למי בכלל אכפת מהציבור?

שיחכו ילדי הטראומה בעוטף, שיחכו הרבש"צים בדרום, שיחכו החולים במסדרונות, שיחכו הקשישים העניים. להם שם למעלה דחוף ללכת לבחירות

לימור לבנתפורסם: 12.12.19 , 12:48

הצבעת החוק בקריאה שניה ושלישית לפיזור הכנסת והקדמת תאריך הבחירות השלישיות (צילום: אלכס קולומויסקי)

הלילה בכנסת(צילום: אלכס קולומויסקי)

מה נותר לנו לעשות בבוקר שאחרי ההחלטה על הליכה חוזרת לבחירות מלבד לשפשף את העיניים ולחשוב שזה היה חלום ביעותים? הרי זה לא יכול להיות אמיתי. כי איך יכול להיות שבכל המפה הפוליטית קמו רק בודדים והעזו לזקוף ראש בתוך הליכוד במטרה לנסות למנוע את הטרפת הזו, את השיגעון חסר ההיגיון שבמסגרתו כולם מדברים כל היום פוליטיקה, אבל אף אחד לא מדבר על מה שחשוב באמת?

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אף אחד לא מדבר על מערכת החינוך המתמוטטת. על מערכת הבריאות הקורסת עם סל בריאות הנופל שדוד על מפתן אגף התקציבים, שממילא מזמן לא מדבר עם הנהלת משרד האוצר, ובטח לא עם הנהלת משרד הבריאות. המחלקות העמוסות ימשיכו לחכות לתקנים ולעוד מיטות. אף אחד לא דואג לרבש"צים בדרום ולמרכזי החוסן שננטשו על ידי המדינה ולמקלטים ששבים ונפתחים בתדירות מדאיגה, ובעיקר אף אחד לא דואג לילדים המבועתים, אלו שעבורם אין כזה דבר ''צבע אדום'' שנגמר בלי נזק.

שיחכו. שיחכו הילדים ויחכו החולים ויחכו הזקנים ויחכו כל משלמי המסים. שיחכו מרכזי החוסן עד שנכריע בעניין החסינות, וגם אז, שימשיכו לחכות עד שנסיים להחליט מי ראשון ומי שני, או מי ימצמץ ראשון, ובכלל - אם לא עכשיו אז בסיבוב הרביעי או החמישי, אנחנו לא ממהרים. עוד כמה מיליארדים, ועוד מיליארדים. הציבור יחכה ‑ הרי אין לו באמת ברירה. למי בכלל אכפת ממנו?

אני חייבת להודות שקיוויתי. האמנתי עד הרגע האחרון שמשהו יקרה, שהם יתעשתו שם למעלה, הפוליטיקאים הישנים-ותיקים, ואלה החדשים שזה מקרוב באו, וימצאו דרך, פתרון, משהו שיביא אותם לשבת יחד ולמנוע את הפיאסקו הזה של מדינה משותקת, ממשלה משותקת וכנסת משותקת.

במקום זה התגלה שכל מה שהם יודעים זה להעלות לעצמם את השכר בלי הנד עפעף. בלי לחשוב על ההסכם עם הנכים שלא מקיימים אותו כי "אין תקציב", על הקשישים החיים מקצבה מבישה, על ניצולי שואה שמגיע להם לחיות בכבוד אבל לא כולם לצערנו זוכים לכך, ועל קייטנות החגים, פרויקט מבורך שבוטל מטעמי חוסר תקציב ולכן בחנוכה שוב הילדים יסתובבו בחוסר מעש וההורים יכניסו ידם לכיס ההולך ומתרוקן.

כאשר סוף-סוף תקום פה ממשלה ‑ מתישהו זה הרי יקרה - שיקום האמון יהיה המשימה הדחופה של המנהיגים. הם אלו שהתנהגו כאילו הם שמים פס על כולם. זו אינה מנהיגות. עכשיו זמנה של מנהיגות חדשה להתגלות ולהתהוות.