הוא זה שסוחב את הצאצאים. אפשר לחשוב שיש לו כרס, אבל זו למעשה בטן הריונית. בימים אלה אני מעבד את האיורים האלה לספר ילדים, כדי שהקוראים יֵדעו שיש כל מיני תאים משפחתיים ושהכל בסדר. סוסון הים הוא אמנם אבא, אבל הילדים הגיעו ממנו. המסר הוא שמגדר הוא רק הבנייה חברתית".

הוא נולד כילדה בניו־יורק, לשם הגיעו הוריו כדי לעשות תואר שני. כשאמו נכנסה להיריון שני, החליטו לחזור ארצה. "גדלתי בבקעת־אונו, למדתי במחלקה לאמנות חזותית בתלמה ילין, ובגיל 13 יצאתי מהארון כביסקסואל והיו לי בני ובנות זוג. אחרי שנה התחלתי לדבר בלשון זכר ולהתנהג כמו בן. בגיל 18, שלושה חודשים אחרי שסיימתי תיכון, התחלתי ליטול הורמונים גבריים".

איך המשפחה שלך הגיבה?

"כשסיפרתי לאחותי שאני לא רק משחק אותה בן אלא שאני באמת בן ומתחיל תהליך הורמונלי, היא אמרה שהיא כבר יודעת ולמה אני חושב שאני צריך להגיד לה את זה?"

וההורים?

"הם תומכים בי, הם תמיד טיפחו אותי, אבל במובן מסוים עד היום קשה להם עם זה. הייתה להם בראש פנטזיה של הילדה המושלמת שלהם, גידלו אותי כבת, חגגו לי בת מצווה, ואז יש את המציאות, של מי אני באמת. זוכרת את השיר הישן של חני נחמיאס, 'בת בן?' ההורים שלי תמיד ידעו שאני בת בן, ואני ביני לבין עצמי ידעתי שאני בן, אבל מבחינה פיזית הייתי אחר".

סוסוני הים. ''אפשר לחשוב שיש לו כרס, אבל זו למעשה בטן הריונית''(איור: טרי לנדאו)

תמיד קראו לך טרי?

"לפעמים אני שוכח שהיה לי שם קודם. אם הייתי יכול, הייתי שומר אותו, אבל זה היה שם של בת, והיום אני לא מעוניין להזכיר אותו.

"למעשה, שיניתי את השם פעמיים. בפעם הראשונה בחרתי בשם שאמא שלי אמרה שהיא הייתה בוחרת בו אם הייתה מגדלת אותי כבן: יקינתון עם ת'! עשיתי את זה כדי שיהיה לה קל יותר להסתגל לשינוי וגם החלפתי את השם האמצעי לטרי".

ואז התחרטת?

"על פי החוק בישראל מותר להחליף שם פעם בשבע שנים או במסגרת נישואים. אחרי שנה שלחתי למשרד הפנים מכתב והתחננתי שהשם הזה, יקינתון, יימחק ושטרי יהפוך לשם הפרטי שלי. כתבתי שאני לא סובל את השם החדש, שהוא מטומטם ושאני נשבע שלא אבקש עוד בקשה בשנים הקרובות, והם הקשיבו לי כי גם הם כנראה ראו כמה השם ההוא היה דבילי".

לצבא לא גויס מסיבה רפואית, "וזה היה הדבר הנכון בשבילי לזמנו. היום אני גאה בהתקדמות האדירה שצה"ל עשה. עברו כמעט 12 שנים מאז, ועכשיו בנים, בנות וכל מה שביניהם נמצאים הרבה יותר בשיח הצבאי. צה"ל מאפשר לחיילים בכל הקשת המגדרית לשרת.

"במקום צבא הלכתי ישר לבצלאל. הייתי רק בן 19 וגם שם היה לי קשה כי גם במוסדות אקדמאיים אמנותיים יש סטיגמה כלפי מי שלא מתגייס. וכשרצה שמועה שאת שנותיי המוקדמות העברתי כבת, היה לי אפילו יותר קשה חברתית".

ואז פגשת את ארז.

"הייתי צריך להילחם כדי ללכוד אותו. זאת הייתה התאהבות ממבט ראשון. בפעם הראשונה שראיתי את החיוך הדבילי שלו שמעתי פעמוני חתונה וידעתי שזה האחד. תמיד ידעתי שאני ביסקסואל, אבל מרגע שיצאתי כבחור מהארון המגדרי, יצאתי רק עם נשים. לו הייתה חברה באותו זמן, וגם לי, ובהתחלה הוא לא שם עליי, ואני ויתרתי, כי למה שבחור כמוהו יֵצא עם מישהו כמוני, עם כל הבבל"ת האמנותי והמגדרי שלי?

"התחלנו כידידים, ואחרי שלושה חודשים אינטנסיביים, שבהם התראינו כל יום למורת רוחה של החברה שלו, ארז אמר לי שהוא מאוהב בי אבל הוא לא עומד לעזוב את החברה שלו בשבילי, כי הוא לא רוצה להיות הסטריאוטיפ של ביסקסואל שעוזב בנות בשביל בנים וההפך. לקח לו 48 שעות לחזור בו ולבחור בי, ואחרי פחות מחצי שנה עברנו לגור יחד בתל־אביב".

''היתי צריך להילחם כדי ללכוד אותו''(צילום: ענבר ברקאי)

כשהציג לראשונה את ארז בפני הוריו, הם היו מבולבלים. "הם אמרו לי: 'אתה כבר גבר, אז למה אתה יוצא עם גבר אחר?' אבל מהר מאוד הם התאהבו בו, וברגע שהילדות נולדו הם התאהבו בהן. הם סבים מדהימים ותמיד מציגים את ארז בתור בן הזוג שלי ולא מנסים לייפות שום דבר".

ואיך המשפחה של ארז קיבלה אתכם?

"ההורים של ארז הם סבים מקסימים, אוהבים ודואגים, אבל בהתחלה היה להם קשה איתי. ארז הוא ביסקסואל שיצא מהארון עשר שנים לפני שהכיר אותי. הוריו ידעו שהוא אוהב בנים ובנות וקיוו שבסופו של דבר הוא יתחתן עם בת. היום הם נפלאים איתי. הם למשל הגיעו לפתיחת התערוכה שלי בארץ למרות שהגעתי בלי ארז, שנשאר בארצות־הברית. גם כשהיה קושי הם היו הכי טובים שיכלו להיות כלפיי, וחשוב לי לציין את זה".

עוד כשלמד בבצלאל, החליט לעבור לארצות־הברית. "במהלך התואר בבצלאל התקבלתי למחלקה לאיור ב־SVA, בית ספר ממש נחשב לאמנות בניו־יורק. אני אזרח אמריקאי, אז אמרתי לארז 'אתה יכול להתחתן איתי, לקבל גרין קארד ולעבור לארצות־הברית, או שזה נגמר בינינו', והוא עשה את הבחירה הנכונה. התחתנו אחרי 14 חודשים יחד".

ואם הוא היה אומר לא?

"בכנות, אם הוא היה אומר לי לא, הייתי בוחר בו. אבל הוא הביא את עצמו לארצות־הברית בזכות עצמו, ברילוקיישן של העבודה. הוא רואה חשבון במקצועו והוא עבד אז בקרן גידור. כרגע הוא עושה פרויקט של אוטומציה במחלקה הפיננסית של ייל".

ספר קצת על החתונה שלכם.

"זה היה לפני כתשע שנים. ב־10 בבוקר עלינו על טיסה לקפריסין עם עוד עשרה זוגות מישראל וב־10 בערב נחתנו בארץ ואמרנו למשפחה 'הי, התחתנו!'. אמא שלי התעצבנה שנישאנו על הדרך וארגנה לנו טקס חמוד בחצר האחורית של הבית עם קייטרינג והכל.

"קשה לי עם זה שגדלתי במדינה שאומרת לי 'אתה לא יכול להיות הורה ולא יכול להתחתן עם אהוב לבך'. בגיל 21 עברנו לניו־יורק, ופתאום הנישואים שלנו היו קבילים. בזכות המעבר לארצות־הברית נולדו לי הבנות.

"ארז כל כך מקסים, ששוכנעתי שבמקום לאמץ ילדים אני צריך להיכנס להיריון ממנו, רק כדי להמשיך את הגנטיקה שלו. אבל אני לא אמא בשום דרך. אני אבא לכל דבר. אפילו האמנות שלי מושפעת מהאהבה שלנו, אני כל הזמן מוצא את עצמי מצייר אותו כגבר האידיאלי ומכניס אלמנטים של רומנטיקה וזוגיות שלא היה להם מקום בעבודות שלי לפני שהכרתי אותו".

הוא תמיד ידע שהוא רוצה להיות הורה, אבל מגיל 13 היה לו ברור שזה לא יקרה בצורה ביולוגית. "ידעתי שיש לי בעיה הורמונלית כלשהי, כי כשהתחלתי לקבל מחזור, בגיל 13, הוא הגיע רק פעם בשלושה חודשים עד חצי שנה, והיה כואב ברמות שהייתי מתעלף. אבל רק כשהלכנו לטיפולי פוריות, אחרי שנה וחצי של ניסיונות להיכנס להיריון, גיליתי שיש לי רק שחלה אחת מתפקדת, וכך למדתי שאני אינטרסקס (המונח הרפואי הוא 'התמיינות מינית אחרת'. ד"א). אולי הייתי צריך להבין את זה כשצמח לי שד אחד בגודל קאפ C בצד שבו יש לי שחלה מתפקדת ובגודל קאפ A בצד השני; ואולי הייתי צריך להבין את זה אחרי שהתחלתי לקחת הורמונים זכריים וצמח לי זקן בצד אחד ולא בצד השני. זאת פשוט פיזיולוגיה דבילית, גוף מטומטם.

"בסופו של דבר, אני אדם עם רחם ושחלה פעילה אחת, ונדרשתי לעבור טיפולי פוריות כדי להרות. הייתי צריך להזריק לעצמי הורמונים נשיים במשך שלושה חודשים כדי לקלוט עוברים בהפריה מלאכותית, כי הגוף שלי לא מייצר מספיק אסטרוגן כדי שזה יקרה באופן טבעי".

איך ההורמונים משפיעים עליך?

"גברים או נשים הם הרבה יותר מהורמונים, וההורמונים הם לא מה שהופך מישהו מבן לבת, אבל הם מקצינים את התכונות המגדריות. אחרי שהייתי בכל קצה אפשרי של הסקאלה - בלי הורמונים, על אסטרוגן או על טסטוסטרון - למדתי את ההשפעה של ההורמונים על ההתנהגות שלי: כשאני נוטל אסטרוגן, אני מרגיש שהמוח שלי רץ ב־120 קמ"ש וכל דבר מקפיץ לי מיליון אסוציאציות שמבלבלות אותו, והכל נוגע לי ומרגש אותי. טסטוסטרון נותן לי שקט מכל זה. דברים פחות מזיזים לי, קל לי לישון בלילה, קל לי לדבר עם ההורים שלי או לעשות ספורט. אני יותר אגרסיבי, מדבר בקול רם יותר וצוחק בקול רם יותר, ויש לי הרבה יותר ביטחון עצמי, והכי חשוב: אין לי מחזור בכלל!"

היום אתה ממשיך ליטול הורמונים גבריים?

"בעוד שנשים טרנסיות צריכות לקחת אסטרוגן עד סוף חייהן, כי ברגע שהן מפסיקות חוזרים הזיפים, לטסטוסטרון יש השפעה בלתי הפיכה על הגוף: על העצמות, על ההקרחה, על הקול שהופך עמוק ולא חוזר לגובהו המקורי. יש בזה משהו מפחיד, אבל זו אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי".

איך נראית כשהיית בהיריון?

"הרשיתי לעצמי לעלות 22 קילו, ונותרו לי סימני מתיחה. טחנתי המון האגן דאז מתוך הנחה שברגע שהתינוקות יֵצאו מהבטן השומן יתפוגג, אבל מתברר שזה לא עובד ככה. רק בשנה האחרונה חזרתי למידת המכנסיים הקודמת שלי".

''הריון זה פשוט איום ונורא''(צילום: תום אשחר)

אז ראו עליך?

"לא. אף פעם לא קמו בשבילי, עד הפעם ההיא בחודש השביעי, שהתגלחתי וירדתי לרכבת התחתית, ומישהו הבין שהדבר הזה בהיריון וקם בשבילי. זה כל כך העליב אותי, שמאז לא התגלחתי..."

ואיך הרגשת בהיריון?

"מזעזע. לא ידעתי למה אני נכנס. אני לא מבין איך אתן עוברות את זה, יש סיבה שגברים לא נכנסים להיריון. זה פשוט איום ונורא. הייתי בבלבלה הורמונלית, הזעתי בלי הפסקה וכל דבר קטן גרם לי לבכות. הייתי גם בשמירת היריון, וזה עוד היה החלק הקל, לשכב במיטה עם הלפטופ כל היום.

"הרמות הפסיכוטיות של האסטרוגן הביאו איתן סבל צרוף. עד ההיריון יכולתי לספור על יד אחת את כל הפעמים שבכיתי מאז היסודי. בהיריון הזה הספירה השתוללה. בשלב מסוים נזכרתי בפרסומת דבילית שראיתי ופשוט ייבבתי. תאמיני לי, זה לא מראה חמוד לראות גבר עם כרס וזקן בוכה בוכה בוכה".

איך הרגשתם כשגיליתם שיש לכם תאומות?

"המסע שלנו להורות היה מאוד קשה וייחלתי שנגמור את זה בהיריון אחד. לא יכולתי לאחל לעצמי ילדות טובות יותר. הן יפהפיות ומדהימות וכל כך דומות לארז".

אם לא היה די בהיריון הלא פשוט, הוא גם סבל ממכאובים קשים. "המערכות שלי הגיבו ממש רע לנטילת האסטרוגן. אחרי שילדתי את התאומות, בניתוח קיסרי חודשיים לפני הזמן, נכנסתי לניתוח נוסף להוצאת אבנים מכיס המרה, שגרמו לי כאבי תופת. בגלל סיבוך בניתוח נדרש ניתוח נוסף. תארי לך את ארז בבית עם שתי הבנות הפגות שלנו, כשאני מאושפז בבית החולים, מחובר למשככי כאבים ומצפה לניתוח עם סיכוי של אחד לעשר שלא אצא ממנו חי.

"כשהשתחררתי מהאשפוז אחרי שלושה ניתוחים רצופים, הייתי הפוך לחלוטין וההחלמה שלי ארכה הרבה זמן. המשפחה עזרה מאוד, האחים שלי באו להיות איתנו וכולם נרתמו, אבל בסוף כולם היו צריכים לחזור לשגרה".

הקריירה שלך נפגעה?

"בדיעבד, ההורות הייתה אחת מטעויות הקריירה הגדולות שעשיתי וההחלטה הטובה ביותר בחיים שלי. אני גדלתי עם מטפלות, ההורים שלי אנשי קריירה מצליחים בתחומם, ולא רציתי את זה לבנות שלי. רציתי שיהיה להן הורה נוכח כל הזמן, ורציתי לגדל אותן בעברית. לפני הלידה עבדתי בהוצאה לאור במנהטן וגם איירתי לפי הזמנה, ובהחלט היה אידיוטי מצדי לחשוב שאוכל להמשיך לעבוד. מהר מאוד ויתרתי על עבודות, ירדתי מחמש בשבוע לשתיים ואז לאחת בחודש. אם ארז לא היה עובד, היינו בברוך משמעותי.

''מהר מאוד ויתרתי על עבודות''(איור: טרי לנדאו)

"כשהחלטנו לבסוף לשלוח את הילדות למסגרת בניו־יורק, גילינו שזה בלתי אפשרי. לגנים הטובים יש רשימות המתנה שצריך להירשם אליהן לפני שמתחילים לעשות ילדים. הגנים הנותרים דרשו סכומים של 30 אלף דולר לשנה לילד, ולא יכולנו להרשות את זה לעצמנו. עשינו את מה שכל הורה ליותר מילד אחד בניו־יורק עושה, ועזבנו את העיר. עברנו לקונטיקט, ושלחנו את הבנות לגן חב"ד. שני אבות ששולחים את הילדות שלהם לגן חב"ד זה לא משהו שיכול לקרות בישראל, אבל שם קיבלו אותנו מאוד יפה. הדבר היחידי ששאלו אותנו הוא אם הן הגיעו מרחם יהודי. אמרנו כן, ולא שאלו יותר שאלות".

מהיכן ההשראה לשמות המיוחדים שלהן, לורל ולבנדר?

"משמעות השם לורל היא זרי דפנה, למרות שאם תשאלי אותה היא חושבת שהשם שלה הוא על שם 'מאונטן לורל', הפרח של קונטיקט שנראה כמו כוכב ורוד. לבנדר הוא צמח מרפא סגול. רצינו שמות שיתחילו בל' כמו לנדאו, כמו לואיס ליין וכמו לקס לות'ר (דמויות מהקומיקס 'סופרמן'. ד"א), והתמקדנו בשמות מהצומח, כפי שמקובל במשפחה של ארז. הבנות אוהבות את השמות שלהן, וזה הכי חשוב לדעתי".

אחרי שמונה שנים של מגורים בארצות־הברית, משפחת לנדאו החליטה לחזור ולתת צ'אנס לישראל. טרי וארז נתקפו בגעגועים לחברים ולמשפחה, רצו לשפר את העברית של הילדות, ויותר מכל הניעה אותם תחושת ההחמצה.

"סבא שלי נפטר בשנה שעברה וזה ערער את התפיסה שלי שהמשפחה בישראל תמיד תחכה לי", אומר טרי. "אמנם הבאתי לו נינות, אבל הוא ראה אותן רק פעמיים בשנה. החלטנו לחזור, ארז עזב את העבודה שלו, אפסנו את כל הדברים שלנו במחסנים וטסנו ארצה. הכנסנו את הילדות לקייטנה, וגילינו ישראל שונה מאוד ממה שזכרנו".

ואז חזרתם שוב לארצות־הברית. מה שבר אתכם?

"המון דברים בישראל לא התאימו לאופן שבו שאני רוצה לגדל את הילדות שלי".

כך, למשל, הוא מספר כי גילו את ההבדלים בין ארצות־הברית לישראל כבר בהתנסות קצרה בקייטנת צהרון טיפוסית בחופש הגדול: כיתות של 35 ילדים, דרישה לאסוף את השיער מחשש לכינים, שהבנות לא שמעו על קיומן עד אז, וגם "גננות שאמרו ש'אם יש לי בעיה עם זה שהבת שלי חוטפת מכות כשהיא בוחרת משחקים של בנים - הגיע הזמן שאלמד אותה להחזיר'. זה השיב אותי לימי היסודי שלי.

"והייתה גם החטטנות הישראלית. לא הייתה פעם שהלכנו למשחקייה, לקניון, לאירוע או לפארק ולא עשו לנו תחקיר - מאיפה הבנות, למה אין אמא? לפעמים אני נלחץ מזה ומגולל את כל סיפור החיים שלי. לפעמים אני מתעלם ואומר 'זה לא עניינכם'. לפעמים אני מוסיף 'למה אתם מרגישים בנוח לשאול אותי את זה? הייתם שואלים בחור סטרייט את זה?', או שאני מתרץ את זה 'אנחנו אמריקאים, אצלנו זה אחרת, ביי'.

"אבל הכי נורא היה כשישבנו בסלון של ההורים של ארז. שכן בא לביקור, וכשהוא שמע את השם לבנדר, הוא שאל 'מה, קראתם לה כמו לסבון לשירותים?' מכל הדברים שאפשר לחשוב עליהם, זה מה שאתה בוחר לומר?!

"אף פעם לא הרגשתי שייך בישראל, למרות שהשתדלתי. אחרי שלא התגייסתי זה אפילו נכח יותר. הרבה מהסלנג לא ברור לי, גם חלק מנושאי השיחה, ואחרי שמונה שנים רצופות בארצות־הברית, בישראל שוב הרגשתי בחוץ יותר מאי פעם. מבחינת חברים אמריקאים אני הישראלי, מבחינת החברים הישראלים אני האמריקאי".

מה אתה עושה היום?

"אני עובד על ספר הילדים הראשון שלי, 'מר וגברת סוסון הים', שעוסק בזוג סוסוני ים - על ההתאהבות שלהם והפיכתם להורים. התחלתי לעבוד עליו לפני שהפכתי להורה, ועכשיו אני חוזר אליו בעיניים חדשות".

הרעיון לאיורים נולד כפרויקט גמר בתקשורת חזותית כשלמד ב־SVA. "הייתי סטודנט שנה רביעית, שנתיים בתוך טיפולי פוריות שלא הלכו לשום מקום, והתבקשתי להגיש סיפור מהחיים בארבעה איורים. רציתי להאמין שאם לסוסוני הים זה מצליח, אולי זה יצליח גם לנו. אבל המרצה העיר לי שאני צריך לצייר משהו מהחיים האמיתיים ולא לשגות באשליות. את יכולה לתאר לעצמך את תגובתו כשהודעתי לו שאני יוצא לשמירת היריון. כשאמרתי שאני צריך לסיים את התואר בבית, הדיקאן הסתכל עליי מלמעלה למטה ואמר 'תביא לי מכתב מרופא כי אני לא מאמין לך'".

למה בחרת דווקא בסוסוני ים?

"סוסוני ים הם חיה מונוגמית. ברגע שהם מוצאים זה את זה הם יחד עד יום מותם. כל השרצה אצלם היא בין 50 ל־500 צאצאים, אבל הם לא חיה הורית במיוחד. בחלק מהמקרים הם לא מזהים את התינוקות שלהם ואפילו אוכלים אותם. אני לא נצמדתי לגמרי לביולוגיה - סוסוני הים שלי הם הורים טובים לתריסר.

(איור: טרי לנדאו)

"הספר שאני עובד עליו נמצא בשלבים הסופיים של האיורים. כמה הוצאות גילו בו עניין, ואני מקווה שהוא יֵצא בהמשך השנה. אגב, סוסון ים הוא לא החיה היחידה בטבע שאצלם הזכר סוחב את העוברים. כמוהם גם למשל דגי הארואנה, שסוחבים את הביצים בפה עד שהן בוקעות ומשאירים את הדגיגים שם עד שהם חזקים מספיק להתמודד עם העולם".

תמיד עסקת בנושאים כאלה באיורים שלך?

"לא. היה לי חשוב להשתתף בתערוכה 'היה הייתה' ולטוס ארצה בשבילה, כי היא בסימן פמיניסטי. בציורים מוקדמים שלי ציירתי כל מיני בנות אנימה עם ציצי גדול. ההומור של 'גברים לעבודה ונשים למטבח' היה חזק בלקסיקון שלי. אלה דברים שלקח לי הרבה זמן להוציא מהסיסטם. כבן, היה לי קשה עם כל הפמיניזם הזה, המחשבה על נשים הייתה כעל אובייקט, וזה משהו שאני מנסה להתנתק ממנו לפני שהבנות שלנו יהיו נערות ויגידו: אם אתה מצייר ככה, אנחנו נהיה ככה.

"עכשיו, בכל פעם שאני מצייר, בין אם ציור קיר למסעדה, סטיקר לרשתות החברתיות או איורים לספר ילדים, אני שואל את עצמי אם יש סיבה שהאיור הזה קיים, אם הוא מספר סיפור כלשהו ואם הבנות שלי יאהבו אותו. אם התשובה לאחת השאלות היא לא, אני שוקל את זה מחדש".

איורים נוספים של טרי לנדאו ניתן לראות באתר שלו ובעמוד האינסטגרם .